זו הייתה השנה השישית שלנו בגיהינום. שש שנים של שיעבוד וסבל בלתי-אנושיים, שבהן אנו, יהודי אירופה, נתונים לאובדן ולמרמס. מעונים במחנות כפייה, נרדפים על נפשנו, וחווים ייסורים ותלאות נוראים מידי הצורר הנאצי.
המוות היה נוכח קבוע בינינו. כל יום של חיים היה מתנה יקרת ערך. וגם בתוך התופת האיומה, על אף הסבל הבלתי-נגמר, ניסינו לשמור על צלם אנוש ועל שאר-רוח. להתרומם מעל אפלת גיא הצלמוות שאפפה אותנו, ולספוג רגעים שישכיחו מאיתנו את הזוועות הקשות.
במקום שבו הזמן עצר מלכת נזכרנו שבוע לפני חג הפסח במועד הקרב ובא. השנה תש"ה (1945), מחנה ריכוז באזור לנדסברג שבגרמניה. בין האסירים החל להירקם חלום. הזוי ומופרך ככל שנשמע, הוא צבר תאוצה בקרב היהודים הנדכאים והדליק ניצוץ בעיניים הכבויות. מצות! לחם עוני! כאן, במקום החשוך ביותר עלי אדמות, נאכל מצות!
את התפקיד הטלנו על פרידמן, שהיה חבר נאמן ושותף סוד לקבוצת החברים שעמה נמניתי. הכול נעשה בסודי סודות, מתחת לאפם של הקלגסים. פרידמן יצר קשר עם הרב שמואל שנייג, ובדרך עלומה, שמעולם לא נחשפה לפניי, הצליחו לאפות מצות. כיצד? איש לא ידע. תעלומת אפיית המצות נותרה כמוסה.
את השמחה שהציפה את ליבנו – אין לתאר. הבטנו בעיניים קרועות מתדהמה במצות היקרות, כמי שנחתו לכאן מעולם אחר. ספרנו בשקיקה את הימים ואת הרגעים לקראת ליל הסדר. זו הייתה בעבורנו משאת נפש – לזכות לטעום מצה כשרה לחג הפסח בתוך הגלות המרה.
ערב פסח אחר-הצהריים. היינו כמה אסירים שזכו להשתתף במעמד המרגש, והתחלנו בהכנות לקראת ליל הסדר. נקטנו תחבולות ותכסיסים, ולא חסכנו כל מאמץ כדי לחגוג את הלילה ככל האפשר. הברחנו קרש ממחנה העבודה אל מחנה המגורים, והצמדנו אותו אל אחד הדרגשים. זה יהיה לנו שולחן הסדר.
מבעוד מועד אגרנו כמות של סוכר, שכל אחד חסך מפיו מתוך ההקצבה המזערית שניתנה לנו. המסנו את הסוכר והתססנו אותו למין יין, בבואה קלושה לארבע הכוסות. ממרור היינו פטורים; שבענו ממנו דיי והותר. ואז, כשה'שולחן' היה 'ערוך', התעוררה בעיה: מניין נשיג הגדה של פסח?
יצאנו למסע חיפוש בהול בין הצריפים. התפזרנו בין האסירים ושאלנו אם מי מהם מחזיק במקרה סידור תפילה. למרבה השמחה מצאנו את מבוקשנו. באחד הצריפים איתרנו אסיר יהודי שהחזיק סידור ובו הגדה של פסח. היינו מאושרים, אולם היהודי סירב להשאיל לנו את 'אוצרו' היקר, שעליו שמר מכל משמר. לבסוף, לאחר הפצרות והיסוסים רבים, ניאות להיפרד לזמן קצר מהסידור שלו.
היינו נרגשים. ברדת ליל השימורים, ט"ו בניסן תש"ה, הצלחנו לשדל את ה'קאפו' לדחות את מועד כיבוי האורות מהשעה 21:00 לחצות. הסכמתו הייתה עוד נס בשרשרת האירועים הפלאיים שזימנה לנו ההשגחה העליונה.
התייצבנו לתפילת חג רוויה דמעות של הודיה, על הזכות לחגוג את הפסח למרות הכול. התפילה הייתה מהולה בתחינות לאבינו שבשמים שימציא לנו גאולה פרטית, כפי שגאל את אבותינו. המצות היו, כמובן, כלות השמחה. מראֵהֶן עורר פרץ של קריאות השתאות. מצות מקמח לבן במחנה הנאצי! ה'סדר' החל. 'קדש', הכריז מאן-דהו, והנוכחים קידשו על ה'יין' בקולות חנוקים מבכי.
"הא לחמא עניא", קרא מנחה הסדר, וכל העיניים הביטו על המצות היקרות. לחם עוני אמיתי, לא זכר ולא סימן בלבד.
באותו רגע קם מקצה השולחן אסיר אחד. גופו היה כחוש, עיניו בולטות מחוריהן, ועצמותיו הגרומות שיוו לו מראה של שלד מהלך. "יהודים!", קרא בגרון ניחר, "אין בכוחנו לחכות עוד. איננו מוכנים להמתין 'לשנה הבאה'. כבר השנה, ריבון העולמים, אנו מבקשים להיות בני חורין". זעקתו הדהדה בצריף הסגור. "אמן!", החרו-החזיקו אחריו שאר החוגגים.
בחצות התפזר ה'סדר'. אנו, המארגנים, ביקשנו לתהות על קנקנו של הבחור הלא-מוכר, שביטא בצעקתו את המיית לב כולנו, אולם הוא נעלם כלא היה. זה היה חג הפסח האחרון שלנו כמשועבדים במחנה התופת. היו בינינו כמה אמיצים שחירפו נפשם ומיאנו להכניס לפיהם דבר חמץ.
חלף חודש. ביום שישי, י"ד באייר, פסח שני, שוחרר המחנה בידי כוחות צבא ארה"ב. הבטנו כלא-מאמינים בחיילים שחילצו אותנו מידי שובינו הארורים. לפתע היכו בנו דבריו של הצעיר החיוור והמסתורי בליל הסדר: "בשנה זו בני חורין!".
באותו לילה היינו עדות חיה, מהלכת, לאותה תופעה פלאית יחידה בהיסטוריה האנושית: הישרדות עם ישראל למרות כל הרדיפות וההשמדות. את התשובה קיבלנו באותו ליל פסח, באמונתו הנחרצת והיוקדת של הצעיר, ובנחישות שהפגינה קבוצת יהודים שחגגה את סדר הפסח במחנה עבודה גרמני.
(סיפורו של זאב ברקת-גורפינקל, על-פי 'בקדושה ובגבורה') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
