מסר לפרופסור: חודש אדר מצווה לשמוח, במיוחד כשהוא מופיע בצורה כפולה * מסר לפַּסָל: הרעיון המופלא של התפילין * המסר של ברסלב קשור עם חודש אדר * שני מכתבים מכ"ק אדמו"ר
בס"ד
ח' אדר א' תשל"ו
ברוקלין, ניו יורק
ד"ר זאב גרין
שלום וברכה:
עבר זמן מאז ששמעתי ממך אישית, למרות שאני שואל אודותיך ואודות משפחתך מידי פעם. אני מאמין שהשקט מצדך הוא מקרה של "חוסר חדשות הוא חדשות טובות". ייתן ה' שזה באמת המצב, במיוחד בהיבט המהותי, כלומר שאתה ואשתך תגדלו את כל אחד מילדיכם ואת כולם יחד לחיים של תורה, חופה ומעשים טובים, ושתהיה לכם נחת יהודית חסידית אמיתית מהם.
המטרה העיקרית של מכתב זה היא לנצל את ימי הסגולה הנוכחיים, בבואנו מיום ההילולא של חותני זצ"ל, שאין צורך להסביר לך את משמעותו, ובעמדנו בתחילת חודש אדר, המחייב מידה גוברת של שמחה. שנה זו, שהיא שנה מעוברת עם שני חודשי אדר, בוודאי תביא מידה כפולה של שמחה בכל העניינים, שחייבים להיעשות בשמחה, במיוחד הפצת תורה ומצוות. דרך אגב, כפי שכבר ציינתי את הנקודה הזו לפני כן, אחד הלקחים משנה המעוברת היהודית – שמשלימה את החסר בין שנת הלבנה ושנת החמה, כידוע לך – הוא להזכיר לנו על הצורך להשלים אי אלו חסרונות מהעבר. ברור שאם היום הוא טוב באותה מידה כמו אתמול, אך לא יותר ממנו, אין כאן השלמה של החיסרון, ואין כאן שמירה על העיקרון של "מעלין בקודש", שמשמעותו עבור יהודי היא התקדמות עקבית בהגברת הצורה על החומר, והרוחני על הגשמי.
אני שולח לך את ברכותיי ואיחוליי שתשתמש בכל היכולות שלך באופן שיעניק לך סיפוק אישי מלא, וכן יגרום סיפוק לכל הנהנים מהשפעתך הטובה, ושיהיה כל זה במידה הגדושה ביותר של שמחה, בהתאם למאמר חז"ל "שמחה פורצת גדר".
בברכה,
חתימת יד קודשו של הרבי
(מתוך 'פרופ' גרין שלום וברכה' עמ' 174 )
* * *
ב"ה, י"ד אדר ראשון (פורים קטן), תשי"ט
מר חיים יעקב ליפשיץ...
שלום וברכה!
הריני לאשר את קבלתך מכתבך, ותודות רבות גם על הספר "ז'אק ליפשיץ" בעריכת מוריס ריינאל, ועל השחזור של האופוס שלך "הנס" אשר הגיע אלי בזמנו.
לאחר שהבחנתי בכתובת שלך במכתבך, הדבר מאפשר לי לקיים את הבטחתי ולשלוח לך את התפילין, ואני בטוח שתשתמש בהן בכל יום חול, מתוך בריאות טובה במשך השנים השמחות והרבות שיבואו.
כפי שהוזכר במהלך שיחתנו, החשיבות של התפילין היא מרחיקת-לכת, בהיותה מצווה שכוללת הכול וקשורה למכלול האישיות של היהודי.
דבר זה משתקף בשני החלקים של התפילין, שאת האחד מניחים על החלק העליון של הזרוע השמאלית, כנגד הלב – מקום משכנו של הרגש, ואת האחר על הראש, כנגד המוח – מקום משכנו של השכל. בכך מביע היהודי את העובדה שבשני התחומים – הן מבחינה שכלית, והן מבחינה רגשית, שמהווים את כל האדם – הוא מוּנָע על-ידי הרעיון של היכנעות לסמכות העליונה, הבורא והמנהיג של העולם. ועל-ידי קיום הרצון האלוקי ועיצוב החיים שלו בהתאם לכך, הוא מתעלה אל מעבר לפער שבין הבורא והנברא ומתאחד איתו, ובו-בזמן הוא מרומם את העולם הגשמי שבו הוא חי.
לאמיתו של דבר, רעיון זה הוא המשמעות העמוקה יותר של כל הציוויים האלוקיים, והמודעות לכך מאפשרת לאדם לחתור בהתמדה לעליונות של המוח על החומר, ולהפיכת החומר הגס לרוחני.
הפַּסָל ואמנותו מציעים דבר דומה מן המוכן. שכן הפַּסָל, אפילו יותר מאשר הצייר, נוטל חתיכה חסרת צורה של חומר גס, בין אם זה אבן, עץ או מתכת, ונותן לה צורה ורעיון ששייכים כל-כולם לתחום הרוחני, ובכך מחדיר רוחניות וחיות לדבר שלפני כן היה לא יותר מאשר גוש חומר.
היצירתיות של העם היהודי היא בעלת קווים דומים, ולא רק בתור אדם פרטי, אלא גם בתור בן לעם שנהיה – עם קבלת התורה בסיני – "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ", נושאי הקדושה והרוחניות בקרב אומות העולם.
לכל דבר בעולם יש יחסי גומלין, והיצירתיות של היחיד, ולא חשוב באיזו רמה – אם ברמה האנושית, כמו במקרה של מורה ותלמיד – או ברמה של חיים אורגניים, כמו בתרבות של מין החי והצומח – או ברמה של חומר לא אורגני, כמו במקרה של האמן היצירתי, ועוד יותר מזה אצל הפסל היצירתי – ליצירתיות כזאת יש יחסי גומלין מועילים, שמרוממים את האדם היצירתי לרמה גבוהה יותר מזו שלפני כן.
ברמה הגבוהה מכולן, שבה היהודי הופך חומר לדבר שהוא עילאי וקדוש, ההדדיות מובעת על-ידי חכמינו ז"ל בקביעתם ש"מצווה גוררת מצווה" בשרשרת, ו"שכר מצוה הוא המצווה עצמה" – החתירה המתמדת אחר הקדושה והרוחניות, על-ידי קיום הציוויים האלוקיים, ובמיוחד מצווה כל-כך חודרת כמו תפילין.
באיחולים לבביים לבריאות טובה ולשמחה, ובתקווה לשמוע ממך בשורות טובות.
מ. שניאורסאהן
(ע"פ מורה לדור נבוך ב', עמ' 154)
* * *
ב"ה, ה' אדר שני, ה'תשכ"ב
ברוקלין, נ.י.
לכבוד מר משה מייזלש
שלום וברכה!
באיחור זמן רב הגיעני מכתבו...
כיוון דאתי לידי אשתמש בסגנון מכתבו ואבקש סליחתו על הבא לקמן, והוא:
מיוסד על מה ששמעתי אודותיו כאשר דר בניו-יורק, על כשרונותיו ויכלתו ואפשריותו להשפיע על הסביבה, איני רואה רשות לעצמי שלא להעיר ולגלות על תמיהתי מאז ומקדם, איך זה איננו מנצל כוחותיו ככל האפשרי והדרוש. ובתקופתנו זו, שנתמעטו כוחות היוצרים בתוככי בני ישראל, כוחות פעילים ומפעילים, הרי מובן וגם פשוט שאחריות כל אחד ואחד אשר חונן בכשרון ובאפשריות ויכולת הפעולה – גדולה פי כמה.
כתבתי בזהירות "איננו מנצל ככל הדרוש", אבל לכאורה הטענה חזקה הרבה יותר מזה.
עלי גם להוסיף אשר בעת שהיה דר בניו-יורק שאלתי איך זה מניחים לו להיות במנוחה, על-כל-פנים בנוגע לפעולה בסביבתו, בעת שהוא הכרח השעה להפעיל כל הכוחות הפוזיטיוויים וכו' וכו'. וביארו לי שזהו מטבע נפשו להיות נחבא אל הכלים ועל כל פנים להתרחק מכותל המזרח ואדוק במאמר המשנה לא מצאתי לגוף טוב משתיקה, וכו' וכו'.
והנה מבלי להכנס בשקלא-וטריא האם צודקים או נכונים תירוצים במקרה מסויים זה, הרי פשוט שהסביבה אינה מרויחה כלל וכלל ממה שלפלוני יש תירוץ יפה.
ידוע לי שבהיותו כאן הי' עורך הדואר, ועל פי השמועה באה"ק ת"ו יש לו משרה ראשית במוסד ביאליק. אבל האומנם אפילו לדעתו זהו אבנא דהוא מתגושש בו, והפליגו חכמינו ז"ל איך צריכה להיות עבודה כדבעי למיעבד, ובהפלגה מבהילה (עיין כתובות ס"ז, א בתחילתו). ועל פי ההבטחה שמרובה מדה טובה ממדת פורעניות, מובן גודל השכר כשמנצלים הכוחות כדבעי לו למיעבד באם הי' המדובר באיש הלהוט דוקא אחרי קבלת פרס ושכר.
סיפרו לי ג"כ שבגזע מחצבתו ובהשקפתו שייך הוא לבראצלב והשקפת עולמם, ומזכיר אני את זה ביחוד כאן, כיון דאחד מהתירוצים הרגילים להצדיק העדר פעולה הוא שאין תקוה להצלחה ומה יועיל, ואתם המעט מכל העמים וכו' וכו'. והרי זהו בניגוד גמור לסיסמא של בראצלב – "אל יאוש".
ובהמצאנו בחודש אדר הרי את"ל גם בזה שייכות להנ"ל, שהרי כל ענין נס פורים הוא שבדרך הטבע לא היתה נראית כל אפשרות להצלה, והנס הי' דוקא באופן דונהפוך הוא, מן הקצה אל הקצה.
בכבוד ובברכה להרבות בשמחה בתוך כלל ישראל.
(אגרות קודש כרך כב עמ' קפ) |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
