חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:42 זריחה: 6:27 י"ח באלול התשע"ט, 18/9/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות 538 - כל המדורים ברצף


גיליון 538, ערב שבת פ' תולדות, כ"ח במרחשוון ה'תשס"ה (12.11.2004)

דבר מלכות

מעלתם ה"עצמית" של בני-ישראל

בכל חודש מחודשי השנה, החל מתשרי שהוא "מרובה במועדות" וכלה באלול שבו "המלך בשדה", יש ימים מיוחדים ונעלים, חוץ מחודש חשוון, שבו אין כל עניין מיוחד * דווקא בחודש זה מברכים את חודש כסלו שהוא אחד המיוחדים והנעלים בשנה ומתכוננים לקראתו - הכיצד? * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. העניין המיוחד דשבת מברכים חודש כסלו הוא - הכנה ונתינת כוח לענייני העבודה המיוחדים לחודש כסלו. כלומר, שקבלת ההחלטות הטובות כו' היא - במיוחד - בקשר לענייני העבודה דחודש כסלו.

ובהקדים:

כל דבר חשוב דורש "הכנה" לפניו, וכפי שמצינו בהלכה את הגדר ד"הכנה דרבה" - "חול מכין לשבת וחול מכין ליום-טוב, ואין יום-טוב מכין לשבת ואין שבת מכינה ליום-טוב", כלומר, שסעודת שבת וסעודת יום-טוב היא סעודה חשובה, ולכן דרושה הכנה והזמנה לסעודה זו, מה-שאין-כן סעודת חול שאינה חשובה [עם היות שזוהי סעודה החייבת ב"ברכת המזון", שזוהי הברכה היחידה שחיובה מן התורה], אינה צריכה הכנה והזמנה (ביצה ב,ב ופרש"י).

ובנוגע לענייננו: חודש כסלו הוא חודש חשוב ביותר - כפי שיודע כל אחד ואחד מישראל (אפילו פשוט שבפשוטים) שבחודש כסלו ישנו העניין דחנוכה. זאת אומרת: אפילו לפני שיודעים אודות העניין די"ט כסלו, ויתירה מזו: אפילו לפני התגלות תורת החסידות על-ידי הבעש"ט (שעניין זה היה לפני י"ט כסלו) - יודעים כבר שבחודש כסלו ישנו העניין דחנוכה. ומצד חשיבותו של חודש כסלו - דרושה "הכנה" מקודם לכן (בדוגמת "הכנה דרבה").

ומכיוון שכל ענייני חודש כסלו כלולים בראש-חודש כסלו (כי "ראש-חודש" הוא בדוגמת ה"ראש" שכולל את כל ימי חודש כסלו) - מובן, שההכנה לענייני חודש כסלו צריכה להיות לפני ראש-חודש כסלו, כי כאשר מגיע ראש-חודש כסלו עצמו, אזי מתחילה כבר עבודת חודש כסלו, ובמילא לא שייך עוד "הכנה" לעבודה זו.

ולכן, בשבת שלפני ראש-חודש כסלו מברכים את ראש-חודש כסלו (וכל ימי חודש כסלו) בשישה לשונות של ברכה שאומרים ב"ברכת החודש", ובאופן ד"ונאמר אמן", וכמו כן מקבלים החלטות טובות בנוגע לכל פרטי העבודה דחודש כסלו - בתור "הכנה" (ונתינת כוח) לכל ענייני חודש כסלו.

ובזה ישנה הוראה מיוחדת בעבודת ה' - הנלמדת מזה שההכנה לקראת העבודה דחודש כסלו נעשית בחודש חשוון דווקא (בימים האחרונים דחודש חשוון, לפני ראש-חודש כסלו), כדלקמן.

ב. ב' החודשים חשוון וכסלו - הנה לא זו בלבד שהם ב' עניינים נפרדים, אלא עוד זאת - הם גם הפכיים זה מזה, כי: חודש כסלו הוא חודש שיש בו עניין נעלה ביותר - העניין דחנוכה (אפילו לפני שיודעים אודות כללות העניין די"ט כסלו כו'), ואילו חודש חשוון - לעומתו - הוא חודש שאין בו (בגלוי) שום עניין מיוחד.

זאת אומרת: חודש חשוון שונה מהחודש שלפניו (תשרי) ומהחודש שלאחריו (כסלו) - בכך שאין בו שום עניין מיוחד: חודש תשרי הוא "מרובה במועדות", חודש כסלו יש בו העניין דחנוכה, ואילו חודש חשוון (שביניהם) - אין בו כל עניין מיוחד.

ועניין זה (שבחודש חשוון אין שום עילוי מיוחד) הוא בחודש חשוון בלבד, כלומר, בכל שאר חודשי השנה ישנו עילוי מיוחד בכל חודש וחודש, מלבד בחודש חשוון, שבו אין שום עילוי מיוחד. ועל סדר החודשים:

חודש תשרי - "מרובה במועדות".

חודש כסלו - העילוי דחנוכה.

חודש טבת - עשרה בטבת שייהפך לשמחה, כמו שכתוב "צום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים". ומכיוון ש"איזהו חכם הרואה את הנולד" - דקאי על כל אחד ואחד מישראל, "עם חכם ונבון" - מובן שגם לפני קיום היעוד דהפיכת הצום ליום שמחה, הנה ביחד עם זה שמתענה בעשרה בטבת, הרי הוא "רואה את הנולד" - שייהפך לשמחה. ומה גם שעצם עניין התענית הוא "יום רצון לה'".

חודש שבט - חמשה-עשר בשבט, ראש-השנה לאילנות, וכידוע שישנם כמה וכמה מנהגים מיוחדים הקשורים עם יום זה.

חודש אדר - שמחת פורים, באופן ד"עד דלא ידע".

חודש ניסן - בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל.

חודש אייר - מלבד העניין דפסח שני, הרי בכל יום ויום שבו ישנה מצוות ספירת העומר. וכמדובר כמה פעמים שזהו העילוי המיוחד דחודש אייר לגבי החודשים ניסן וסיוון שגם בהם ישנו קיום מצוות ספירת העומר - שמצוות ספירת העומר בחודשים ניסן וסיון היא רק ביחס לחלק מימי החודש, מה-שאין-כן ספירת העומר בחודש אייר היא - בכל יום ויום מימי החודש. ומזה מובן שישנו עילוי בחודש אייר אפילו לגבי חודש תשרי - כי אף-על-פי שחודש תשרי הוא "מרובה במועדות", הרי ישנם כמה וכמה ימים בחודש תשרי שהם ימי חול שאין בהם עילוי מיוחד, ואילו חודש אייר - בכל יום ויום שבו ישנה המצוה דספירת העומר.

חודש סיון - מתן תורה, "אוריאן תליתאי לעם תליתאי... בירחא תליתאי".

חודש תמוז - י"ז בתמוז, שבו ניתנו לוחות ראשונות (אף-על-פי שאין עושים יום-טוב ושמחה על עניין זה, מפני שבירת הלוחות). ובפרט מצד העניין ד"הרואה את הנולד" - שי"ז בתמוז ייהפך לשמחה כו' (כנ"ל בנוגע לעשרה בטבת).

חודש אב - תשעה באב, שיהיה יום-טוב גדול ביותר (כמבואר בכמה מקומות). ונוסף לזה: חמשה-עשר באב, כמאמר רז"ל "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב".

חודש אלול - המלך נמצא בשדה במשך כל ימי חודש אלול.

ועל-פי זה נמצא שבכל אחד מחודשי השנה ישנו עילוי מיוחד (כנ"ל בקיצור, ובוודאי שיש להאריך בזה עוד יותר) - מלבד חודש חשוון, שלא מצינו בו שום עניין ועילוי מיוחד!

מצינו אמנם בילקוט-שמעוני (מלכים רמז קפד) שהיות שחנוכת בית ראשון לא היתה בחודש חשוון (אף שבניין הבית נגמר בחודש חשוון) לכן "עתיד הקב"ה לשלם לו", כלומר, שחנוכת בית-המקדש השלישי תהיה בחודש חשוון; אבל - עניין זה יהיה לעתיד, ואילו לעת עתה - הנה לולי מה שמצינו בילקוט-שמעוני - לא רואים בגלוי ובפועל שום עניין שיכול להורות על עילוי מיוחד שבחודש חשוון.

ועד כדי כך - שחודש חשוון (החודש השני דחדשי החורף) הוא בניגוד מוחלט לחודש אייר (החודש השני דחדשי הקיץ). ובהקדים:

דובר כמה פעמים שששת חודשי החורף מתאימים לששת חודשי הקיץ שכנגדם, כלומר: חודש תשרי וחודש ניסן, חודש חשוון וחודש אייר, וכיוצא בזה בשאר החודשים. וכמרומז גם ב"יינה של תורה" שבפירוש רש"י בפרשת נח (ז,יא) בנוגע לזמן התחלת המבול: "בחודש השני - רבי אליעזר אומר זה מרחשוון, רבי יהושע אומר זה אייר", כלומר, שב' החודשים חשוון ואייר נקראים "חודש השני": חשוון הוא השני לחודשי החורף, ואייר הוא השני לחודשי הקיץ. ועניין זה מודגש בפירוש רש"י בעניין המבול כמה וכמה פעמים, כי בנוגע לכל התאריכים המובאים בפסוקים בקשר למבול, מבאר רש"י בהתאם לב' השיטות דרבי אליעזר ורבי יהושע - בחודשי החורף או בחודשי הקיץ שכנגדם.

ועל-פי זה - מכיוון שב' החודשים חשוון ואייר מתאימים זה לזה, בהיות כל אחד מהם "חודש השני" (כנ"ל) - הרי מודגש ביותר הניגוד המוחלט שביניהם: חודש אייר הוא חודש שכל יום ויום שבו קשור עם מצווה נעלית ביותר - ספירת העומר, ולעומת זאת - חודש חשוון הוא חודש שאין בו אפילו יום אחד בעל תוכן ועילוי מיוחד ביחס לשאר ימים שעל דרך הרגיל!

ג. ולמרבה הפלא - הנה ה"הכנה" לחודש כסלו, שהוא חודש נעלה ביותר (ומבחינה מסויימת - נעלה יותר מחודש תשרי וניסן, כדלקמן), נעשית בחודש חשוון דווקא, עם היותו חודש שאין בו כל עילוי מיוחד!

דהנה, בחודש כסלו ישנו העניין דנרות חנוכה, שזהו עניין נעלה ביותר - "הנרות הללו אין בטלין לעולם", כלומר, שבנרות חנוכה מודגש עניין הנצחיות, ואם כן, יש בהם עילוי גדול יותר מאשר נרות המשכן והמקדש (בית שני, ואפילו בית ראשון), שלא היה בהם עניין הנצחיות.

ועל-פי זה - העילוי דחודש כסלו (חנוכה) הוא - בפרט מסויים - נעלה יותר מאשר החודשים תשרי וניסן, מפני עניין הנצחיות שבנרות חנוכה.

ואף-על-פי-כן, כאשר נדרשת "הכנה" לחודש נעלה כזה - לא מוצאים זמן יותר טוב מאשר ימי חודש חשוון, חודש שאין בו שום עילוי מיוחד!

בשלמא כאשר מדברים אודות ההכנה שבחודש אלול לקראת חודש תשרי - אין כל פלא בדבר, כי היות שבכל ימי חודש אלול נמצא המלך בשדה, מובן, שזהו זמן מסוגל ביותר להתכונן לחודש נעלה כחודש תשרי. ועל-דרך זה כאשר מדברים אודות ההכנה שבחודש אדר לקראת חודש ניסן ("מיסמך גאולה לגאולה") - אין כל פלא בדבר, מכיוון שבחודש אדר ישנו העילוי דשמחת פורים, שמחה שלמעלה ממדידה והגבלה, "עד דלא ידע", ובפרט שבפורים היה העניין ד"קיימו מה שקיבלו כבר", שעל-ידי זה נתבטלה ה"מודעא רבה לאורייתא" שהיתה בשישה בסיוון (שבת פח,א). אבל כאשר מדובר אודות ההכנה שבחודש חשוון לקראת חודש כסלו - הרי זה פלא גדול ביותר: בחודש חשוון, שאין בו כל עילוי מיוחד, נעשית ההכנה לקראת חודש כסלו, שהוא חודש נעלה ביותר, שיש בו מעלת הנצחיות דנרות חנוכה!

ובהכרח לומר שישנה נתינת כוח לכל אחד ואחד מישראל להתכונן בחודש חשוון לקראת העבודה המיוחדת והנעלית שבחודש כסלו - כי סדר זה (שכסלו בא לאחרי חשוון, ובסיום חודש חשוון מברכים את חודש כסלו, ואז נעשית ההכנה לחודש כסלו) נקבע על-ידי הקב"ה, ומכיוון שאין הקב"ה מבקש אלא לפי כוחן, בוודאי שנתן את הכוחות הדרושים לכך.

ד. וזוהי ההוראה הנפלאה שלמדים מהעניין הפרטי דשבת מברכים חודש כסלו - שההכנה לחודש נעלה ביותר כחודש כסלו יכולה להעשות ונעשית גם כאשר נמצאים בחודש חשוון (חודש שאין בו עילוי מיוחד):

יהודי יכול לחשוב שכדי להתכונן לעניין נעלה ביותר, עליו להיות במעמד ומצב מיוחד במינו; אבל בהיותו במעמד ומצב שעל דרך הרגיל, אין ביכולתו להתכונן לעניין נעלה ביותר.

ועל זה באה ההוראה מברכת חודש כסלו בחודש חשוון - שאפילו בחודש חשוון, חודש שאין בו שום עילוי מיוחד, בכוחו וביכולתו של כל אחד ואחד מישראל להתכונן לעבודה הנעלית ביותר דחודש כסלו. ואדרבה: היות שחודש חשוון הוא חודש שאין בו שום עילוי מיוחד - מטה מטה ביותר, לכן הרי זה קשור עם חודש כסלו שהוא חודש נעלה ביותר - מעלה מעלה ביותר.

ובזה מודגשת מעלתם העצמית של בני ישראל - כלומר, שאינם זקוקים לנתינת כוח מיוחדת הקשורה עם מעלה מיוחדת שבימים מסויימים, כי אם מעלתם העצמית מספיקה שיהיה בכוחם לעסוק בהכנות לחודש נעלה ביותר כחודש כסלו.

בסגנון אחר: הקב"ה סומך על בני ישראל שמצד מעלתם העצמית יוכלו להתכונן כראוי לקראת העבודה דחודש כסלו, כך שיכולים לעסוק בזה בחודש חשוון, חודש שאין בו כל עילוי מיוחד.

וזוהי ההוראה לכל אחד ואחד מישראל - שגם בהיותו במעמד ומצב שאינו באופן מיוחד כל עיקר, בדוגמת חודש חשוון שאין בו שום עילוי מיוחד - ביכולתו במעמד ומצב זה להתכונן לעבודה הכי נעלית, בדוגמת העבודה דנרות חנוכה שיש בה מעלת הנצחיות כו', מפני גודל מעלתו העצמית.

ומובן, שהוראה זו, וכן ההוראה מכללות העניין דשבת מברכים (כנ"ל בס"ה בגוף השיחה), הנן הוראות המובנות בפשטות לכל אחד ואחד מישראל, אפילו לפשוט שבפשוטים. וגם בנוגע לאלו השייכים ללימוד הוראות נעלות יותר, על-דרך הדרוש והרמז והסוד, ועד לרזין דרזין שבתורה - הנה גם אצלם צריכה להיות - לכל לראש - ההוראה המובנת בפשטות, בהתאם לחלק הפשט שבתורה שכנגד עולם העשייה, כי "המעשה הוא העיקר".

ה. והנה, על-ידי עבודת ההכנה דשבת מברכים חודש כסלו - זוכים לעניינים הנעלים דחודש כסלו, ובמיוחד - עניין הניצחיות שבנרות חנוכה, "הנרות הללו אין בטלין לעולם", ובאופן שמאירים "על פתח ביתו מבחוץ", וכן כללות העניין דחנוכה, הקשור עם חנוכת המזבח וחנוכת בית-המקדש.

ועד שעל-ידי זה נפעל עניין הניצחיות גם ב"נרות ציון" (נרות המקדש) - בבית-המקדש השלישי, "מקדש אדנ-י כוננו ידיך", כי היות שנרות חנוכה קשורים גם עם נרות המקדש, לכן, על-ידי הנצחיות דנרות חנוכה פועלים את עניין הנצחיות בנרות המקדש.

והנה, כללות העניין דחנוכה קשור עם "מתתיהו בן יוחנן כהן גדול" (כפי שאומרים בנוסח ד"ועל הנסים"). ועניין זה שייך לעבודת כל אחד ואחד מישראל, מפני היותו בבחינת "כהן גדול" - כידוע מה שכתוב בבעל-הטורים בפירוש הכתוב "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים", ש"ממלכת כהנים" פירושה "כהנים גדולים". ומכיוון שדיבורו של הקב"ה חשיב מעשה, מובן, שעל-ידי זה נעשו כל בני ישראל "כהנים גדולים". זאת אומרת: לא זו בלבד שישנו בהם עניין של כהן גדול, כי אם שזוהי כל מציאותם  - "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים".

ועוד קודם לחנוכה זוכים כבר לחנוכת בית-המקדש השלישי בחודש חשוון - על-פי המבואר בילקוט-שמעוני (דלעיל ס"ב). ויהי-רצון שעניין זה יהיה עוד בחודש חשוון השתא - שהרי נותרו עדיין ג' ימים בחודש חשוון (ובפרט כאשר מצרפים גם את יום השלושים דחודש חשוון).

ואלו החושבים שזהו עניין של "ליצנות" או "בדיחותא" חס ושלום - יערה עליהם רוח ממרום כו', ובפרט כאשר יזכרו שלפני מספר שעות אמרו בתפילתם "ותחזנה עינינו בשובך לציון", ומכיוון שאמרו זאת בעת התפילה לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, במעמד ומצב ד"כעבדא קמי מריה" - הרי פשיטא שאין זה עניין של "ליצנות" או "בדיחותא" או אפילו באופן של "מהיכא תיתי"!

ויהי-רצון - כאמור, שעוד בחודש חשוון השתא נזכה לחנוכת בית-המקדש השלישי, בגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו, למטה מעשרה טפחים בעגלא דידן, במהרה בימינו ממש.

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת חיי-שרה, מברכים החודש כסלו ה'תשמ"ג;
 'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תשמ"ג, כרך א, עמ' 490-495 - בלתי מוגה)

משיח וגאולה בפרשה

בדורות האחרונים בגלות בא חידוש בעניין השליחות

דווקא מפני שחושך הגלות עמוק יותר

...מזה מובן הלימוד וההוראה שכל יהודי לוקח משליחות יעקב לחרן, שהקב"ה הוריד את נשמתו (של היהודי) מ"באר שבע" כאן למטה ב"חרנה", לעשות דירה לו יתברך בתחתונים.

והגם שזו ירידה הכי גדולה, עד שלא בערך, אינו צריך להתפעל מזה, כיוון שהוא שלוחו של הקב"ה, ושלוחו של אדם העליון כמותו, עד "כמותו דהמשלח ממש" (כביכול).

ואדרבה: כיוון שהוא נמצא ב"חרנה", ששם לא רואים בגלוי את ההשפעה של המשלח, הרי הוא זקוק עוד יותר, ובמילא הוא מקבל את תוקף וכוח המשלח. ודווקא על-ידי הירידה גדולה - נפעלת עלייה הכי גדולה, למעלה ממקום ("באר שבע") שממנו ירדה הנשמה.

והלימוד מודגש עוד יותר כאשר בני-ישראל נמצאים בגלות, שבשליחות של ירידת הנשמה בגוף עצמה - זוהי ירידה גדולה יותר, "אוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם", לא מיבעי בזמן רדיפות וגזירות המלכות בחושך הגלות, אלא אפילו בזמן (כמו עתה) שיהודים נמצאים במלכות של חסד, ועובדים עבודתם במנוחת הנפש ומנוחת הגוף - עם כל זה אין זה דומה למצב האמיתי שבני-ישראל צריכים להיות בו, סמוכים על שולחן אביהם, עד באופן ש"והיו עיניך רואות את מוריך".

ובמילא זקוקים הם יותר להגיע לתוקף וכוח המשלח, ועל-פי הכלל שירידה צורך עלייה, וככל שהירידה גדולה יותר, אזי העלייה הבאה לאחרי זה גדולה יותר - ואם כן מובן שהירידה בגלות, מביאה לעלייה וגילוי גדול יותר של כוח המשלח אצל השליח, וגם - גילוי גדול יותר בכל העניינים, בדוגמה כפי שהיה בגלות מצרים, שהביא ל"ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", ועל-אחת-כמה-וכמה בגלות זה האחרון, שנמשך כבר למעלה מאלף ותשע-מאות שנה, וההסבר היחידי לכך הוא - שזה כדי להביא ל"רכוש גדול" שלא בערך כלל - בגאולה האמיתית והשלימה. - ולהעיר, שכעת, לאחרי כל כך הרבה שנים בגלות, גם זה כבר לא הסבר, כיוון שכבר מזמן היו יכולים לקבל ה"רכוש גדול" העתיד.

ועל פי זה יש לומר הטעם לזה שדווקא בדורות האחרונים בגלות, בא החידוש בעניין השליחות על-ידי רבותינו נשיאינו בכלל, ובמיוחד - על-ידי כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו - "וישלח יצחק" שלוחים, שהכניס כוח חדש בכללות עניין השליחות של כל יהודי (בתור שלוחו של הקב"ה), על-ידי זה שציווה ונתן כוח שהשליחות של כל יהודי בדורנו היא להפיץ תורה ויהדות והפצת המעיינות חוצה. ואמר שלשם כך יש צורך ביציאה ממקומו ומצבו - "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה", ולהגיע ליהודים בכל מקום שהם...

ועל-פי הנ"ל יש לומר הטעם לזה, שככל שחושך הגלות הוא ארוך ועמוק יותר - כך יש צורך גדול יותר בעבודת השליחות ד"חרנה", להגיע ליהודים בכל מקום שהם ולעוררם שיתמסרו עוד יותר לכל ענייני יהדות.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת תולדות, מברכים-החודש וערב ראש-חודש כסלו ה'תנש"א;
'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תנש"א, כרך א, עמ' 328-327)

ניצוצי רבי

'מבצע תפילין'

הכרזה קבועה מדי שבת בבית-הכנסת של הרבי הזכירה וקראה לפנויים מעבודה בימי ראשון לבוא ביום זה 'למבצע תפילין' * "בנוסף לחשיבות העצמית של מצוות תפילין, היא יכולה בהחלט לשמש נקודת-התחלה לקיומן של הרבה מצוות אחרות", כותב הרבי * על עידוד ישיר ועל פעילות מאחורי הקלעים להגברת אחד המבצעים שהיו לאבן-יסוד במהפך היהודי שחולל הרבי

מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר

שבת-קודש פרשת תולדות, כ"ט במרחשוון, מברכים-החודש כסלו תשל"ד ('ספר הזיכרון - דברי שלום' (רש"ד שור ע"ה) עמ' מח:

"לאחר התפילה דרך יציאתו מבית-הכנסת ניגש [הרבי] להגבאי ר' משה-פנחס הכהן כ"ץ שיכריז בנוגע ל'מבצע תפילין' כבכל שבת כו'. ועמד כ"ק אד"ש עד שגמר ההכרזה".

נוהג קבוע זה היה שהגבאי מכריז שביום ראשון - שבו מרבית החנויות סגורות - בשעה פלונית, ילכו בעלי החנויות וכיוצא בהם (הפנויים ביום זה ממלאכתם) להשתתף ב'מבצע תפילין'.

הוראה ותוצאותיה

אחת ההוראות שזכה לקבל מהרבי השליח לדרום-אפריקה, הרב מנחם-מענדל ליפסקר, הייתה להקפיד לקיים 'מבצע תפילין' עם אנשים חשובים ומכובדים.

כתוצאה מפעילות זו נהפכו רבים מהם למסייעים הגדולים למפעליו התורניים והחינוכיים.

"עידוד חזק" מדברי הספרי

בספר 'מנורת המאור' לרבי יצחק אבוהב (חלק חמישי, פרק ראשון, אות ה') הובאו דברי הספרי: "מי שאינו מניח תפילין יש עליו שלוש-מאות ענשין";

בשיחת כ' במנחם-אב תשכ"ח (שיחות-קודש תשכ"ח, כרך ב, עמ' 425 ואילך) הזכיר הרבי דברים אלו, אך כדרכו [=בלשון נקייה] הזכיר ענין זה בסגנון חיובי - כל המניח תפילין ניצול משלוש-מאות עונשין!

[הרבי ציין כי על-אף שדברים אלה אינם מופיעים בספרי שלפנינו - הרי גדולה מזו מצינו בכמה מדרשים והלכות שאינם במהדורות שלפנינו אך הובאו בספרי הראשונים (שסמכותם אינה מוטלת בספק כלל)!]

הרבי דייק שמדברי הספרי משמע כי "על-ידי הנחה (חד-פעמית) זו" ניצול משלוש מאות עונשין, אף שבכל יום ויום מחוייב מחדש בהנחת תפילין. ומזה מובן - שגם מי שכבר יצא מגדר "קרקפתא דלא מנח תפילין" וכבר הניח תפילין פעם אחת או יותר (שאז לרוב הראשונים (נסמנו בלקוטי-שיחות, כרך ו, עמ' 272; וראה גם 'כד הקמח' לרבינו בחיי, ערך תפלין מנורת המאור שם. ועוד) שיש להשתדל לזכותו בכל יום מחדש.

"מדבר הספרי ניתן להפיק עידוד חזק... תוספת כוח... תוספת עידוד - בהנוגע לפועל, ולא לדרשה קאתינא, אלא אכן בנוגע לפועל כדי להוסיף אומץ בהנוגע לעניינים של הנחת תפילין; ויהי רצון שעל-ידי הנחת תפילין-של-יד (שעל-ידם נפעלת) "בין עיניך היו שניים", ונגלה כבוד הוי', וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר - כפשוטו", סיכם הרבי את דבריו באותו מעמד.

"יכוף" בנועם...

בהזדמנות אחרת (לקוטי-שיחות, כרך טו, עמ' 128) - לאחר ביאור עיוני בדברי חז"ל על אברהם אבינו ש"לאחר שאכלו ושתו - אורחיו במדבר - עמדו לברכו; אמר להם וכי משלי אכלתם?! משל אלוקי עולם אכלתם! הודו ושבחו וברכו למי שאמר והיה העולם", אמר הרבי:

"מעשה אבות - סימן לבנים". יש לצאת לרחוב ולפעול עם "כל עוברים ושבים" - ואף אם הדבר דורש השתמשות ב"לחץ" (באופן המותר לפי הוראות התורה שדרכיה דרכי נועם ושלום, כמובן).

ואם ישאלך אדם: מה פעלת בכך? מה התועלת כשיהודי הניח תפילין, למשל, רק מתוך אי-נעימות (או כפייה) כשלו עצמו אין בכך כל עניין?

אף אתה אמור לו:

אם בדורו של אברהם, כשהמדובר היה בבני-נח, ולפני מתן-תורה התנהג אברהם בדרך זו, - על-אחת-כמה-וכמה כיום, עם יהודים אשר לפי פסק דין הרמב"ם כל אחד מישראל "רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצוות וכו'", נמצא שבעשיית מצווה בפועל הרי פנימיות רצונו היא העושה זאת.

והרי פעילות זו מחישה את ביאת משיח-צדקנו אשר עליו נאמר (רמב"ם הלכות מלכים בסופו) כי "יכוף כל ישראל ללכת בה ולחזק בדקה"...

השתתפות נשים, "באופן המתאים"

יותר מפעם אחת (ראה לדוגמה שיחת י"ט בכסלו תשכ"ח) הזכיר הרבי את שייכותן של נשי ובנות ישראל למבצע תפילין. בשנת תשל"ד (לקוטי-שיחות, כרך יג, עמ' 220), כשהכריז על חמשת המבצעים, תבע גם מנשי ובנות ישראל "השתתפות באופן המתאים בחמשת המבצעים הידועים - מבצע תפילין, מבצע תורה, מבצע צדקה, מבצע מזוזה , ומבצע בית (מלא) ספרי קודש, וכמבואר עניינם בעל פה ובכתב וגודל ערכם בפרט בעת הזאת".

הרבי הבהיר מיד:

ואף על פי שמצוות תפילין וכיוצא-בזה נשים פטורות מעשייתן בפועל, הרי גם במבצעים אלו יכולות, זאת אומרת מחוייבות, לקחת חלק חשוב על ידי עזרתן בזה בכמה אופנים לגברים המחוייבים בהן בפועל.

(והרבי המשיך: "ועל אחת כמה וכמה במבצעי צדקה ומזוזה וספרי-קודש שיש להן שייכות ישירה לבית... יש להן אחריות יתירה בתור "עקרת הבית").

ואכן היו פעמים שהרבי ערך מגבית עבור 'מבצע תפילין' וקרא לנשים ליטול בה חלק - דוגמה להשתתפות נשים במבצע, "באופן המתאים".

"קול קורא" מגדולי התורה

בתקופה הראשונה כשהרבי התייחס לטענות שעוררו המנגדים למבצע-תפילין, התבטא בין השאר (שבת-קודש פרשת וישלח תשכ"ח, שיחות-קודש תשכ"ח, כרך א, עמ' 188):

בקשר לטענה שרק ליובאוויטש אוחזת מעניין זה - יביטו אפוא במודעה אודות תפילין (מודעה שהתפרסמה בשני מכתבי-עת) שם חתמו ראשי רבני תנועת המוסר וראשי ישיבות, וגם חברי מועצות גדולי תורה שיש להשתדל להניח תפילין עם בני ישראל!

קול קורא זה והחתימות עליו אורגן על-ידי עסקני חב"ד בירושלים ת"ו וממזכירות הרבי נתקבלו הנחיות שונות בנושא.

"תחשוד בי ובצדק"...

יהודי בעל השפעה, תושב שיקגו שבמדינת אילינוי בארצות-הברית, שעמד בקשרים עם הרבי, שיגר מכתב אל הרבי ובו סיפר את התרשמויותיו מביקור שקיים באותה תקופה בארץ-ישראל. במכתב התשובה באנגלית (תרגומו מופיע בספר 'מורה לדור נבוך' עמ' 155) כותב לו הרבי בין השאר:

אני מאמין שכאשר ביקרת בכותל המערבי, הסתכלת על אנשי ליובאוויטש שעסוקים שם במבצע תפילין. בהקשר זה [=בוודאי] יעניין אותך לראות את החומר המצורף כאן בנושא זה.

אתה ללא ספק תחשוד בי, ובצדק, שציפייתי מלאת התקווה היא שלא תגביל את עצמך לקריאה גרידא של החומר הזה, אלא גם תשאף להביא אותו לתשומת ליבם של חוגים רחבים ככל האפשר שאליהם מגיעה השפעתך, במטרה להדגיש לפני אחינו בני ישראל את החשיבות החיונית של קיום מצוות תפילין. יתרה מזו, בנוסף לחשיבות העצמית שלה, היא יכולה בהחלט לשמש נקודת-התחלה לקיומן של הרבה מצוות אחרות, לאחר שניתנה לנו הבטחת חז"ל ש"מצווה גוררת מצווה" (אבות ד,ב).

"רגש מיוחד בעניין"

בשנת תשל"ה ביקר במוסדות חב"ד שבמיאמי מר חיים גראדע, אמן ואיש-ציבור מפורסם. במכתב מיוחד ששיגר לו הרבי ובו הודה לו על הביקור ועל הרושם הרב שהותיר, התייחס הרבי לבקשתו המרשימה להשיג למענו (במקום זוג תפילין עם בתים קטנים) תפילין גדולות ומהודרות.

כתב לו הרבי (בתרגום-חופשי - ממכתב ב' אדר תשל"ה - שפורסם לאחרונה):

בנוסף לעובדה שלצערנו, חלק גדול מהתפילין הקטנות הן ספק כשרות, הרי מצביע הדבר [=החלפתן מקטנות לגדולות] על רגש מיוחד בהעניין, שרוצים לעשות זאת [=קיום מצוות תפילין] באופן מושלם יותר.

הרבי מבקש "מתנת יום-הולדת"

ב'כפר חב"ד', גיליון 947 (י"א בניסן תשס"א) פרסם הת' ד"ה זקליקובסקי חליפת מכתבים בין הרבי ומר דוד צ'ייס, מראשי ידידי חב"ד בניו-ג'רסי (בראשות הרב משה הרסון), ולימים מראשי הקרן לעזרת שלוחי הרבי. חלק חשוב בהתכתבות זו עסק בעניין הנחת תפילין דבר שבא באתערותא דלעילא, כלומר מצדו של הרבי, והרי ביטוי להשתתפות מיוחדת ב"מבצע תפילין". להלן הדברים כפי שהתפרסמו שם בעמ' 81-83:

על הסיפור שמאחורי המכתב שלפנינו סיפר מר צ'ייס בשעתו:

"יום אחד אני מקבל מהרבי מכתב מרגש מאוד. הדבר היה זמן קצר לאחר י"א בניסן והרבי כתב לי כך: 'לא נהוג שמישהו יבקש לעצמו מתנת יום הולדת, אבל אני רוצה לנהוג בצורה יוצאת-מן-הכלל, ולקראת יום הולדתי המתקרב, לבקש ממך מתנה - להניח תפילין בכל יום, ואני מקווה שתסכים לקבל ממני במתנה זוג תפילין'.

"מיהרתי לענות שאני מסכים לתת את המתנה המבוקשת ובאשר לתפילין, אני לא מבקש זוג אחד אלא שלושה, אחד לשימוש בביתי, אחד ליאכטה הפרטית שלי, שבה אני שוהה לעיתים קרובות, ואחד שיהיה אתי כשאני בדרכים. אחר כך הוספתי וכתבתי לרבי שהמתנה שהוא מבקש לתת לי חביבה עליי מאוד, אבל מאחר שהיא יקרה והכסף הזה סוף סוף יחסר ממשהו אחר בפעילות הרבי - רצוני לממן את עשיית שלושת זוגות התפילין, וצירפתי צ'ק על סכום לא גדול, לפי מה ששיערתי שיעלו שלושת זוגות התפילין - כי לא רציתי לערב את נושא התפילין עם שום דבר אחר.

"מאז, תודה לא-ל, לא החסרתי הנחת תפילין אפילו יום אחד. הרב ישראל גורדון מהצוות במוריסטאון נותן לי אחת לשנה רשימה ברורה של הימים שבהם לא מניחים תפילין, ומלבדם, ומלבד שבת-קודש, אינני מחסיר אף יום אחד".

"איכות אלוקית מיוחדת"

לפנינו המכתב שכתב הרבי למר צ'ייס ובו הציע שמר צ'ייס יתן לו "מתנת יום הולדת" ייחודית:

ב"ה, י"ב בניסן, תשמ"א

ברוקלין, נ.י.

ד"ר דוד טוביה צ'ייס

שלום וברכה:

לקראת חג הפסח הבעל"ט, הנני שולח לך את איחוליי הלבבים שחג חרותינו יביא לך ולכל אשר לך חרות אמיתית, חרות מדאגות גשמיות ורוחניות, מכל דבר שעלול להפריע מעבודת השם בשמחה ובטוב לבב, ולהמשיך חרות ושמחה זו על כל השנה כולה

מאחל לך ולכל אשר לך פסח כשר ושמח

בברכה (חי"ק)

נ.ב. לעונג היה לי לראות אותך בהתוועדות לרגל י"א בניסן, ולהחליף ברכות 'לחיים'.

למרות שזה לא נהוג ולא מתאים לבקש מתנת יום הולדת, אבל בהתחשב בקשרים המיוחדים שלנו, אני מעז לעשות כך, מתוך ביטחון שתטפל בזה ברוח המתאימה.

מתנת יום ההולדת שעולה במוחי, ואשר הייתי מחשיב אותה לכבוד לי, כמו גם לעונג רב, היא שתקדיש רבע שעה מזמנך בכל בוקר של יום חול ותייחד זאת למטרה הקדושה של הנחת תפילין, יחד עם התפילה המתאימה שנלווית לכך, כמו 'שמע' וכיוצא בזה. התפילה האחרונה אינה חייבת להיאמר בעברית, אם אתה יכול לארגן זאת בתוך עשר דקות, אני מוכן לוותר לך על חמש דקות ושזה יהיה רק עשר דקות מזמנך.

בנוסף לעצם הדבר, שהוא אחת המצוות הגדולות ביותר כפי שחז"ל אמרו שכל התורה הוקשה לכך, למצווה של הנחת תפילין על הזרוע השמאלית, כנגד הלב, ועל הראש, מקום מושבו של המוח, יש איכות אלוקית מיוחדת, של זיכוך הלב והמוח, הרגש והשכל, ולהביא אותם לידי איזון נכון והרמוניה. בשעה שדבר זה חשוב עבור כל יהודי, בוודאי יש לזה משמעות מיוחדת עבור מי שבפעילויותיו מעורבות בדרך כלל בהרבה לחץ שכלי ורגשי, וישנה חשיבות עליונה שהם יהיו באיזון נכון במידה מרבית של יעילות.

האמור למעלה מקבל משמעות נוספת במקרה שלך בתור יו"ר ועד ההנהלה של 'רביניקל קולג' אוף אמריקה', שבו הייתה לך הצלחה יוצאת מן הכלל, בעזרת השם, והיית מסוגל לערב רבים אחרים שיילכו בדרכיך. ולכן, ל'מתנת יום הולדת' זו תהיה גם השפעה מועילה על 'רביניקל קולג', הנהלת המוסד ותלמידיו, ולהרחיב עוד יותר את הצינורות עבור כל אלה שמעוניינים לקבל את ברכות השם בגשמיות וברוחניות.

אני מאמין שאתה מניח תפילין מדי יום בכל מקרה, והסיבה לכך שאני מבקש את הבקשה האמורה היא רק כדי שתעשה זאת לנקודה קבועה בלוח שלך, כדי לוודא שהעיסוק המוגבר שלך בעסקיך האישיים ובעסקים של 'רביניקל קולג'' לא יפריע לך אפילו פעם אחת ויגרום שלא תשים לב להנחת התפילין, והיה זה שכרי.

נ.ב. למרות שבנושאים של ה'רביניקל קולג'', אני בדרך כלל שולח עותק לידידנו המשותף הדגול הרב משה הרסון, אני לא שולח לו עותק ממכתב זה, בהתחשב בתוכנו האישי מאוד, אני משאיר זאת עבורך האם אתה רוצה להראות לו את זה.

"ידעתי, אב, ידעתי"...

כאמור, מר צייס קיבל את הצעת הרבי במכתב בהתלהבות, וזמן קצר לאחר מכן, ב-24 ביוני 1981, כתב לרבי את המכתב הבא:

"רבי יקר,

"במענה למכתבך מיום י"ב בניסן תשמ"א. לאחר שקראתי את תוכן המכתב, הייתי אפוף הרגשה של שמחה, גאווה וענווה.

"ההתייחסות שלך לקשרים המיוחדים שלנו והבקשה שלך לקבל ממני מתנת יום-הולדת - עשו עלי רושם עמוק מאוד ואני מזדרז לדווח לך שהתחלתי להניח תפילין בתפילות הבוקר שלי מיד ביום שלאחר מכן.

"מאחר שמאורע זה ללא ספק ישנה את כל מהלך החיים שלי, אבקש את סליחתך על כך שאני מתחצף ומבקש ממך מתנת יום-הולדת.

"לכבוד רב ולזכות גדולה יהיה לי אם אתה תשיג עבורי באמצעות נציגך, שלושה זוגות תפילין, אחד שבו אשתמש בביתי שבצפון, אחד עבור מקום מגוריי הדרומי והאחד (זוג קטן) שאותו אקח בנסיעותיי.

"מאחר שאני מבקש מתנה, אך אינני רוצה למנוע ממישהו צורך חומרי שהוא או היא עשויים להזדקק לו הרבה יותר מכפי שאני זקוק לו, אני מצרף למכתב זה, ברשותך צ'ק של 1800$.   1800 הוא "חי", וזה מתייחס להצהרה הקודמת שלי לגבי כיוון חדש בחיים שלי.

"מכתבך נקרא ושוב נקרא על ידי פעמים רבות, ושני דברים עלו במחשבתי. האחד, ההצהרה התנ"כית של יעקב אבינו שביטא את התגובה "ידעתי בני ידעתי", ואני מפרש זאת שהוא לא רק כיוון את מחשבותיו למקבל התגובה שלו אלא הוא גם הכיר היטב את האיש שאליו הוא דיבר.

"תגובתי הספונטנית לבקשתך תואמת לאפיזודה תנ"כית זו ותגובתי היא (סלח לי על חוצפתי) "ידעתי אבא ידעתי".

המשך המכתב לא הגיע לידינו, אך די בחלק האמור כדי ללמד על מידת השפעתו של הרבי על מר צ'ייס.

הרבי מפרש את ה"נ"ב"

בתגובה למכתב זה, ענה לו הרבי במכתב הבא, שמתוכנו נראה כי הדבר השני שמר צ'ייס מעלה במכתבו הנ"ל הוא השאלה מדוע הרבי כתב את הצעתו בקשר להנחת תפילין רק בתור "נ"ב", בשולי המכתב המכיל ברכות לחג הפסח:

ב"ה

ראש חודש תמוז, תשמ"א

ברוקלין נ.י.

ד"ר דוד טוביה צ'ייס

שלום וברכה:

הרבה תודות על מכתבך מה-24 ביוני, והמצורף אליו. הייתי צריך לאשר את קבלתו מיד, אלא שחיכיתי לתפילין, המצורפות למכתב זה.

אין צורך לומר, שמאחר שהתפילין הן מתנה, המחשבה הראשונה שלי היתה שלא לפדות את הצ'ק. עם זאת, החלטתי שכאשר יהודי חפץ לתת צדקה, צריך לעודדו, ולא למנוע ממנו את הזכות הזאת. בהתאם לכך, ייעדתי זאת למטרה קדושה, בהתאם לקבלה המצורפת בזה. יהי-רצון שזכות הצדקה תביא לך ולכל אשר לך ברכות נוספות מהשם בכל ענייניך, ובמיוחד בנושאים שאודותם אתה כותב עם סנטימנטים כה רגשיים, כאשר יותר מזה נמצא, ללא ספק, בין השורות.

וכעת, במענה לשאלתך בהתייחס למכתבי הקודם, דהיינו, מדוע הברכות לפסח באו בראשונה, והנושא של תפילין בא בשנית, ובתור נ.ב.

התשובה, במלים פשוטות, היא שלנושא של פסח יש עדיפות בגלל שהוא מתייחד בכך שהוא לא מוגבל בזמן. יתירה מזו, זה היה לחלוטין במסגרת הזכות המיוחדת שלי - בעוד שנושא התפילין היה בקשה מצידי ותלוי ברצון הטוב ובהחלטה הנחושה שלך.

בהיגיון בעל משמעות גדולה יותר (אשר גם יסביר את ה"נ.ב." במקום מכתב נפרד בנושא כה חשוב, כפי שאתה מבחין היטב), ההצעה תואמת אל התורה, שבה מצוות תפילין מוצגת בקשר ובהמשך להפצרה ביחס לזכירת יציאת מצרים והחגיגה השנתית של הפסח. מיד לאחר מכן התורה מצהירה: "והיה (יציאת מצרים) לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך, למען תהיה תורת ה' בפיך; כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים" (שמות יג,ט).

בפרשה זו (שמות יג, א-י), שהיא אחת מארבע הפרשיות שנמצאות ב"בתים" של התפילין, התורה מדגישה כי למרות שיציאת מצרים אמורה להיות נחגגת באופן שנתי בחודש האביב למשך שבעה ימים (שמונה, בתפוצות) בתור חג המצות, צריך לציין מאורע זה מדי יום בדרך מוחשית, באמצעות המצווה של הנחת תפילין.

מהו הקשר?

כפי שהזכרתי בקצרה במכתבי הקודם, מוסבר במקורות הקדושים שלנו, ובמיוחד בתורת חב"ד, שהנחת תפילין מעוררת איזון נכון והרמוניה בין הלב והמוח, הרגש והשכל. זוהי הדרך שבאמצעותה אדם יכול להתגבר על האילוצים הטבעיים שלו (ה"מצרים הפנימי" שלו = מצרים, אילוצים, גבולות) - אילוצים שחוסר איזון בין היכולות הרגשיות והשכליות עלול להחריף אותם יותר.

המונחים "איזון" ו"הרמוניה" מייצגים תערובת, לא שלילה של האחד או השני. רגשות בלתי נשלטים יכולים לגרור אדם לקיצוניות, בשעה ששכל טהור הוא בטבעו אובייקטיבי לחלוטין ו"קר", חסר חיות, רק כאשר השניים מעורבים באיזון נכון, האדם משיג הרמוניה פנימית ויכול לתפקד בצורה הכי יעילה ויצרתית. אדם כזה הוא בלתי כבול בנפשו פנימה וחופשי מבחינה רוחנית.

ניתן להתפלא כיצד שני סוגי יכולת אנושית שהן הפכיים ומנוגדים בעדיפות עליונה, אשר מתגלמות על-ידי המוח והלב, כאשר כל אחד מהם נקרא איבר "ריבוני" ששולט על כל האיברים האחרים של הגוף, יכולים להתיישב בצוותא ולהיות מובאים לידי הרמוניה אמיתית ומתמשכת.

התשובה היא שהבורא נתן להאדם את היכולת להשיג הרמוניה כזאת, והוא הבהיר שלעם היהודי אשר נבחר לקבל את התורה ולהפיץ את אור האלוקות בארץ, יהיו האמצעים להשגת האיזון והרמוניה אלה על-ידי התורה והמצוות, ובמיוחד מצוות תפילין.

המאורע ההיסטורי של יציאת מצרים הביא לעמנו היהודי חרות, הן בגשמיות והן ברוחניות, על-ידי שהם מקשרים את עצמם להשם ולמשה עבדו, תהליך שמגיע לשיאו בקבלת התורה. וזהו הצעד שמבשר את "יציאת מצרים" האישית ומקביל אליה אצל כל אחד ואחד מבני ישראל. זוהי הסיבה לכך שמצוות תפילין הינה כה מרכזית בחיי היהדות.

ואסיים באיחול לבבי שמבוסס על העיקרון התורני ש"השכר של הקב"ה הוא מידה כנגד מידה, אבל במידה נדיבה ביותר". כאשר יהודי עושה את המאמץ לפרוץ את המגבלות הטבעיות שלו, ומצליח בעזרת השם, ברכותיו באות בסגנון דומה, שעולה מעבר לסדר הטבעי, כך שהפרנסה עולה על כל הציפיות, והבריאות והכוחות של האדם הם במידה מופרזת טובים יותר מכפי שמצויין בתעודת הלידה באופן נורמלי, וכן הלאה. יהי-רצון שכך יהיה אצלך ואצל כל אשר לך במידה המלאה ביותר.

בכבוד ובברכה

(חי"ק)

ממעייני החסידות

פרשת תולדות

ויזרע יצחק בארץ ההיא (כו,יב)
וכי זרע דגן זרע יצחק חס ושלום? אלא - לקח את כל מעשר ממונו וזרע צדקה לעניים (פרקי דר"א פל"ג)

מה פשר התמיהה על כך שיצחק זרע דגן?

אלא רז"ל אמרו (ב"ר פמ"ז) "האבות הן הן המרכבה", זאת אומרת ש"כל איבריהם כולם היו קדושים ומובדלים מענייני עולם הזה... כל ימיהם" (תניא פרק כ"ג). ואם-כן, איך ייתכן שיצחק יתעסק בזריעת דגן וכו'?

לכן מפרש המדרש, שאף שבחיצוניות זרע יצחק דגן, חלילה לנו לומר שהתוכן הפנימי של הזריעה היה זריעת דגן כפשוטה. אלא הכוונה היתה לצדקה - יצחק זרע דגן כדי שיוכל לקיים מצוות מעשר. נמצא ש"זרע צדקה" ולא "זרע דגן".

דוגמה לדבר בהלכות שבת: ההלכה היא, שהמוציא אוכלין פחות מכשיעור בתוך כלי, פטור אף על הכלי, מפני שהכלי טפל לאוכל (שבת צג). והיינו, שהואיל והכלי טפל לאוכל, אזי אין הוצאה זו נחשבת הוצאת כלי, אלא כהוצאת אוכל.

(לקוטי-שיחות כרך ה עמ' 74)

* * *

הרמב"ם כותב (הלכות מלכים רפ"ט) "ויצחק הפריש מעשר" (יצחק הוא הראשון שמפורש אצלו שקיים מצוות מעשר). ותמהו המפרשים - כבר באברהם נאמר (בראשית יד) "וייתן לו מעשר מכול".

אלא, הרמב"ם לומד שאברהם הפריש מעשר משלל המלחמה בלבד, כפי שמשתמע מהמשך הכתוב שם: "אשר מיגן צריך בידיך, וייתן לו מעשר מכול", דהיינו מהשלל שלקח מכדרלעומר והמלכים אשר איתו. מעשר זה היה בדוגמת תרומת המכס מהשבי והמלקוח שלקחו במלחמת מדיין. נמצא אפוא שיצחק, אשר הפריש מעשר מהתבואה שצמחה בשדותיו, הוא הראשון (שמפורש בו) שקיים מצוות מעשר - "עשר תעשר את כל תבואת זרעך".

(לקוטי-שיחות כרך ה עמ' 68-69)

ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבודה רבה (כו,יד)

עבודת שלושת האבות היא כנגד שלושת העמודים שעליהם העולם עומד: אברהם (חסד) - גמילות-חסדים; יצחק (גבורה) - עבודה, עבודת הקרבנות; ויעקב (תפארת) - תורה.

ולכן נאמר ביצחק דווקא "ועבודה רבה", רמז לעמוד העבודה.

סימן לדבר: עמוד העבודה בזמן הזה הוא עבודת התפילה, כי תפילה במקום קרבן, ו"תפלה" בגימטרייה "יצחק רבקה" (515).

(לקוטי לוי-יצחק עמ' שמב)

בירורי הלכה ומנהג

מתי מניחים טלית ותפילין?

בכף-החיים1 כתב: "מיהו האר"י ז"ל היה מסדר כל הברכות של שחר עד פרשת העקידה, ואחר-כך היה מתעטף בטלית ומניח תפילין, ואחר-כך היה מתחיל תפילתו מן פרשת העקידה ואילך2, וכן סידר הרש"ש ז"ל3 לומר הח"י ברכות מן הנותן לשכווי בינה עד סוף ברכת התורה ואחר-כך להתעטף בטלית ולהניח תפילין, עיי"ש סודם של הדברים".

ואכן בסידור אדמו"ר הזקן מופיעות הלכות [וברכות הנחת] טלית ותפילין4 אחרי ברכות השחר וה'הקדמה' המאמר ד"ה "הקול קול יעקב", ולפני 'מה טובו'. וכן נדפס בסידורי 'תורה אור' ו'תהלת ה''5.

אמנם בלוח 'היום יום'6 מובא מנהג המתפללים בארבע זוגות תפילין: "מניחים תש"י ותש"ר דרש"י קודם אמירת פרק 'איזהו'..."7. ובהערות וציונים ל'סידור עם דא"ח'8 כתב הרה"ח רי"ל שי' גרונר: "אף שהלכות ציצית ותפילין מסודרות בסידור אדמוה"ז קודם מה טובו, אבל מנהגנו (=רוב אנ"ש, שאינם מניחים ארבע זוגות תפילין) "להניח [טלית ו]תפילין של רש"י קודם אמירת פרק 'איזהו'..."9. אם-כי בספר המנהגים, שנדפס מאוחר יותר10, נדפס11 משום-מה רק הנוסח המקורי לארבע זוגות תפילין.

ובקובץ 'הערות וביאורים'12 הובאה שמועה שהרבי במענה לאחד מאנ"ש ב'יחידות' הסביר זאת [סיבת השינוי מהמופיע בסידור], שהנהגה זו היא בכדי למעט היסח הדעת בתפילין ככל האפשר13. ומה שאין מניחין תיכף לפני 'הודו' שאז מתחילין המניין להתפלל יחד, היינו לפי שהקדיש דרבנן שייך למשנת איזהו מקומן14, ואינו ראוי להפסיק בין הקדיש ל'הודו'15 בהנחת תפילין אז, ע"כ. ואכן הרבי היה נכנס לבית-הכנסת לאחר שהניח טלית ותפילין בחדרו, וכאשר ניגש לעמוד, החל (בשקט) ב'איזהו מקומן'.

----------

1) סי' כה ס"ק כו.

2) "כמ"ש בשער הכוונות דף א' עמ' ג".

3) "בס' נהר שלום הנדפס מחדש דף י"ז ע"ב ודף י"ט ע"ב".

4) אם-כי מופיעות שם, לאחריהן, גם הלכות קריאת-שמע [ותפילה].

5) ובשו"ע הקצר פ"ז סט"ו הביא זאת כ"ונוהגין (!) להתעטף בתחילת תפילת שחרית - לפני סדר הקרבנות - ..." וציין לסידורים הנ"ל, והתעלם מהוראת רבותינו דלהלן (אולי מפני שאינה די מפורשת. אבל לא היה לו להתעלם ממנהג אנ"ש).

6) י"ט מנחם-אב.

7) ב'סידור אדה"ז עם ציונים מקורות והערות' (ברוקלין תשס"ד) עמ' סח, העיר שכבר התייחס להנהגה כזאת, שהיו שנהגו בה בין אנ"ש, בכתבי רח"א ביחובסקי (עמ' רלב. עיי"ש שדחה דבריו).

8) ברוקלין תשכ"ה ואילך, עמ' 718. לדבריו, הרבי ראה ואישר את ה'הערות וציונים' הללו [שבחלקן שימשו כעין 'מהדורא קמא' לספר המנהגים, שנערך על-ידו ביחד עם הרה"ח ר' מנחם זאב שי' גרינגלאס].

9) ומציין ל'היום יום' הנ"ל.

10) תאריך ה'פתח דבר' שלו: "מוצש"ק, ח"י אלול ה'תשכ"ו".

11) עמ' 5. וכבר העירו מהנדפס ב'שערי הלכה ומנהג' ח"ה ר"ס א (מס' 'ניצוצי אור' עמ' 74), שמנהגנו לומר בבית עד 'הודו'. אבל חבל שלא צויין כלל: א. שהמכתב מתורגם מאנגלית. ב. שצ"ע אם הוא 'מוגה'. ג. שם נאמר, שאומרים רק פרשה ראשונה לצאת י"ח ק"ש, בעוד שההוראה היא (ספר-המנהגים עמ' 6) לומר כל הג' פרשיות ואף לחזור "אני ה"א". דנו במכתב זה בקבצי 'הערות וביאורים', ואינם תח"י כעת. אגב, בס' אשכבתא דרבי עמ' 16 מסופר, שכ"ק אדמו"ר מהורש"ב "התפלל בעצמו עד הודו", ורק אחר-כך ביקש להניח טלית ותפילין.

12) גיליון תתמ"ה.

13) ולהעיר, שטעם זה כבר נאמר ב'מטה משה' לתלמיד מהרש"ל (עמוד שני ח"א אות ז ד"ה אבל הרא"ש. בהוצאת אוצר-הפוסקים תשל"ח עמ' מז טור ב) על הנוהגין להניח תפילין (רק) לפני 'ברוך שאמר', הובא בליקוטי מהרי"ח (ח"א, יט סע"ב). שם הובא מסידור כתר נהורא שמשמע מהזוהר שצ"ל סדר קורבנות בתפילין, ומציין לזוהר פ' ויקהל (דף רטו סע"ב) המדבר בקשר לתיקוני התפילה "...בגין דאצטריך לאתקנא גרמיה במצוה וקדושה, ולאתתקנא בקרבנין ועלוון לאתדכאה" [ואם נכונה הבנתו, זה מסביר מדוע אין מניחין לפני 'הודו'. אבל ב'כף החיים' ובשו"ע הזוהר לא מצאתי מזה מאומה], וכן מביא את האבודרהם, שכתב שמניחין אחרי ברכות השחר והתורה ולפני פרשת התמיד [וכ"ה בסידור רש"י סי' ג], ומס' 'עטרת צבי' (מזידיטשוב) הביא, שלמנהג פולין שמסדרין ברכות השחר בביהכ"נ, יש לברך אותן בתפילין [וכ"מ במחזור ויטרי סי' א], וכן נראה מסידור הטושו"ע, עיי"ש. [ב'לקט יושר' (מנהגי בעל 'תרומת הדשן') ח"א עמ' ז, איתא שבימי הסליחות (שהתפללו מוקדם, כנראה) הניח לפני 'ברוך שאמר', ובימים רגילים לפני 'עוטר ישראל'].

ב'סידור אדה"ז עם ציונים...' שם העיר ע"ז, שביאור זה לא יספיק לכאורה לגבי עטיפת הטלית. אמנם למעשה, אף שאין עניין לקצר בזמן שמעוטפים בציצית כמו בזמן שמעוטרים בתפילין, הרי מצד מצות ציצית לובשים טלית קטן (ראה בשו"ע אדמוה"ז סי' ח ס"א וס"כ וסי' כה ס"א-ז), והטלית אינה אלא לצורך התפילה, ולכן באופן טכני צמודה בדרך-כלל עטיפת טלית להנחת תפילין (אף ששוהים בה יותר, ראה אג"ק ח"ג עמ' ריא).

14) לפני הקדיש אין הש"ץ (ולא תמיד קבוע מי יהיה הש"ץ) יכול להניחן, כי אין להפסיק כלל בין הברייתא דר' ישמעאל לבין הקדיש (ראה הנהגת הרבי בזה בספר-המנהגים עמ' 6. ודרך אגב, להעיר משו"ע אדמוה"ז סו"ס נד, שלקדיש די ב'יהי רצון').

15) אומרים קדיש בין עולם לעולם, וכאן הוא בין עולם העשייה לעולם היצירה, והקדיש הוא העמוד דרך בו עולה מעשייה ליצירה (אג"ק כרך י עמ' שה, מ'פרי עץ חיים' שער קרה"ת פ"ג ובכ"מ).

לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש, פרשת תולדות
כ"ט במרחשוון, מברכים החודש וערב ראש-חודש

[פירוט מנהגי שבת מברכים נדפס לאחרונה ב'התקשרות' לשבת בראשית, גיליון תקל"ג].

אמירת תהילים בהשכמה. אחר-כך ילמדו כשעה מאמר חסידות, ואחר-כך התפילה.

הפטרה: 'מחר חודש'1.

ברכת החודש: המולד - ביום שישי, בשעה 2:44 בצהרים וחלק אחד. ראש-חודש כסלו ביום הראשון.

אין אומרים 'אב הרחמים'.

יום התוועדות.

"בשבת זו צריכים להתחיל כבר בהכנות הדרושות לקראת "מבצע חנוכה", כדי שיוכלו לארגן מבעוד מועד ש"מבצע חנוכה" יהיה באופן של "שטורעם", ובאופן ד"לכתחלה אריבער". ומכיוון שכל ענייני החודש כלולים ב"ראש חודש", ובפרט כאשר מדובר אודות חנוכה שהוא בסוף חודש כסלו - "נעוץ תחילתן בסופן וסופן בתחילתן" - אזי צריכים להתחיל בכל עניינים אלו מראש חודש כסלו, ולכן צריכים לעורר אודות עניין זה בשבת מברכים חודש כסלו2.

במנחה אין אומרים פסוקי 'צדקתך'.

מי שנולד ביום ל' כסלו (שאינו קיים בשנה זאת), יקיים מנהגי יום-הולדת מחר, ראש-חודש כסלו3.

יום ראשון
א' בכסלו - ראש-חודש

[כמה ממנהגי ראש-חודש נדפסו לאחרונה ב'התקשרות', לשבת בראשית. כאן נזכרו מנהגים נוספים].

בתפילת ערבית של מוצאי-שבת, טופחים על השולחן כדי להזכיר לציבור לומר 'יעלה ויבוא'.

מנהג הנשים שלא לעשות מלאכות מסויימות בראש-חודש4.

תספורת: נוהגים שלא להסתפר (ושלא ליטול הציפורניים) בראש-חודש5. גם תספורת-מצווה לילד בהגיעו לגיל שלוש, תידחה ליום אחר6.

היום הבהיר "ראש-חודש כסלו". עורכים התוועדות חסידית, לרגל מה שכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו נרפא ממחלתו בתשל"ח ויצא לביתו7.

שחרית: יעלה ויבוא. חצי הלל.

אומרים את ההלל כסדר התפילה, והמאחרים לתפילה בציבור לא יאמרוהו לפני התפילה או בתוך פסוקי-דזמרה, כי אמירתו על הסדר חשובה יותר מאמירתו בציבור8.

בסיום ההלל אומרים: "יהללוך ה' אלוקינו כל מעשיך" בהשמטת תיבת 'על'. מיד לאחר מכן, אומרים: "ואברהם זקן... זבדיה ..."9 - כל זאת יחד אומרים שלוש פעמים10. גם הש"ץ אומר זאת לפני קדיש תתקבל.

חודש כסלו: חודש כסלו הרי בכלל מוצלח יותר מאשר החודש שלפניו ושלאחריו11.

מצד ריבוי הימים-טובים שבו, נעשה כל החודש כמו יום-טוב, ועד שפועל גם בחודש מרחשוון שלפניו (שאין בו אפילו יום-טוב אחד) שנחשב כמו ערב-יום-טוב12.

"נחיצות גדולה לנצל את חודש כסלו להפצת שיטת חסידות חב"ד. ובפרט החל מהימים י' בכסלו, י"ט בכסלו ואילך, וסידור הדברים בפרסום המתאים. ולא רק בהנוער החרדי בלבד, אלא גם זה שלעת-עתה עדיין אינו חרדי, הנמצא לעת-עתה 'חוצה'"13.

שתי הצעות שהציע כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו בזה14:

א) בהתאם לזה שחודש כסלו הוא "חודש חסידי", לבטא זאת בכך שבמשך החודש יערכו התוועדויות חסידיות בכל מקום ומקום, הן לאנשים והן לנשים (כמובן, בנפרד), וכדאי גם לצרף את הטף. בהתוועדויות אלה ידברו דברי תורה ויעודדו להוסיף בלימוד התורה, נגלה וחסידות, ובהפצת היהדות והמעיינות חוצה. ובמיוחד - בימים-טובים החסידיים דחודש זה, החל מי' כסלו ואילך בכל יום, בכל מקום וחוג לפי עניינו, עד להתוועדות הכי גדולה ביום י"ט כסלו, ראש-השנה לחסידות, וכפעולה נמשכת - גם בימים שלאחרי זה, ובפרט בימי חנוכה, סיום החודש.

ב) בכל יום בחודש כסלו ילמדו כל אחד מהאנשים הנשים והטף (ומה טוב - ברבים, בעת ההתוועדויות הנ"ל וכיוצא בהן) עניין (נוסף) בתורת החסידות, מתורתם של כל אחד מרבותינו נשיאינו [הן של כל אחד מהם בנפרד, והן כפי שהם קשורים יחד ומהווים המשך זה לזה], ומה טוב - מתורתם של שלושת אבות החסידות: הבעש"ט, המגיד ואדמו"ר הזקן, ומה-טוב - שבכל יום יוסיפו בלימוד, הן בכמות והן באיכות, החל מהעניין שהזמן גרמא - תורתו של כ"ק אדמו"ר האמצעי, שהיא באופן ד"רחובות הנהר" כולל ובמיוחד - בספרים החדשים שנדפסו לאחרונה, ומצווה גוררת מצווה - מתורתם של כל הנשיאים, ועד לתורתו של נשיא דורנו15. ונוסף על הלימוד עצמו - ישתדלו כל אחד ואחת בהפצת המעיינות חוצה, לפעול על עוד יהודים שיעשו כן.

----------

 

1) קרא הפטרה אחרת - קורא אחריה 'מחר חודש', ואם נזכר אחר הברכות, קורא אותה בלא ברכה (לוח כולל-חב"ד).

2) 'תורת-מנחם - התוועדויות' תשמ"ג ח"א עמ' 514, ובכ"מ.

3) כדין בר-מצווה, שו"ע אדה"ז סי' נה סי"ג.

4) שו"ע ורמ"א סי' תיז ס"א, שהפרטים תלויים במנהג המקום. יש מקומות שאסרו תפירה [ב'תורת מנחם - התוועדויות' תשד"מ ח"ב עמ' 948 מודגשת מלאכה זו, וצויין לתשב"ץ ח"ג סי' רמד], סריגה, כיבוס (ידני), וגיהוץ שלא לצורך היום (ראה שם: שערי-תשובה ס"ק ג. כף-החיים ס"ק ל,לב. אשל-אברהם להרה"צ מבוטשאטש). ובערוך-השולחן שם ס"י כתב ש"אצלנו" נשים העוסקות באומנות - עושות מלאכה, שלא קיבלו עליהן להפסיד פרנסתן (ואצ"ל ביחס למלאכות הקשורות בחינוך, ראה ס' חול-המועד כהלכתו, פרק ו, סעיף עה).

5) "מפני חשש סכנה, כי כן הזהיר רבי יהודה החסיד" [בצוואתו אות מח], שו"ע אדה"ז סי' רס ס"א. ומה שלא הביאו המ"א ואדה"ז שם את נטילת הציפורניים, ראה הטעם במילואים (א) לסי' זה בסו"ס 'קיצור הלכות משו"ע אדה"ז', מפני שבעש"ק יש להקל בזה.

6) ראה 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"ב עמ' שב שדן בזה, ומסיים: "ולדעתי יש לעשותה (תיכף) לאחר ראש-חודש". וכן במענה שלאח"ז. סיבת הזריזות בזה, ראה שם עמ' שא.

7) לאחר האירוע שהיה בשמיני-עצרת באותה שנה. פרשת הדברים בארוכה בקונטרס 'ראש חודש כסלו' (הוצאת 'ופרצת', כפר-חב"ד תנש"א). סעודת ההודייה התקיימה רק ב'זאת חנוכה'. כן חובר לכבוד העניין 'מארש' מיוחד (ע"י הרה"ח ר' פייטל שי' (ברצ"ל) הלוי לוין. כנראה, הושר לראשונה בר"ח כסלו תש"מ) ה'מארש' מופיע בקלטת-שמע של 'ילדי ליובאוויטש - לונדון' בשם "מי ארמיה", צד א.

8) בשנים הראשונות סיפר הרה"ח רי"ל שי' גרונר בשם הרבי בשם אדמו"ר מהוריי"צ בשם אדמו"ר מהורש"ב, שאין לומר הלל שלא כסדר התפילה, כי אחר-כך, כשיתפלל שמו"ע ללא הלל, יהא זה כמו "אן אלטע געבאקענע בולקע" [=חלה ישנה שנאפתה מזמן]. וראה כף-החיים סי' תכב ס"ק לח בשם

שלמי ציבור: "ואין דעת האר"י זלה"ה נוחה... לומר דברים שלא כסדרן". זאת למרות שעל-פי הנגלה פסק אדה"ז סי' תפח ס"ג לומר הלל עם הציבור גם אם הוא קודם התפילה, כשם שפסק בסי' נב ס"א לדלג בפסוקי-דזמרה כדי להתפלל בציבור, ולמעשה נמנעים מזה כמבואר באג"ק חי"ח עמ' פא. ועיי"ש חי"ז עמ' סז, שאף שרבותינו נשיאינו היו מאריכים הרבה בתפילת שבת, הנה ביום-טוב היו מסתדרים באופן שגמרו תפילת השחר עם הציבור ואמרו הלל עמהם, ע"כ. וצ"ע איך נהגו בראש-חודש.

9) אף שבדרך-כלל נזהרים, על-פי האריז"ל, מלהזכיר שמות מלאכים (שער המצוות פרשת שמות. ס' שמירת הגוף והנפש סי' צ ס"ג, וש"נ), הרי כאן מבטאים בפה את שם המלאך "זבדיה" כיוון שהוא גם שם-אדם בתנ"ך (עזרא ח,ח ועוד) - שער-הכולל ס"פ לז בפירוש דברי אדה"ז בסידורו.

10) היום-יום, א' דר"ח חשוון. ספר-המנהגים עמ' 36.

11) מענה לעניין קביעת זמן לטיפול רפואי - לקוטי-שיחות כרך כ ס"ע 569.

12) סה"ש תשמ"ט ח"א עמ' 78 ובהערה 1.

13) אגרות-קודש ח"ה עמ' כט-ל.

14) ספר-השיחות תשמ"ט ח"א עמ' 85 ועמ' 97.

15) וכבר יצא לאור ילקוט מותאם להצעה זו: "ילקוט רבותינו נשיאינו, מחולק לימי חודש כסלו", צפת ה'תש"ס.


 
 
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)