מדורים נוספים
	שיחת השבוע 1674 - כל המדורים ברצף
	מערכת קהילתית בלי ריבית
	יש חדש
	חייבים לתבוע
	עבד
	איסור הבא בהיתר
	לא לידי הלוואתם
	שאלה והכרעה
	בשביעית נצא לחופשי
	פגישה עסקית ל'היתר עסקא'
	ריבית שלא בכסף

התורה מצווה יהודי להלוות כסף לחברו הנזקק, וקובעת כללים בהתנהגותו של המלווה מול הלווה. אם בבוא מועד הפירעון אין ללווה כסף לשלם את חובו, רשאי המלווה לעקל את נכסיו. ואולם הרמב"ם (הלכות מלווה ולווה, תחילת פרק כב) מתנה זאת בתביעת החוב תחילה: "כשיביא המלווה שטרו לבית דין ויתקיים, אומרין ללווה 'שלם'. ואין יורדין לנכסיו תחילה עד שיתבענו, ואם טעה הדיין והוריד המלווה לנכסי לווה קודם שיתבענו – מסלקין אותו".

כלומר, אין מעקלים נכסים של לווה בטרם תבע אותו המלווה. דיין שטעה והורה לעקל נכסים בלי שהמלווה תבע את החזר החוב מהלווה – מבטלים את העיקול. תנאי זה, שיש להקדים תביעה לעיקול הנכסים, יש לו משמעות ברובד הפנימי של עבודת ה'.

הלוואה לקב"ה

מהפסוק (תהילים קמז,יט) "מגיד דבריו ליעקב, חוקיו ומשפטיו לישראל" למדו חז"ל (שמות רבה ל,ט) שהקב"ה מקיים את המצוות שהוא מצווה את ישראל. גם דיני מלווה ולווה קיימים בין הקב"ה לבין בני ישראל. עניין זה מפורש בגמרא, הדנה בפסוק "מלווה ה' חונן דל" (משלי יט,יז), ומפרשת שמי שחונן דלים נעשה 'מלווה' של הקב"ה.

הגמרא אף קובעת: "אלמלא מקרא כתוב, אי-אפשר לאומרו!". שכן אם יהודי נעשה 'מלווה' של הקב"ה, הרי הדין הוא ש"עבד לווה לאיש מלווה" (שם כב,ז), שהלווה נהפך לעבדו של המלווה. וכך מבואר בספר התניא (אגרת הקודש סימן טז): "שאנו מאמינים בני מאמינים כי הצדקה אינה אלא הלוואה לקב"ה, כדכתיב 'מלווה ה' חונן דל'".

עד מתי?

כדי שבני ישראל יוכלו לגבות את ה'חוב' מהקב"ה, שהוא בגדר 'לווה' ביחס לבני ישראל המקיימים את מצוות צדקה וחוננים דלים, עליהם להתנהל על-פי ההלכה הפסוקה ברמב"ם – לתבוע תחילה; לדרוש שהקב"ה יבטל את הגלות ויביא את הגאולה.

ציפייה לגאולה אין משמעותה לשבת בחיבוק ידיים ולהמתין לבואה. יהודי נדרש לפעול להחשת הגאולה ולתבוע אותה מהקב"ה. אכן, יש מטרות נסתרות לגלות, אך לנוכח הסבל הגדול שבגלות יש צורך לדרוש שתבוא אל קיצה: "עד מתי אלוקים יחרף צר!" (תהילים עד,י).

התביעה כזכות

תביעת הגאולה היא זכות גדולה לעם ישראל. כך החיד"א מפרש (מדבר קדמות מערכת ק,טז) את נוסח התפילה "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח... כי לישועתך קיווינו כל היום", שהקיווּי התמידי הוא סיבה להבאת הגאולה: "בשכר הקיווּי כדאי שתגאלנו".

ולמעשה, תביעת הגאולה מיטיבה גם עם השכינה, שאף היא שרויה בגלות, "שכינתא בגלותא". על הפסוק (ניצבים ל,ג) "ושב ה' אלקיך את שבותך" מפרש רש"י: "היה לו לכתוב והשיב את שבותך! רבותינו למדו מכאן כביכול שהשכינה שרויה עם ישראל בצרת גלותם, וכשנגאלין הכתיב גאולה לעצמו, שהוא ישוב עמהם". זו אפוא 'תביעת' בני ישראל (ה'מלווים') מהקב"ה (ה'לווה'): הבא את הגאולה עכשיו!

(תורת מנחם תשמ"ז, כרך ב, עמ' 159)