נושאים נוספים
	משכן של אורות וכלים
	שלמות לא קיימת
	לרדד את היישות והגאווה עד דק
	"מביא גאולה לעולם"
	"והימים האלה . . בכל שנה ושנה"
	פרשת פקודי
	הלכות ומנהגי חב"ד

כל פרטי המשכן, כולל גם בגדי כהונה, שייכים גם לעבודת האדם, כמו שכתוב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" * גם הענין ד"וירקעו את פחי הזהב וקצץ פתילים" ישנו בעבודת האדם * צורת עשיית חוטי הזהב היא על-ידי רידודו לטסים דקים * בשביל מה הקב"ה נתן לך מטיל של זהב? לא כדי להתגאות בו, אלא כדי למסור אותו ל'משרתי השם' * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. נהוג בכל התוועדות דיום השבת קודש ללמוד פסוק בפרשת השבוע עם פירוש רש"י וענין בהערות אאמו"ר על הזהר דפרשת השבוע...

בנוגע לפירוש רש"י – נתעכב על מה ששאלו בפירוש רש"י על הפסוק "וירקעו את פחי הזהב וקצץ פתילים לעשות בתוך התכלת וגו'", "כאן מלמדך היאך היו טווין את הזהב עם החוטין, מרדדין טסין דקין וקוצצין מהן פתילים לאורך הטס לעשות אותן פתילים מעורבין עם כל מין ומין כו'" – דלכאורה אינו מובן: מה נשתנו חוטי הזהב מכל שאר הפרטים דעשיית בגדי כהונה (וכל הדברים שנעשו עבור המשכן), שרק בהם (בחוטי הזהב) מבאר הכתוב (ובארוכה בפירוש רש"י) אופן עשייתן?!

... בהערות אאמו"ר¹ מובא מאמר הזהר² "אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ה' אלוקיו... שברו, ולא אמר תקוותו ולא בטחונו אלא שברו, אל תקרי שברו (בשי"ן שמאלית) אלא שברו (בשי"ן ימנית) וכו'", ומבאר אאמו"ר פרטי העניינים על דרך הקבלה, אבל, אינו מבאר הלימוד וההוראה בעבודת האדם לקונו, וכפי שיתבאר לקמן.

ב. ...הביאור בפירוש רש"י – "וירקעו את פחי הזהב גו'":

הטעם לכך שהכתוב מספר אופן עשיית חוטי הזהב דוקא (מה שאין כן בנוגע לשאר הפרטים דעשיית בגדי כהונה וכיוצא בזה) – בגלל החידוש בציווי הקב"ה לעשותם באופן מיוחד (שלא על דרך הרגיל), מה שאין כן שאר הפרטים דעשיית בגדי כהונה שהיו על דרך הרגיל, כדרך האומנין.

והביאור בזה:

דרך הצורפים שעושים תכשיטי זהב, וכיוצא בזה – שמתיכים את הזהב, ובהיותו נוזל, יוצקים אותו ל"דפוס" שעשוי בצורה מסויימת, ועל ידי זה נעשה הזהב באותה הצורה, ובנדון דידן, דפוס של חוטים, שעל ידי זה נעשים חוטי זהב.

ויש להוסיף – על פי הכלל³ "ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא" – שמצינו מקור לדבר בתורה:

איתא במשנה⁴ "עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות, ואלו הן כו'", ולאחרי שמפרט ה"עשרה דברים", מוסיף, "ויש אומרים" עוד שני דברים, וממשיך, "ויש אומרים" עוד שני דברים, והדבר האחרון הוא – "צבת בצבת עשויה", כי, "הצבת אינה נעשית אלא בצבת אחרת (שאי אפשר לנפח להכניס ידו באש ליקח הברזל משם לתקן הצבת אלא אם כן אוחז אחרת בידו⁵), וראשונה מי עשאה, על כרחך מאליה נעשית בידי שמים, ונבראת בין השמשות"⁶.

ולכאורה, לדעת תנא קמא וה"יש אומרים" הראשון – יש לשאול: כיצד נעשתה – לשיטתם – צבת ראשונה?! ועל כרחך צריך לומר, שיש אופן נוסף שעל ידו יכולים לעשות צבת רשונה, כך שאין הכרח שתהיה "בריאה בידי שמים"⁷ – כמפורש בגמרא⁸ "אפשר (ש)יעשנה בדפוס", "על ידי יציקה כמו שיוצקין . . כלי זהב"⁹, שהתיכו הנחושת באש והציקוהו בתוך הדפוס ונעשית הצבת"¹⁰.

ומכיון שדרך הצורפין לעשות חוטי זהב בדפוס – מפרש הכתוב שבנדון זה היה ציווי מיוחד שעשיית חוטי הזהב תהיה באופן שונה (שלא כדרך הצורפים) – "וירקעו את פחי הזהב וקצץ פתילים", "מרדדין טסין דקין וקוצצין מהן פתילים לאורך הטס לעשות אותן פתילים" (על אף הקושי באופן עשיה זה).

[ומובן שאין מקום לשאלה מהו הטעם שנצטוו לעשות חוטי הזהב באופן שונה כו' – כשם שאין לדשאול מהו הטעם לשאר פרטי הציווים בבגדי כהונה, וכללות המשכן וכליו, מכיון שכן הוא רצונו של הקדוש ברוך הוא, כפשוט].

ג. ויש להוסיף ולבאר גם לימוד והוראה בעבודת ה' – "והחי יתן אל לבו":

ובהקדמה – שכל פרטי העניינים דיעשיית המשכן (כולל גם בגדי כהונה) שייכים גם לעבודת האדם, בנוגע למשכן הפרטי שבו, כמו שכתוב¹¹ "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", בתוך כל אחד ואחד¹², ומזה מובן, שגם הענין ד"וירקעו את פחי הזהב וקצץ פתילים" ישנו בעבודת כל אחד ואחד, ומזה מובן, שגם הענין ד"וירקעו את פחי הזהב וקצץ פתילים" ישנו בעבודת האדם. ומכיון שבפירוש רש"י עסקינן, פשוטו של מקרא ל"בן חמש למקרא"¹³, הרי, גם הלימוד וההוראה בעבודת האדם צריך להיות באופן המובן לבן חמש למקרא.

וההסברה בזה – בפשטות:

כאשר הקב"ה מברך יהודי בעשירות, עד שנותן לו מטיל של זהב [לא רק שטרות של ממון, שערכם תלוי ומשתנה בהתאם למצב באוצר המדינה, ובמילא, יש מקום לחשוש מפני "פיחות", וכיוצא בזה, אלא, מטיל של זהב, עשירות במזומן] – הרי, לכל לראש עליו לדעת ש"לא¹⁴ נברא זהב אלא בשביל המשכן ובית המקדש"!

הקב"ה נתן לו מטיל של זהב – לא בכדי שיהיה מונח על שולחנו, כדי שזוגתו תוכל להתפאר בפני השכנה... אפילו אם כוונתה "לשם שמים", להראות לשכנתה שעם היות שבעלה תלמיד חכם שעסק כל ימו בתורה, בירכו הקב"ה בעשירות, ובמילא, הרי זו ראיה שהעסק בלימוד התורה מביא ברכתו של הקב"ה; הקב"ה נתן לו עשירות אך ורק כדי שיתמש בזה "בשביל המשכן ובית המקדש".

ולהעיר גם ממאמר רבותינו זיכרונם לברכה¹⁵ "גפן של זהב היתה עומדת בפתחו של היכל וכל מי שרצה לנדב עלה או פרי של זהב היה מנדבו".

ועל זה באה ההוראה – באיזה אופן צריכה להיות נתינת הזהב בשביל בית המקדש:

לכל לראש – "וירקעו את פחי הזהב", "מרדדין טסין דקין" – יש להקיש ולהכות את הזהב לעשות דבר דק, כלומר לשבור את הישות והגאוה שבמציאות הזהב, עד שיהיה באופן ד"טסין דקין".

ואין להסתפק בהכאה ל"טסין דקין", שאז, יכול עדיין לצפות עצמו בעטיפה דקה של זהב... אלא גם "וקצץ פתילים", "קוצצין מהן פתילים", היינו שגם לאחרי שכבר נעשה "טסין דקין", יש לקוצצו (ביטול המציאות עוד יותר) ולעשות ממנו פתילים.

ולאחרי כן יש לתתו¹⁶ בשביל "לעשות בתוך התכלת וגו' מעשה חושב", כלומר, לתתו בשביל בית המקדש, לעשות ממנו בגדים "לכבוד ולתפארת"¹⁷ עבור הכהנים – משרתי ה', כמו, רב, ראש ישיבה, מלמד, שוחט וכיוצא בזה, לתת להם לא רק כפי המוכרח, אלא גם באופן ד"לכבוד ולתפארת"¹⁸, ופשיטא, שהמלמד לא יצטרך לבקש תחנונים שיוסיפו במשכורתו, ועל אחת כמה וכמה שלא יצטרך לפעול שישלמו את משכורתו הנוכחית על כל פנים בעתה ובזמנה!

הוראה זו – מובנת גם לבן חמש למקרא, ולא עוד, אלא, שיכול להסביר את הדבר להוריו, שהקב"ה בירכם ונתן להם ריבוי זהב כדי שיוכלו לתת למלמד שלו (וכיוצא בזה), שכן, כשהמלמד יקבל כל צרכיו באופן ד"לכבוד ולתפארת", יוכל להתמסר יותר לעבודת הקודש.

זאת ועוד:

כאשר טוענים שלאחרי העמל והיגיעה כו' עד שזכו לקבל את הזהב, רצונם להנות לכל הפחות משך זמן, כלומר, הם מסכימים אמנם שיש לתת עבור צרכי הכהנים "לכבוד ולתפארת", אבל, מהו החפזון, מדוע לא נהנה גם אנו מהזהב למשך זמן?!

על כך באה ההוראה ממה שנאמר "והם הביאו אליו עוד נדבה בבוקר בבוקר", היינו שהנתינה עבור המשכן ובית המקדש צריכה להיות בתכלית הזריזות!

ד. ומכאן באים גם ללימוד ההוראה ממאמר הזהור – בהמשך להנ"ל:

הנהגה כזו – שלאחרי כל עמלו במשך שנים עד שהצליח לקבל הזהב, יבטל את מציאות הזהב, "וירקעו את פחי הזהב וקצץ פתילים", ויתנו עבור בגדי כהונה – כרוכה סוף כל סוף עם רגש של צער!

על כך באה ההוראה ממאמר הזהר – "אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ה' אלוקיו", "אל תקרי שברו (בשי"ן שמאלית) אלא שברו (בשי"ן ימנית), דניחא להו לצדיקייא לתברא גרמייהו כו'", ועל ידי זה זוכים "לפורקנין ולנסין" – שעל ידי הצער באים לעילוי גדול יותר, עד להענין ד"אשרי", מלשון אושר ותענוג.

[משיחת ש"פ ויקהל פקודי תשמ"ח. תורת מנחם תשמ"ח ח"ב ע' 449, 454-457]

_____________________________

1)    לקוטי לוי יצחק ע' קנג ואילך.

2)    זהר ח"ב קצח, א.

3)    ראה תענית ט, א.

4)    פרק ה משנה ו.

5)    רש"י אבות שם.

6)    רע"ב שם.

7)    ולכן הענין ד"צבת בצבת עשויה" הובאר רק בסוף, כדבר הי"ד – כי הצורך לעשותה "בידי שמים" הוא פחות מכל שאר הדברים שנמנו במשנה.

8)    פסחים נד, א. הובא ברע"ב שם.

9)    רש"י פסחים שם.

10)  רע"ב אבות שם.

11)  תרומה כה, ח.

12)  ראשית חכמה שער האהבה פ"ו קרוב לתחילתו. אלשיך על הפסוק תרומה שם קרוב לסופו. של"ה סט, א. רא, א. שכה, ב. ועוד.

13)  אבות סוף פרק ה.

14)  שמות רבה רפל"ה. בראשית רבה פט"ז, ב.

15)  מדות סוף פרק ג.

16)  ופשיטא – לא לזרקו (מפני שאינו תופס מקום אצלו, לאחרי שכבר נעשה "טסין דקין", וקוצץ לפתילים) שהרי זה איסור בל תשחית.

17)  תצוה כח, ב.

18)  ולהעיר מסיפור הגמרא (זבחים יט, רע"א) שמלך גוי ירד ממרכבתו ותיקן את לבושו של אמורא, באמרו, "ממלכת כהנים כתיב בכו", ובמילא, "צריכים אתם לנהוג בעצמכם בתפארת של כהנים" (פרש"י שם, אשר על ידי זה נתקיים הענין ד"היו מלכים אמניך" עוד בזמן הגלות.

סיכום:

בנוגע לחוטי הזהב בבגדי הכהונה מאריכה התורה ומפרטת כיצד היה אופן הכנתם: "וירקעו פחי זהב וקצץ פתילים". ולכאורה תמוה: מדוע מפרטת התורה כיצד נעשתה ההכנה של החוטים מה שלא מצינו בשאר כלי המשכן ובגדי הכהונה?

והמענה: אופן הכנת כל הכלים היה כפי המקובל אצל האומנים ובעלי המלאכה, ולפיכך אין התורה מפרטת את אופן עשייתם לפי שאין בזה כל חידוש.

אבל הכנת חוטי הזהב הייתה בדרך מחודשת לא כפי המקובל אצל האומנים: דרך האמנים היא שכשאר רוצים להעמיד הזהב בצורה מסויימת, מתיכים אותו ובהיותו נוזל מכניסים אותו לתבנית ודפוס הצורה שחפצים בה. מה שאין כן הכנת חוטי הזהב של בגדי הכהונה נעשתה ללא התכת הזהב, אלא בעודו מוצק היו מרדדים אותו וקוצצים ממנו פתילות. ולפי שצורת הכנה זו הינה מחודשת ואינה מובנת מאליה הוצרכה התורה להאריך ולפרטה.

מסיפור התורה אודות אופן הכנת החוטים יש ללמוד הוראה:

כאשר הקדוש ברוך הוא מזכה יהודי ב"זהב" – עשירות – עליו לדעת כי "לא נברא זהב אלא בשביל משכן ובית המקדש", ויש למסור את הזהב ל"משכן ובית המקדש".

כלומר, לכל לראש צריך להיות "וירקעו את פחי הזהב" – "מרדדין טסין דקין", דהיינו לבטל את הישות והגאוה שבענין הזהב, ועד לביטול עמוק יותר "קוצצין מהן פתילים". ואת הזהב יש למסור לכהנים משרתי ה' – רב, שוחט, מלמד וכיוצא בזה.

הוראה זו מובנת אף לבן חמש למקרא, ויתירה מזו, הוא אף יכול להשפיע על הוריו בזה ולבאר להם שהקב"ה נתן להם כסף וזהב בכדי שיוכלו לתתו למלמד שלו, וכך יוכל המלמד להתמסר יותר לעבודתו.

נתינה זו צריכה להיות בתכלית הזריזות, כמו שנאמר בנדבת המשכן: "והם הביאו אליו עוד נדבה בבוקר בבוקר".

ברם, כאשר אדם מוסר את "זהב" אשר התייגע וטרח בכדי להרוויח אותו עלול הוא לחוש בצער, ועל זה באה ההוראה מדברי הזהר בפרשתנו: "דניחא להו לצדיקייא לתברא גרמייהו" שעל ידי זה זוכים ל"פורקנין וניסין" וכן לאושר הכי גדול.