בכל חודש מחודשי השנה, החל מתשרי שהוא "מרובה במועדות" וכלה באלול שבו "המלך בשדה", יש ימים מיוחדים ונעלים, חוץ מחודש חשוון, שבו אין כל עניין מיוחד * דווקא בחודש זה מברכים את חודש כסלו שהוא אחד המיוחדים והנעלים בשנה ומתכוננים לקראתו - הכיצד? * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. העניין המיוחד דשבת מברכים חודש כסלו הוא - הכנה ונתינת כוח לענייני העבודה המיוחדים לחודש כסלו. כלומר, שקבלת ההחלטות הטובות כו' היא - במיוחד - בקשר לענייני העבודה דחודש כסלו.

ובהקדים:

כל דבר חשוב דורש "הכנה" לפניו, וכפי שמצינו בהלכה את הגדר ד"הכנה דרבה" - "חול מכין לשבת וחול מכין ליום-טוב, ואין יום-טוב מכין לשבת ואין שבת מכינה ליום-טוב", כלומר, שסעודת שבת וסעודת יום-טוב היא סעודה חשובה, ולכן דרושה הכנה והזמנה לסעודה זו, מה-שאין-כן סעודת חול שאינה חשובה [עם היות שזוהי סעודה החייבת ב"ברכת המזון", שזוהי הברכה היחידה שחיובה מן התורה], אינה צריכה הכנה והזמנה (ביצה ב,ב ופרש"י).

ובנוגע לענייננו: חודש כסלו הוא חודש חשוב ביותר - כפי שיודע כל אחד ואחד מישראל (אפילו פשוט שבפשוטים) שבחודש כסלו ישנו העניין דחנוכה. זאת אומרת: אפילו לפני שיודעים אודות העניין די"ט כסלו, ויתירה מזו: אפילו לפני התגלות תורת החסידות על-ידי הבעש"ט (שעניין זה היה לפני י"ט כסלו) - יודעים כבר שבחודש כסלו ישנו העניין דחנוכה. ומצד חשיבותו של חודש כסלו - דרושה "הכנה" מקודם לכן (בדוגמת "הכנה דרבה").

ומכיוון שכל ענייני חודש כסלו כלולים בראש-חודש כסלו (כי "ראש-חודש" הוא בדוגמת ה"ראש" שכולל את כל ימי חודש כסלו) - מובן, שההכנה לענייני חודש כסלו צריכה להיות לפני ראש-חודש כסלו, כי כאשר מגיע ראש-חודש כסלו עצמו, אזי מתחילה כבר עבודת חודש כסלו, ובמילא לא שייך עוד "הכנה" לעבודה זו.

ולכן, בשבת שלפני ראש-חודש כסלו מברכים את ראש-חודש כסלו (וכל ימי חודש כסלו) בשישה לשונות של ברכה שאומרים ב"ברכת החודש", ובאופן ד"ונאמר אמן", וכמו כן מקבלים החלטות טובות בנוגע לכל פרטי העבודה דחודש כסלו - בתור "הכנה" (ונתינת כוח) לכל ענייני חודש כסלו.

ובזה ישנה הוראה מיוחדת בעבודת ה' - הנלמדת מזה שההכנה לקראת העבודה דחודש כסלו נעשית בחודש חשוון דווקא (בימים האחרונים דחודש חשוון, לפני ראש-חודש כסלו), כדלקמן.

ב. ב' החודשים חשוון וכסלו - הנה לא זו בלבד שהם ב' עניינים נפרדים, אלא עוד זאת - הם גם הפכיים זה מזה, כי: חודש כסלו הוא חודש שיש בו עניין נעלה ביותר - העניין דחנוכה (אפילו לפני שיודעים אודות כללות העניין די"ט כסלו כו'), ואילו חודש חשוון - לעומתו - הוא חודש שאין בו (בגלוי) שום עניין מיוחד.

זאת אומרת: חודש חשוון שונה מהחודש שלפניו (תשרי) ומהחודש שלאחריו (כסלו) - בכך שאין בו שום עניין מיוחד: חודש תשרי הוא "מרובה במועדות", חודש כסלו יש בו העניין דחנוכה, ואילו חודש חשוון (שביניהם) - אין בו כל עניין מיוחד.

ועניין זה (שבחודש חשוון אין שום עילוי מיוחד) הוא בחודש חשוון בלבד, כלומר, בכל שאר חודשי השנה ישנו עילוי מיוחד בכל חודש וחודש, מלבד בחודש חשוון, שבו אין שום עילוי מיוחד. ועל סדר החודשים:

חודש תשרי - "מרובה במועדות".

חודש כסלו - העילוי דחנוכה.

חודש טבת - עשרה בטבת שייהפך לשמחה, כמו שכתוב "צום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים". ומכיוון ש"איזהו חכם הרואה את הנולד" - דקאי על כל אחד ואחד מישראל, "עם חכם ונבון" - מובן שגם לפני קיום היעוד דהפיכת הצום ליום שמחה, הנה ביחד עם זה שמתענה בעשרה בטבת, הרי הוא "רואה את הנולד" - שייהפך לשמחה. ומה גם שעצם עניין התענית הוא "יום רצון לה'".

חודש שבט - חמשה-עשר בשבט, ראש-השנה לאילנות, וכידוע שישנם כמה וכמה מנהגים מיוחדים הקשורים עם יום זה.

חודש אדר - שמחת פורים, באופן ד"עד דלא ידע".

חודש ניסן - בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל.

חודש אייר - מלבד העניין דפסח שני, הרי בכל יום ויום שבו ישנה מצוות ספירת העומר. וכמדובר כמה פעמים שזהו העילוי המיוחד דחודש אייר לגבי החודשים ניסן וסיוון שגם בהם ישנו קיום מצוות ספירת העומר - שמצוות ספירת העומר בחודשים ניסן וסיון היא רק ביחס לחלק מימי החודש, מה-שאין-כן ספירת העומר בחודש אייר היא - בכל יום ויום מימי החודש. ומזה מובן שישנו עילוי בחודש אייר אפילו לגבי חודש תשרי - כי אף-על-פי שחודש תשרי הוא "מרובה במועדות", הרי ישנם כמה וכמה ימים בחודש תשרי שהם ימי חול שאין בהם עילוי מיוחד, ואילו חודש אייר - בכל יום ויום שבו ישנה המצוה דספירת העומר.

חודש סיון - מתן תורה, "אוריאן תליתאי לעם תליתאי... בירחא תליתאי".

חודש תמוז - י"ז בתמוז, שבו ניתנו לוחות ראשונות (אף-על-פי שאין עושים יום-טוב ושמחה על עניין זה, מפני שבירת הלוחות). ובפרט מצד העניין ד"הרואה את הנולד" - שי"ז בתמוז ייהפך לשמחה כו' (כנ"ל בנוגע לעשרה בטבת).

חודש אב - תשעה באב, שיהיה יום-טוב גדול ביותר (כמבואר בכמה מקומות). ונוסף לזה: חמשה-עשר באב, כמאמר רז"ל "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב".

חודש אלול - המלך נמצא בשדה במשך כל ימי חודש אלול.

ועל-פי זה נמצא שבכל אחד מחודשי השנה ישנו עילוי מיוחד (כנ"ל בקיצור, ובוודאי שיש להאריך בזה עוד יותר) - מלבד חודש חשוון, שלא מצינו בו שום עניין ועילוי מיוחד!

מצינו אמנם בילקוט-שמעוני (מלכים רמז קפד) שהיות שחנוכת בית ראשון לא היתה בחודש חשוון (אף שבניין הבית נגמר בחודש חשוון) לכן "עתיד הקב"ה לשלם לו", כלומר, שחנוכת בית-המקדש השלישי תהיה בחודש חשוון; אבל - עניין זה יהיה לעתיד, ואילו לעת עתה - הנה לולי מה שמצינו בילקוט-שמעוני - לא רואים בגלוי ובפועל שום עניין שיכול להורות על עילוי מיוחד שבחודש חשוון.

ועד כדי כך - שחודש חשוון (החודש השני דחדשי החורף) הוא בניגוד מוחלט לחודש אייר (החודש השני דחדשי הקיץ). ובהקדים:

דובר כמה פעמים שששת חודשי החורף מתאימים לששת חודשי הקיץ שכנגדם, כלומר: חודש תשרי וחודש ניסן, חודש חשוון וחודש אייר, וכיוצא בזה בשאר החודשים. וכמרומז גם ב"יינה של תורה" שבפירוש רש"י בפרשת נח (ז,יא) בנוגע לזמן התחלת המבול: "בחודש השני - רבי אליעזר אומר זה מרחשוון, רבי יהושע אומר זה אייר", כלומר, שב' החודשים חשוון ואייר נקראים "חודש השני": חשוון הוא השני לחודשי החורף, ואייר הוא השני לחודשי הקיץ. ועניין זה מודגש בפירוש רש"י בעניין המבול כמה וכמה פעמים, כי בנוגע לכל התאריכים המובאים בפסוקים בקשר למבול, מבאר רש"י בהתאם לב' השיטות דרבי אליעזר ורבי יהושע - בחודשי החורף או בחודשי הקיץ שכנגדם.

ועל-פי זה - מכיוון שב' החודשים חשוון ואייר מתאימים זה לזה, בהיות כל אחד מהם "חודש השני" (כנ"ל) - הרי מודגש ביותר הניגוד המוחלט שביניהם: חודש אייר הוא חודש שכל יום ויום שבו קשור עם מצווה נעלית ביותר - ספירת העומר, ולעומת זאת - חודש חשוון הוא חודש שאין בו אפילו יום אחד בעל תוכן ועילוי מיוחד ביחס לשאר ימים שעל דרך הרגיל!

ג. ולמרבה הפלא - הנה ה"הכנה" לחודש כסלו, שהוא חודש נעלה ביותר (ומבחינה מסויימת - נעלה יותר מחודש תשרי וניסן, כדלקמן), נעשית בחודש חשוון דווקא, עם היותו חודש שאין בו כל עילוי מיוחד!

דהנה, בחודש כסלו ישנו העניין דנרות חנוכה, שזהו עניין נעלה ביותר - "הנרות הללו אין בטלין לעולם", כלומר, שבנרות חנוכה מודגש עניין הנצחיות, ואם כן, יש בהם עילוי גדול יותר מאשר נרות המשכן והמקדש (בית שני, ואפילו בית ראשון), שלא היה בהם עניין הנצחיות.

ועל-פי זה - העילוי דחודש כסלו (חנוכה) הוא - בפרט מסויים - נעלה יותר מאשר החודשים תשרי וניסן, מפני עניין הנצחיות שבנרות חנוכה.

ואף-על-פי-כן, כאשר נדרשת "הכנה" לחודש נעלה כזה - לא מוצאים זמן יותר טוב מאשר ימי חודש חשוון, חודש שאין בו שום עילוי מיוחד!

בשלמא כאשר מדברים אודות ההכנה שבחודש אלול לקראת חודש תשרי - אין כל פלא בדבר, כי היות שבכל ימי חודש אלול נמצא המלך בשדה, מובן, שזהו זמן מסוגל ביותר להתכונן לחודש נעלה כחודש תשרי. ועל-דרך זה כאשר מדברים אודות ההכנה שבחודש אדר לקראת חודש ניסן ("מיסמך גאולה לגאולה") - אין כל פלא בדבר, מכיוון שבחודש אדר ישנו העילוי דשמחת פורים, שמחה שלמעלה ממדידה והגבלה, "עד דלא ידע", ובפרט שבפורים היה העניין ד"קיימו מה שקיבלו כבר", שעל-ידי זה נתבטלה ה"מודעא רבה לאורייתא" שהיתה בשישה בסיוון (שבת פח,א). אבל כאשר מדובר אודות ההכנה שבחודש חשוון לקראת חודש כסלו - הרי זה פלא גדול ביותר: בחודש חשוון, שאין בו כל עילוי מיוחד, נעשית ההכנה לקראת חודש כסלו, שהוא חודש נעלה ביותר, שיש בו מעלת הנצחיות דנרות חנוכה!

ובהכרח לומר שישנה נתינת כוח לכל אחד ואחד מישראל להתכונן בחודש חשוון לקראת העבודה המיוחדת והנעלית שבחודש כסלו - כי סדר זה (שכסלו בא לאחרי חשוון, ובסיום חודש חשוון מברכים את חודש כסלו, ואז נעשית ההכנה לחודש כסלו) נקבע על-ידי הקב"ה, ומכיוון שאין הקב"ה מבקש אלא לפי כוחן, בוודאי שנתן את הכוחות הדרושים לכך.

ד. וזוהי ההוראה הנפלאה שלמדים מהעניין הפרטי דשבת מברכים חודש כסלו - שההכנה לחודש נעלה ביותר כחודש כסלו יכולה להעשות ונעשית גם כאשר נמצאים בחודש חשוון (חודש שאין בו עילוי מיוחד):

יהודי יכול לחשוב שכדי להתכונן לעניין נעלה ביותר, עליו להיות במעמד ומצב מיוחד במינו; אבל בהיותו במעמד ומצב שעל דרך הרגיל, אין ביכולתו להתכונן לעניין נעלה ביותר.

ועל זה באה ההוראה מברכת חודש כסלו בחודש חשוון - שאפילו בחודש חשוון, חודש שאין בו שום עילוי מיוחד, בכוחו וביכולתו של כל אחד ואחד מישראל להתכונן לעבודה הנעלית ביותר דחודש כסלו. ואדרבה: היות שחודש חשוון הוא חודש שאין בו שום עילוי מיוחד - מטה מטה ביותר, לכן הרי זה קשור עם חודש כסלו שהוא חודש נעלה ביותר - מעלה מעלה ביותר.

ובזה מודגשת מעלתם העצמית של בני ישראל - כלומר, שאינם זקוקים לנתינת כוח מיוחדת הקשורה עם מעלה מיוחדת שבימים מסויימים, כי אם מעלתם העצמית מספיקה שיהיה בכוחם לעסוק בהכנות לחודש נעלה ביותר כחודש כסלו.

בסגנון אחר: הקב"ה סומך על בני ישראל שמצד מעלתם העצמית יוכלו להתכונן כראוי לקראת העבודה דחודש כסלו, כך שיכולים לעסוק בזה בחודש חשוון, חודש שאין בו כל עילוי מיוחד.

וזוהי ההוראה לכל אחד ואחד מישראל - שגם בהיותו במעמד ומצב שאינו באופן מיוחד כל עיקר, בדוגמת חודש חשוון שאין בו שום עילוי מיוחד - ביכולתו במעמד ומצב זה להתכונן לעבודה הכי נעלית, בדוגמת העבודה דנרות חנוכה שיש בה מעלת הנצחיות כו', מפני גודל מעלתו העצמית.

ומובן, שהוראה זו, וכן ההוראה מכללות העניין דשבת מברכים (כנ"ל בס"ה בגוף השיחה), הנן הוראות המובנות בפשטות לכל אחד ואחד מישראל, אפילו לפשוט שבפשוטים. וגם בנוגע לאלו השייכים ללימוד הוראות נעלות יותר, על-דרך הדרוש והרמז והסוד, ועד לרזין דרזין שבתורה - הנה גם אצלם צריכה להיות - לכל לראש - ההוראה המובנת בפשטות, בהתאם לחלק הפשט שבתורה שכנגד עולם העשייה, כי "המעשה הוא העיקר".

ה. והנה, על-ידי עבודת ההכנה דשבת מברכים חודש כסלו - זוכים לעניינים הנעלים דחודש כסלו, ובמיוחד - עניין הניצחיות שבנרות חנוכה, "הנרות הללו אין בטלין לעולם", ובאופן שמאירים "על פתח ביתו מבחוץ", וכן כללות העניין דחנוכה, הקשור עם חנוכת המזבח וחנוכת בית-המקדש.

ועד שעל-ידי זה נפעל עניין הניצחיות גם ב"נרות ציון" (נרות המקדש) - בבית-המקדש השלישי, "מקדש אדנ-י כוננו ידיך", כי היות שנרות חנוכה קשורים גם עם נרות המקדש, לכן, על-ידי הנצחיות דנרות חנוכה פועלים את עניין הנצחיות בנרות המקדש.

והנה, כללות העניין דחנוכה קשור עם "מתתיהו בן יוחנן כהן גדול" (כפי שאומרים בנוסח ד"ועל הנסים"). ועניין זה שייך לעבודת כל אחד ואחד מישראל, מפני היותו בבחינת "כהן גדול" - כידוע מה שכתוב בבעל-הטורים בפירוש הכתוב "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים", ש"ממלכת כהנים" פירושה "כהנים גדולים". ומכיוון שדיבורו של הקב"ה חשיב מעשה, מובן, שעל-ידי זה נעשו כל בני ישראל "כהנים גדולים". זאת אומרת: לא זו בלבד שישנו בהם עניין של כהן גדול, כי אם שזוהי כל מציאותם  - "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים".

ועוד קודם לחנוכה זוכים כבר לחנוכת בית-המקדש השלישי בחודש חשוון - על-פי המבואר בילקוט-שמעוני (דלעיל ס"ב). ויהי-רצון שעניין זה יהיה עוד בחודש חשוון השתא - שהרי נותרו עדיין ג' ימים בחודש חשוון (ובפרט כאשר מצרפים גם את יום השלושים דחודש חשוון).

ואלו החושבים שזהו עניין של "ליצנות" או "בדיחותא" חס ושלום - יערה עליהם רוח ממרום כו', ובפרט כאשר יזכרו שלפני מספר שעות אמרו בתפילתם "ותחזנה עינינו בשובך לציון", ומכיוון שאמרו זאת בעת התפילה לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, במעמד ומצב ד"כעבדא קמי מריה" - הרי פשיטא שאין זה עניין של "ליצנות" או "בדיחותא" או אפילו באופן של "מהיכא תיתי"!

ויהי-רצון - כאמור, שעוד בחודש חשוון השתא נזכה לחנוכת בית-המקדש השלישי, בגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו, למטה מעשרה טפחים בעגלא דידן, במהרה בימינו ממש.

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת חיי-שרה, מברכים החודש כסלו ה'תשמ"ג;
 'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תשמ"ג, כרך א, עמ' 490-495 - בלתי מוגה)