הוא ישב מכוּוץ, מנסה להיבלע במושבו. גלגלי הרכבת שקשקו מונוטונית, ומסביב נשמעו קולות שיחה שגרתית, אבל בעבורו, יהודי באותם ימים של האימפריה הרוסית, נסיעה ברכבת טמנה בחובה סכנות.
זה היה בשנת תרע"ג (1913), בשלהי ימי השלטון הצארי. כנופיות 'המאות השחורות', שזרעו אימה ברחובות וזכו לתמיכת השלטון, עשו פוגרומים אכזריים בקהילות היהודיות. באותו זמן הפוגרומים הגדולים כבר פסקו, אבל עדיין לא אחת התנפלו בריונים על נוסעים יהודים תמימים והשליכו אותם מחלון הרכבת הדוהרת.
הנוסע היה הרב מטעם של העיר צ'רניגוב, יצחק שניאורסון. במוצאו היה נצר למשפחת אדמו"רי חב"ד, אבל כבר נעשה אדם מודרני, בעל השכלה כללית, ולכן זכה לתמיכת השלטון. הוא משך למעלה את צווארון מעילו ושפתיו מלמלו תפילה, לבל ייתקל באותם פושעים רשעים.
על הנסיעה לא היה יכול לוותר. בעיר הבירה פטרבורג נערכו חגיגות גדולות לרגל מלאות שלוש-מאות שנה לשושלת הצארית לבית רומנוב, והוא היה אחד המוזמנים.
כארבעת-אלפים אורחים הוזמנו להשתתף בחגיגות. אלה נבחרו משמנה וסולתה של רוסיה: צמרת השלטון, אישי ציבור, ראשי ערים, מפקדי צבא ומשטרה ואנשי דת ותרבות.
מבט לעבר הנוסעים האחרים בקרון הרגיע קצת את רוחו. הללו נראו, על-פי לבושם המהודר ונימוסיהם המעודנים, בעלי מעמד חברתי גבוה. ואולם הוא ידע שברכבת נוסעת קבוצת קצינים, שהוזמנה אף היא לאירועים, ורבים מאלה היו בוגרי 'המאות השחורות'.
הרכבת עצרה בתחנת ויטבסק, והרב שניאורסון ראה שני אברכים צעירים ממתינים על הרציף. הוא חשש לגורלם והזמינם לעלות לקרון שלו, שנחשב קרון של נוסעים מכובדים. כשנכנסו לקרון גילה כי השניים הם רבי יוסף-יצחק שניאורסון (לימים אדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש), שהיה אז כבן עשרים ושלוש, ועמו הרב מענדל חן, רבה של העיר נייז'ין (נרצח כעבור חמש שנים, בידי כנופיות 'הלבנים'. הי"ד).
השניים לא נסעו לחגיגות השלטון, אלא לעיר אחרת, אבל בהשגחה פרטית נזדמן להם לנסוע ברכבת זו דווקא, שבה נסעו רבים מהמוזמנים לחגיגות.
פניהם האציליות של הרבי והרב חן משכו את תשומת ליבם של הנוסעים האחרים בקרון. ביניהם היה גם כומר בכיר, שהוזמן אף הוא לחגיגות בפטרבורג, והוא פתח עמם בוויכוח על אמיתות הדת היהודית מול הנוצרית.
הרבי הריי"צ והרב חן השיבו לו בטוב טעם, ופרכו את כל טענותיו. הרבי הציג שורה של הוכחות על זיופי האמת שנעשו ב'ברית החדשה', ועל הפרשנות המעוּותת שהנוצרים מנסים לתת לפסוקי התנ"ך. עד מהרה נותר הכומר חסר מענה.
ואז, כשנסתתמו כל טענותיו, הרים את קולו והטיח בשלושת היהודים: "מדוע הרגתם את משיחנו?!".
דממה השתררה בקרון. פניו של הרב מצ'רניגוב החווירו. מאז ומעולם זו הייתה תואנה מבשרת רעות. מי יודע מה הכומר מתכוון לעולל. רבי יוסף-יצחק נותר ישוב במקומו, שליו ומאופק, וארשת פניו נחושה. הוא הישיר מבט בעיניו של הכומר והשיב נחרצות:
"באותם ימים העולם היה אמיתי. שום דבר לא חיפה על הזוהמה. אותו האיש היה בוגד וקיבל את עונשו!".
רחש של תדהמה עבר בקרון. הנוסעים לא האמינו למשמע אוזנם. הרב מצ'רניגוב נבעת. הוא היה משוכנע שזה סופו של רבי יוסף-יצחק. הוא השפיל את מבטו בחשש מפני הבאות. את המתח בקרון היה אפשר לחתוך בסכין.
הכומר התעטף בשתיקה. גם הנוסעים האחרים לא פצו פה. כך המשיכה הרכבת בנסיעתה, ובתחנה הבאה ירדו ממנה רבי יוסף-יצחק והרב מענדל חן. הרב מצ'רניגוב נשם לרווחה, אך ליבו עדיין הלם בפראות.
הכומר היה שקוע במחשבות, ובמשך זמן רב לא פצה פה. ואז פנה אל הרב מצ'רניגוב ואמר: "נראה שהצעיר הדתי והמלומד הזה הוא אדם ישר, מסוג האנשים שחיו בימי קדם וכבר אינם מצויים בימינו. תשובה כזאת יכול לומר רק אדם בעל דעה יציבה. זה יהודי אמיתי, למוות ולחיים!".
הרב מצ'רניגוב נדהם. הוא לא העלה על דעתו שדווקא התשובה הישירה והנועזת של רבי יוסף-יצחק תעורר הערכה גדולה כל-כך בלב הכומר.
כעבור שנים, בשנת תרפ"ט (1929), נפגש הרבי הריי"צ עם הרב יצחק שניאורסון בפריס. במהלך שיחתם הזכיר לו הרב מצ'רניגוב את האירוע ברכבת, וסיפר כי הוא התפעל כל-כך מהדברים, עד שסיפר זאת במפגש עם ראשי הציונות – אוסישקין, וייצמן וסוקולוב – והללו התפעלו גם הם מאוד מתעוזתו של הרבי ומנחישות רוחו.
(על-פי סיפורו של הרב שניאורסון ואיגרתו של הרבי הריי"צ) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
