נושאים נוספים
	הפצת המעיינות מתוך מסירה ונתינה
	כוח לגאולה בכל העניינים
	סיפורים, הוראות ומקורותיהם (ב)
	פרשת ויצא
	הולדת, הילולת וגאולת אדמו"ר האמצעי
	להחליש כוח הנפש הבהמית
	הלכות ומנהגי חב"ד

לימוד פנימיות התורה למתקרבים בראשית דרכם * (אי) שימוש בסוכר באחרון-של-פסח * הרבי סיפר: ביקטרינוסלב נתנו לילדים לטלטל סידורים * וכיצד הגיב הרבי למקרא בקשתו של הרה"ח ר' שניאור זלמן דוכמן ז"ל * חלק ב'

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

לימוד פנימיות התורה למתקרבים בראשית דרכם

יותר מפעם אחת הורה הרבי, שגם אלה שנמצאים בתחילת קירובם ליהדות, יש ללמד עניינים מפנימיות התורה ש"ייקחו" אותם וישפיעו על אישיותם וכו'.

בהזדמנות סמך זאת על הבטחת רז"ל (איכ"ר בתחילתו ירושלמי חגיגה פרק א' הלכה ז') המאור שבה (שזוהי פנימיות התורה – קרבן העדה שם) מחזירו למוטב. – ראה 'לקוטי שיחות' כרך ה' עמ' 364 הערה 76.

[וראה גם ביחידות האדמו"ר מבעלזא שליט"א (מהדורת תשס"ט) סעיף ל].

ואולי יש להצביע על (עוד) אסמכתא – ו"מעשה רב" – ממדרש הגדול פרשת ויקהל (פרשה לה פיסקא א): "וכן דוד מלך ישראל אומר 'צדקתך לא כסיתי בתוך לבי, אמונתך ותשועתך אמרתי, לא כחדתי חסדך ואמתך בקהל רב' (תהלים מ, יא), מלמד שהיה יושב ודורש בסתרי תורה ומחזיר טעיותיהן של ישראל ומגלה להם רזים וסודות, עד שמושך לבן לדברי תורה. לכן הכתוב משבחו ואומר: 'רק לא היה כדוד'".

אמנם, היו שקיבלו הוראות להתחיל מלימוד נגלה דתורה דווקא, ורק אחר כך לעבור ללימוד פנימיות התורה – וראה 'שיחות קודש' תשמ"א כרך א' עמ' 592 ואילך. 'התוועדויות תשמ"ה' כרך ד' עמ' 2261.

פירוש המשנה לאור דברי הרבי על הביכורים

ב'לקוטי שיחות' כרך כט עמ' 150 מבואר, שביכורים מרמזים על בני ישראל (עיין שם בארוכה).

וממשיך בעמ' 151, שדווקא על-ידי ירידת הנשמה למטה ניכר בה בחינת הביכורים האמיתית שלה. – עד כאן תוכן הדברים.

ועל-פי זה יש לפרש את לשון המשנה (ביכורים פ"ג מ"א) "יורד אדם [=העליון – הקב"ה] לתוך שדהו [=עולם-הזה] ורואה תאנה שבכרה אשכול שביכר כורך עליה גמי ואומר הרי זה ביכורים".

שימוש ב"סוכר" באחרון של פסח

ב'רשימות היומן' עמ' קפא מסופר אודות פסח תרצ"א, שגם באחרון של פסח לא היה כב' קדושת אדמו"ר מוהריי"צ משתמש בסוכר ("ובלי סוכר").

– והנה כבר משנת תרס"ו התחיל הסדר אשר תלמידי תומכי-תמימים יאכלו יחד וכ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע עמהם. –

החידוש בדברים אלו, אולי, שבמהרי"ל – אבי מנהגי אשכנז – הלכות מאכלות אסורות בפסח (מהדורת מכון ירושלים תשמ"ט) עמ' קלב איתא:

"והעיד מהר"ש שאכלו הלומדים יחד בניישטט ביום-טוב אחרון דפסח ונתן להם... צוקר שהביא עמו מקנדיא שהיה ברור לו שאין בו שום חמץ ואכלו עמו".

נסיעות בימי בין המיצרים

בקיץ תשט"ז עמד הרב דובער בוימגרטן לנסוע נסיעה מסוימת, והרבי אמר לו (תוכן הדברים – הובאו בקובץ עיוני תורה ארגנטינה וכאן ב'תרגום-חופשי'):

"יכול אתה לנסוע רק קודם שלושת השבועות. באם אבל אין הדבר מתאפשר, עליכם לעשות התחלת הנסיעה – בדווקא – (פרינציפ) – בצורה סמלית (לפחות) קודם שלושת השבועות".

בהתוועדות י"ב תמוז תש"מ הורה הרבי לרב הגאון ר' חיים יעקב גולדוויכט (ז"ל) – שסיפר לרבי כי הבחין שכרטיס-הנסיעה לו לשוב לארץ-הקודש הוא ביום שבעה עשר בתמוז – לארוז את מזוודותיו יום לפני י"ז בתמוז ואז יהיה נחשב שהתחיל לנסוע קודם.

שאל הלה: באם תהיה לו אפשרות לשנות את הכרטיס, האם עליו לעשות זאת?

הרבי הורה לו שינהג כרצונו.

– יתכן ושאלת הנ"ל הייתה בנוגע ליום י"ז בתמוז עצמו דווקא, ובכל זאת לא הקפיד הרבי שישנה, באם יקדים האריזה.

אמנם יש להדגיש שאפשרויות אלו שהציע הרבי, באו לאפוקי מהחומרא שהיו גדולי עולם שנהגו בזה כמו הרה"צ ר' אהרן מבעלזא זצ"ל אשר "בימי בין המיצרים לא נסע מעיר לעיר" ('מנהגי בעלזא', אה"ק תשמ"ב, עמ' עט).

טלטול ע"י קטנים ביקטרינוסלב

במהלך שתי הזדמנויות בחודש תשרי תש"ל (השווה: 'תורת מנחם' כרך נח עמ' 5; 42. 'המלך במסיבו' כרך ב' עמ' יט) הזכיר הרבי אפשרות "לטלטל הסידור ע"י קטן" "ליתן לתינוק לטלטל הסידור עבור כל הקהל (כפי שראיתי שנהגו ביקטרינוסלב)".

מן הראוי לבאר כוונת הדברים:

במקומות רבים לא היה, וגם בזמנינו כיום, אין עירוב ראוי לשמו, ומשום כך אין באפשרותם של היהודים המתגוררים במקומות אלה לטלטל בשבת.

בדורות עברו היו קהילות דלות באמצעים, עד שהמתפללים הוצרכו להביא עמהם את סידורי התפילה מבתיהם. בעקבות כך התעוררה שאלה, מה ניתן לעשות בשבת במקומות בהם אסור לטלטל. הגאון רבי עקיבא איגר נשאל על ידי רבה של חאדזיטש, אם לאור דברי הרשב"א, ניתן להתיר לטלטל את הסידור לבית הכנסת באמצעות קטן.

בסוגיית הגמרא במסכת יבמות (קיד, א) נאמר אודות איסור "ספיה" הקובע, שאף שקטנים אינם מצווים על מצוות התורה, אסור לגדול להאכיל קטן במאכל איסור.

ברם, מחדש הרשב"א, כי באיסורים מדרבנן אין איסור ספיה לקטן, אם הפעולה נועדה לצורכו. לחידושו זה הוא מתבסס על סוגיה במסכת שבת (קלט, א), בה מבואר כי אסור לתת לקטן לזרוע כלאים בחוץ לארץ – איסור מדרבנן – מתוך חשש שימשיך לעשות כן גם לכשיגדל, וכלשון הגמרא: "אתי למסרך".

משמע, כי אך מטעם זה אסור לתת לו לזרוע כלאים, ולא מפני איסור "ספיה". מכאן הסיק הרשב"א, כי באיסורים מדרבנן אין איסור "ספיה" כלל, ואף החשש שמא "אתי למסרך" אינו גורם למניעת המעשה, אלא כאשר המעשה אינו נעשה לצורך הקטן, אך אם לצורך הקטן הוא נעשה, אף אין חוששים שמא "אתי למסרך".

בעקבות הדברים פסק הגאון רבי עקיבא איגר, כי אף אם 'רשות הרבים' בזמננו אינה אסורה בטלטול אלא מדרבנן, אסור להשתמש בקטן לטלטול ספרים לבית הכנסת, שכן, אין זה לצורכו. אין עצה כי אם לתת לו חומש וסידור עבורו, מהם יתפלל וישמע קריאת התורה, ואיש גדול יצטרף עמו יחד להתפלל בהם יחדיו (שו"ת רעק"א סימן ט"ו, הובא בביאור הלכה סימן שמ"ג).

אף המהר"ם שיק דרש ברבים להזהיר, שלא להשתמש בקטן להעברת חפצים ממקום למקום. ברם, בכתביו הוא מעיר כי יש ללמד זכות על המקילים. נראה, הוא כותב, שכשם שאין איסור ספיה באיסור דרבנן, אלא באיסור דאורייתא, כך גם אין איסור הכשלה לקטן משום "אתי למיסרך", אלא אם כן יבוא להיכשל בגדלותו באיסור דאורייתא, מכיוון שיש שיטות שרשות הרבים היא רק מקום שעוברים בו שישים ריבוא, ולשיטתם כמעט ואין רשות הרבים בזמננו, הרי שבטל החשש ש"אתי למיסרך", שכן, לעולם לא יבוא להיכשל באיסור תורה! (שו"ת מהר"ם שיק סי' קעג עיי"ש עוד).

ויש להבהיר, כי דיונם של האחרונים הוא לפי שיטת הרשב"א, אם מצדדים להקל כדעתו. ברם, השולחן ערוך (או"ח סימן שמ"ג) פסק בבירור שלא כדעת הרשב"א, אלא כדעת הסוברים שיש איסור ספיה גם באיסורים מדרבנן.

אמנם, דעת אדמו"ר הזקן (בשו"ע או"ח שמג סי"ז) כדעת הרשב"א, ולכן נהגו כן ביקטרינוסלב.

ויש להוסיף עוד, כי הנידון שלפנינו הוא מצד איסור "ספיה", שנאמר גם לגבי קטן אשר לא הגיע לגיל חינוך. ברם, בקטן שהגיע לגיל חינוך, נוסף על איסור "ספיה", ישנו קושי נוסף מצד חיוב חינוך.

כלומר, נפסק להלכה, כי חייב האב להפריש את בנו גם מאיסורים מדרבנן כדי לחנכו לחיי תורה והלכה (ראה משנה ברורה שם ס"ק ג'). ולגבי קטן זה, אין מועילה הטענה שהסידור מובא לצרכו.

אמנם, בשו"ת רעק"א שם משמע שכתב בדווקא בקטן פחות מתשע שנים, ומשמע שלדעתו עד גיל זה אינו בחינוך, וצריך עיון. מאידך בשו"ת מהר"ם שיק הנ"ל כתב, שיש ללמד זכות על המקילים גם בהגיע לגיל חינוך, משום חינוך למצווה.

בקשה של חסיד והדרישה ושאיפה ממנו!

במכתב מי"ז כסלו תשי"א כותב הרבי לחסיד הרב שניאור זלמן דוכמן ('אגרות-קודש' כרך כא עמ' קטז):

בקשה של חסיד: שלא יתחלל, חס-ושלום, שם-שמים על ידו! – בכך יביאו את משיח?. ישתדל בהפצת מעינות דא"ח חוצה, ובמילא הכל בכלל זה.

ונראה שכוונת הדברים הייתה כדלהלן:

רש"ז כתב לרבי, שמאחל לעצמו שלא יתחלל, חס-ושלום, שם-שמים על ידו. ועל זה תמה הרבי: האומנם אלו הציפיות של כב' מעצמו?..

– הן אמת שבתפילת ה'מענה לשון' שאומרים באוהלי (ציוני) רבותינו, איתא ("יהי רצון") בין השאר: "ותזכני שלא יתחלל שם-שמים על ידי" –

אבל המשימה והשאיפה צריכים להיות נעלים שלא בערך לגמרי, בדומה לדברי הרבי ('אגרות-קודש' כרך ד' עמ' נו) בענין אחר, "אבל אפילו שמירת המקדש בבית המקדש היתה רק אחת העבודות" – ובנידון-דידן, אי חילול ה' הוא בודאי פרט שצריך להיזהר בו – אבל העיקר צריך להיות חיובי ואלוקי – "ישתדל בהפצת מעינות דברי-אלקים-חיים חוצה, וממילא הכל בכלל זה".

ולהעיר, שגם למי שחס-ושלום נכשל בחילול-ה' הנה – כתבו ראשונים שמצינו תקנה לכך על-ידי שיקדש את ה' באותו דבר שחיללו (רבינו בחיי ורבינו יונה – הובאו באנציקלופדי' תלמודית ערך חלול ה' בסופו (כרך טו עמ' שס ובהערה 290)) וממילא הפצת דא"ח היא קידוש ה' ומתקנת הכול!