רבקה שיחקה עם חברותיה על מדרכת האבן שמחוץ לבית. למראית עין הייתה שקועה במשחק, אבל גם היא וגם עמיתותיה זכרו כל הזמן את תפקידן. הן נועדו להיות שומרות הסף, שתפקידן להזהיר מפני עיניים בולשות.
הימים ימי ניסן תשי"א (1951). בפרוור השקט מלאכובקה שליד מוסקווה התנהלה פעילות עבריינית לגמרי בברית-המועצות של אותן שנים – אפיית מצות.
השלטון הקומוניסטי הכריז מלחמת חורמה על היהדות ועשה כל שבידו להכחידהּ. תלמודי תורה, ישיבות, בתי כנסת ומקוואות נסגרו. מפיצי היהדות – רבנים, מורים, שוחטים ומוהלים – נכלאו, נשלחו למחנות עבודה או אף הוצאו להורג.
החוק הסובייטי התיר לאזרח הפרטי לקיים אורח חיים יהודי, אולם השלטון בערמומיותו ראה בכל פעילות יהודית מאורגנת צעד אנטי-מהפכני. ממילא נהפכו החיים היהודיים כמעט לבלתי-אפשריים. איך אפשר לשמור מצוות בלי תשתית הולמת? כיצד אפשר להנחיל את המסורת לדור הבא, אם הפצת היהדות אסורה?
ואולם גם בתנאים קשים אלה נמצאו מי שהעזו להמרות את הוראות השלטון, ודאגו לקיום היהדות. הם פתחו בסתר מקוואות טהרה. לימדו יהדות במחתרת. ערכו בריתות מילה. סיפקו תשמישי קדושה. ולקראת חג הפסח - התארגנו לאפיית מצות.
אלה היו חסידי חב"ד, שהפעילו מחתרת ענפה לשימור גחלת היהדות בברית-המועצות. רבים מהם התגוררו במוסקווה, ובכל שנה נהגו לאפות מצות בביתו של יהודי ממלאכובקה, שניאות לקבל עליו את הסיכון ולהעמיד את ביתו לצורך המשימה. מי שחשקה נפשו במצות מצווה מהודרות, בא להשתתף באפייה, שדבר קיומה נשמר בחשאיות והועבר מפה לאוזן בלבד.
עיניה החדות של רבקה הבחינו מייד באישה שהתהלכה הלוך ושוב ברחוב הקטן, בלי יעד מוגדר. מטפחת ראש הייתה קשורה לסנטרה, והסתירה את רוב פניה. עיניה התרוצצו אנה ואנה בתזזיתיות. עוד כמה ילדות הבחינו בה, והנורות האדומות נדלקו.
בתוך רגע נטשו הילדות את המדרכה ונבלעו באחד הבתים. שם, מאחורי התריסים המוגפים, התנהלה המלאכה. האחד לש את העיסה. כמה רידדו את חתיכות הבצק למצות. זה חורר והאחרון אפה. הכול נעשה בזריזות, לא רק בשל הזהירות מחמץ. בכל רגע הם היו עלולים להיתפס.
התפרצות הילדות אל תוך הבית עצרה באחת את העבודה. "מתהלכת כאן אישה שפניה מוסתרות, היא מתרוצצת אנה ואנה, מחפשת משהו", דיווחו בחרדה. אחת הילדות הוסיפה: "נדמה לי שהצלחתי לזהות את פניה. היא אשתו של מנהל תחנת המשטרה האזורית!".
בבת אחת הופעל במאפייה המאולתרת נוהל החירום. כלי העבודה הועלמו, המצות הושמדו, ציוד פורק ונזק רב נגרם. בתוך רגעים אחדים נעלם כל זכר לקמח ולבצק. הנוכחים הביטו זה בזה בפנים חיוורות מאימה.
ואז נשמעו נקישות על הדלת. דממת מוות שררה בבית. השפתיים החלו למלמל פסוקי תהילים.
הנקישות לא פסקו. בעל הבית החליט לעשות מעשה. הוא לקח צרור כסף מכובד, ויצא עמו כדי לקדם את פני הרעה.
הגברת החשודה עמדה בפתח. היא הסיטה את רדיד הבד מעל פניה, והביטה במבט אטום בשוחד שהושיט לעברה בעל הבית.
"אנא, בבקשה ממך, לא ראית כלום!", התחנן לפניה בעל הבית. "בבקשה, קחי את הכסף ולכי מכאן בלי להרע לנו!".
האישה הביטה חליפות בכסף ובבעל הבית. היא הנידה בראשה לשלילה. "לא!", אמרה, "לא באתי לכאן לעשות לכם צרות".
"אז מה את רוצה מאיתנו?", תמה האיש.
האישה שלחה מבטים חוששים לכל עבר, הנמיכה את קולה ואמרה: "ראה, כל שנה, בעונה הזאת, יש שמונה ימים שבהם בעלי אינו אוכל דבר! הוא מבקש ממני שאשיג בעבורו רק את המצות, שאתם היהודים אופים בתקופה הזאת".
האיש הביט בה בתמיהה גוברת והולכת, והאישה המשיכה בדבריה: "בשנים שעברו השגתי את המצות במקום אחר, ואולם השנה כבר לא אופים אותן שם, ומסרו לי את הכתובת שלכם. האם תוכל למכור לי כמות שתספיק לאדם אחד?".
אנחת רווחה גדולה התפרצה מליבו של בעל הבית. איש לא העלה על דעתו שמפקד תחנת המשטרה הוא יהודי, המקפיד לאכול מצות בחג הפסח!
מבוקשה של האישה ניתן לה, ואולם בשנה הבאה ננקטו כמה צעדים למשנה זהירות. המאפייה במקום הזה נסגרה ופסקה מלהתקיים. משפחת קרביצקי עצמה, וכמותה חסידים אחרים, עברו לקנות מצות בפרוור אחר, בולשובה, שבו ניהל איש מסירות הנפש ר' אהרן חזן מאפייה פרטית וחשאית משלו. כשבנה את ביתו הכין בו מקווה טהרה וגם תנור חימום גדול המותאם לאפיית מצות. עוד מוקד של יהדות נחושה מאחורי מסך הברזל.
(תודה לגב' רבקה קרביצקי מקריית מלאכי ולבנה ר' שמואל) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
