דרכו בקודש של רבי יעקב-יוסף כ"ץ מפולנאה, בעל ה'תולדות יעקב יוסף', מגדולי תלמידיו של הבעל-שם-טוב, הייתה פלאית ונשגבה. הוא נהג להרבות בתעניות ולסגף את גופו, ולצד עבודתו העצמית הגדולה יצא והפיץ את רעיונותיה של תנועת החסידות בקהילות ישראל, וכבש לבבות רבים לשורותיה.
לאחר הסתלקות הבעש"ט התמנה המגיד ממזריטש לממשיך דרכו, ואילו רבי יעקב-יוסף הסתגר בחדרו, והורה שלא להכניס איש אליו. ימים רבים ישב לבדו בחדרו, התבודד ונמנע מכל מגע עם הבריות.
יום אחד עלה בדעתו של רבי שניאור-זלמן מלאדי, שהיה צעיר תלמידיו של ה'מגיד ממזריטש', לבקר אצל רבי יעקב-יוסף. אף שידע על הסתגרותו של הצדיק וסירובו לקבל קהל, עשה רבי שניאור-זלמן דרך ארוכה לעבר מעונו, בציפייה ובתקווה כי בכל-זאת יתקבל אצלו.
בני הבית קידמו את האורח בכבוד והבהירו לו את המצב, ואולם רבי שניאור זלמן החליט להעז, ונקש בדחילו ורחימו על דלת חדרו של הצדיק. רגעים מותחים עברו על כל הנוכחים, אך פתאום נפתחה הדלת כדי סדק צר, ועיניו של הצדיק בחנו את העומד בפתח.
כשזיהה רבי יעקב-יוסף כי האורח הוא רבי שניאור-זלמן, פתח מייד את הדלת לרווחה, ובפנים מאירות הזמין את אורחו להיכנס לחדרו, וסגר את הדלת בעדם.
שלוש יממות רצופות נועדו הצדיקים יחדיו, בלי שיצאו ממפתן החדר, וכל צורכיהם סופקו להם אל החדר פנימה. איש לא התוודע לפשר שיגם ושיחם, אך בני משפחתו של הצדיק שיערו כי אדם דגול ומוערך הוא רבי שניאור-זלמן, שהצליח לזכות להתייחסות נדירה כל-כך מרבי יעקב-יוסף, ובמיוחד בתקופת הסתגרותו.
בחלוף שלושת הימים יצא רבי שניאור-זלמן מן החדר ונפרד לשלום מן הצדיק, שנותר ספון בין כתליו. אך נסגרה הדלת מאחורי האורח, קידמה את פניו הרבנית, רעייתו של רבי יעקב-יוסף.
היא ציינה באוזניו את השתאותה מהיחס יוצא הדופן שהפגין כלפיו בעלה הצדיק, והחלה להפציר ברבי שניאור-זלמן כי יואיל לחזור ולהיכנס אל חדרו של הצדיק, וישפיע עליו לחדול מן ההסתגרות שכפה על עצמו.
"שאני אכנס אל הצדיק ואשפיע עליו לשנות את דעתו?", נרעד רבי שניאור-זלמן. "מי אני ומה אני שאקבל עליי משימה כזאת? אברך צעיר לימים, ואיך אעוץ עצות, בלי שנתבקשתי, לאדם הגדול והענק שבענקים הן בשנים הן בחוכמה?!".
באותו רגע פרצה הרבנית בבכי נרגש. "הבט נא", אמרה בדמעות, "ראה את בנותינו הבוגרות, שכבר הגיעו לפרקן זה כבר, ובעלי הצדיק אינו פועל כדי להכניסן לחופה. אינני יכולה עוד לשאת את צערן. אנא, דבר על ליבו שייאות לצאת ולעשות למענן".
"אבל כיצד אוכל לבוא אל הצדיק ולבקש לשנות את דעתו?", תהה באוזניה רבי שניאור-זלמן. "חושש אני שהצדיק יקפיד עליי ואנזק מכך!".
"אני מתחננת לפניך", התעקשה הרבנית. "מעודי לא ראיתי שבעלי חלק למאן דהו כבוד כזה כפי שכיבד אתכם. הוא בוודאי יטה אוזן לדבריך".
כאבה של הרבנית נגע לליבו של רבי שניאור-זלמן הצעיר. הוא חכך בדעתו כמה רגעים, ולבסוף החליט להתגבר על היראה שחש כלפי הצדיק, לסוב על עקביו ולנקוש שוב על הדלת.
רבי יעקב-יוסף חזר ופתח את דלת חדרו והזמין את רבי שניאור-זלמן פנימה. בתחילה הציע לפני רבי יעקב-יוסף שאלות בעבודת ה', וביקשו שיסייע לו לבררן. לאחר מכן ביקש מהצדיק את ברכת הדרך, וכשזו ניתנה לו, הפטיר לעברו כבדרך אגב: "הלוא יש לכם בנות בוגרות, מדוע אינכם פועלים כדי להכניסן לחופה?".
עננה עלתה על פני הצדיק. "ומה בידי לעשות למענן, כשאין בידי להוצאות החתונה ולמתן נדוניה?", תמה.
"במצב כזה", אזר רבי שניאור-זלמן עוז, "צריך לצאת מן הבית ולצאת למסעות בעיירות ישראל, ולקבץ כספים כדי שהבנות יוכלו להקים בית נאמן בישראל!".
"כיצד אוכל לעשות זאת!", קרא הצדיק בהתרגשות, "ותורה מה תהא עליה? כיצד אצליח לשקוד על תלמודי ועל שיעוריי הקבועים, אם אטלטל עצמי בנסיעות מייגעות?".
בתשובתו נקט רבי שניאור-זלמן את מטבע הלשון של חז"ל: "הלוא אמרו חכמינו (פסחים קיג,א): 'בתך בגרה – שחרר עבדך'. יש לפרש זאת כך – כאשר בתך בגרה וצריכה להיכנס לחופה, 'שחרר עבדך' – הנח את עבודת ה' שלך, ועשה למען בנותיך!".
חיוך האיר את פניו של רבי יעקב-יוסף. בפעם הראשונה זה זמן רב יצא מפתח חדרו, פנה אל בני הבית וציווה להכין את המרכבה, מפני שבדעתו לצאת לדרך, ולפעול למען שידוכי בנותיו, כפי שאמר לו רבי שניאור-זלמן.
(על-פי 'מגדל עֹז') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
