בעניין שמחת ט"ו באב אומרת המשנה (תענית כו,ב): "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה-עשר באב ויום הכיפורים". והגמרא מסבירה (שם לא,א) שאחת הסיבות לשמחת חמישה-עשר באב היא משום שביום זה נסתיימה מלאכת כריתת העצים למערכה. מהי החשיבות הגדולה של עצי המערכה שיום הפסקת כריתתם נעשה יום שמח?
הרבי מליובאוויטש מסביר (לקוטי שיחות כרך כב, עמ' 9 ואילך) שעצי המערכה לא היו אמצעי טכני בלבד לשריפת הקרבן, אלא היה להם חלק מהותי במשמעות הרוחנית של עבודת הקרבנות.
רגש פשוט
הרמב"ן (ויקרא א,ט), בהסבירו את מצוות הקרבנות, אומר שכאשר אדם מביא קרבן עליו לחשוב שבעצם הוא מקריב ברגע זה את עצמו לקב"ה. וכלשונו: "ראוי לו שיישפך דמו ויישרף גופו, לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה... דמו תחת דמו, נפש תחת נפש".
בקרבנות יש כמה וכמה סוגים, וממילא גם הרגשת ההתבטלות וההתמסרות לה' משתנה על-פי סוג הקרבן. בקרבן חטאת, למשל, נדרשים מהמקריב רגשות תשובה כנים ועמוקים. קרבנות תודה לסוגיהם מעוררים רגשות אהבה לקב"ה. כך יש שוני בהרגשת הקִרבה לה' בין קרבן לקרבן.
ואולם היסוד והבסיס צריך להיות רגש פשוט של התבטלות ומסירות נפש מוחלטת; התבטלות שאין עמה שום רגשות נלווים; מסירה מוחלטת של ה'אני' אל הקב"ה. רק אחר-כך יכולה אותה התמסרות מוחלטת ללבוש צורה של חטאת, תודה וכו'.
הרגשה זו מצאה את ביטויה בשריפת העצים. כידוע, האדם נמשל לעץ – "כי האדם עץ השדה". שריפת העץ מבטאת את ההתבטלות וההתמסרות המוחלטות אל ה', בלי שום מחשבות ותחושות אישיות.
בקרבנות עלול להתערב רגש כלשהו של סיפוק אישי, נימה כלשהי של 'אני'. אפילו בקרבן עולה, הנשרף כליל על המזבח, יש ליהודי הרגשה טובה ביודעו שקרבנו גרם נחת רוח למעלה. אך בשריפת העצים על המזבח אין הוא מרגיש שעשה משהו. זוהי אפוא ההתמסרות האמיתית, קרבן שאין בו שום פנייה עצמית ותועלת אישית.
העלייה שאחרי הירידה
ט"ו באב מציין גם את נקודת המעבר מהקיץ לחורף. הגמרא (תענית שם) אומרת שמט"ו באב, כאשר הימים מתחילים להתקצר והלילות להתארך, צריך האדם להוסיף בלימוד התורה, וכל ה"מוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה, יוסיף חיים על חייו" (פירוש רש"י שם).
השמחה המיוחדת של ט"ו באב קשורה להימצאות הלבנה במילואה. הירח רומז לעם ישראל, ומילוי הירח מסמל את השלמות שנוצרת בעם ישראל. אמנם הירח מגיע למילואו בכל חודש, אבל ייחודו של ט"ו באב הוא שמילוי הלבנה בא אחרי הירידה הגדולה של ט' באב. הואיל וזו עלייה שבאה לאחר ירידה גדולה ועצומה כל-כך, אף העלייה היא עלייה גדולה ועצומה ביותר.
עניין זה עולה בקנה אחד גם עם עוד טעם לשמחת ט"ו באב – "יום שכלו בו מתי מדבר". אחרי חטא המרגלים, כשנגזרה הגזירה שכל הדור ההוא לא ייכנס לארץ ישראל, נהגו בני ישראל לחפור קברים בתשעה באב ולישון שם, ובלילה היו מתים כל מי שהיו צריכים למות באותה שנה. ואולם בשנת הארבעים ראו שלא מת איש. חשבו שטעו במניין ימי החודש, ובלילה הבא שוב שכבו בקברים. עד שהגיע ט"ו באב וראו את הלבנה במילואה, ואז התברר שנסתיימה הגזירה. נמצא שט"ו באב מגלה את סיומה של גזירת ט' באב, ולכן הוא מסמל את העלייה שבאה לאחר הירידה. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
