נושאים נוספים
	אור וחום ההתקשרות
	פרשת עקב | עבודה מסודרת
	התמודדות עם עודף משקל
	שהילדים יקבלו חינוך "לדבר בם" גם ב"שבתך בביתך"
	הגאולה נמצאת בתוך התפילה והבקשה עבורה
	הרה"ק ר' לוי יצחק שניאורסאהן – ע"ה שנה לפטירתו
	פרשת עקב
	"איזהו חכם – הלומד מכל אדם"
	הגאון המקובל ר' לוי יצחק שניאורסאהן
	עת לדעת
	יומן מבית חיינו
	הלכות ומנהגי חב"ד

בפרשה ראשונה של קריאת שמע ישנה הוראה לאדם עצמו לעסוק בתורה ואילו בפרשה השנייה ישנה הוראה לחנך את הילדים לעיסוק בתורה * גם כאשר ההורים מוסרים את חינוך בניהם לבית הספר נותר חלק חשוב מאוד בידי ההורים * הקדוש ברוך הוא נותן את הכח לחנך את הילדים "לדבר בם" גם ב"והיה עקב" – עקבתא דמשיחא * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. יש להעיר על חידוש ושינוי בין פרשה ראשונה לפרשה שניה של קריאת שמע – בנוגע ללימוד תורה:

בשתי הפרשיות מדובר אודות לימוד התורה, אבל יש חילוק עיקרי ביניהם – שבפרשה הראשונה נאמר "ושננתם לבניך (ונוסף לזה) ודברת בם"¹, היינו, שנוסף על הציווי "ושננתם לבניך", יש גם ציווי (על זה שנצטווה "ושננתם לבניך") שהוא בעצמו צריך לדבר בדברי תורה; ואילו בפרשה שניה נאמר "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם", היינו, ש"לדבר בם" קאי על "בניכם".

וכאן רואים שכאשר לא מעיינים בפירוש רש"י, לא מבחינים ולא לומדים את הפירוש הנכון בכתוב – גם כאשר מדובר אודות פירוש המילות בקריאת שמע (שנוגע בכמה עניינים): רובא דעלמא – לכל הפחות מאלו שדבירתי עמהם – מפרשים "(ושננתם לבניך) ודברת בם" ו"ולמדתם אותם את בניכם) לדבר בם" באותו אופן; בה בשעה ש"ודברת בם" קאי על האב והרב², ואילו "לדבר בם" קאי על הבן, כפירוש רש"י: "משעה שהבן יודע לדבר למדהו תורה כו'"³.

ב. החילוק בפועל:

בפרשה ראשונה – הפעולה ד"ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך", היא בנוגע לעצמו, אבל בנוגע ל"בניך" – לא יודעים אם אכן פעל עליהם; ואילו בפרשה שניה – הנה לא זו בלבד שהוא מתנהג כן, אלא אם רק יקיים מה שכתוב "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם", אזי יהיה הדיבור "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך" גם אצל הבנים.

והרי זה חילוק מן הקצה אל הקצה: לפעול על עצמו – זהו עניין אחד; אבל לפעול על הבנים שהנהגתם תהיה באופן של "לדבר בם" – הרי זו עבודה מיוחדת לגמרי, ובשביל זה יש צורך בסייעתא דשמיא והצלחה מיוחדים.

ג. ובפרטיות יותר:

הן אמת שמפני רוב הדאגות וכו' מוסרים את הדרכת וחינוך הילדים במדה הכי חשובה למוסדות חינוך, אבל אף על פי כן, בחינוך הילד נוטל חלק חשוב לא רק בית הספר אלא גם הבית; יש להבטיח שכאשר הילד חוזר הביתה, לא יראה שום סתירה חס ושלום לבית הספר, אלא אדרבה – שיראה שם סיוע לזה, כך, שהעניין ד"לדבר בם" יהיה לא רק בבית הספר עם ה"מלמד", אלא גם "בשבתך בביתך", בבואו לאביו ואמו, יוכל לדבר אודות "תורה ציווה לנו משה".

ועניין זה נפעל על ידי פרשה שניה אפילו אצל מי שצריך לשלול אצלו "וסרתם ועבדתם גו'";

ולאידך גיסא, יכול להיות מי שעבודתו "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך", וגם עושה כל התלוי בו לקיים "ושננתם לבניך", ואפילו "לבניך אלו התלמידים"⁴, אבל, אם אכן יצליח לפעול עליהם "לדבר בם" – הרי זו עבודה בפני עצמה.

וכידוע מאמר כ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע (אביו של כ"ק מו"ח אדמו"ר), שכשם שמצווה להניח בכל יום תפילין, כך מצווה על כל אחד מישראל לקבוע בכל יום זמן מסויים לדבר עם בני הבית בנוגע ליהדות, תורה ומצוותיה. ןמזה מובן, שזהו ציווי ומצווה בפני עצמה, ויש צורך בסייעתא דשמיא מיוחדת.

לכל לראש צריכים האב והאם להראות "דוגמא חיה", כי, אם יאמרו לו דבר אחד, ואילו הנהגתם תהיה באופן אחר, לא יפעל הדיבור על הילד; ילד לא מבין "קונצים"... אם האב "נאה דורש", והאם "נאה דורשת" – עליהם להיות גם "נאה מקיים"⁵, ואם חסר אצלם בקיום – אינו מקבל את ה"דרשה".

אך גם בהיותם "נאה דורש נאה מקיים", צריכים האב והאם לדבר "דברים היוצאים מן הלב", כדי שיחדרו הדברים ויפעלו אצל הבן והבת, "לדבר בם", לא רק בבית הספר, אלא גם "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך",

ועד שצריכים לדרוש מהילדים – ולקוות שיפעלו עליהם – "לדבר בם, ולא בדברים אחרים", ועל אחת כמה וכמה "לא בדברים בטלים" (כפי שפוסק רבינו הזקן בהלכות תלמוד תורה⁶), היינו, שכל הדיבור שלהם יהיה קשור עם העניינים שאודותם מדובר בפרשה ראשונה ובפרשה שניה של קריאת שמע; ומה שלפעמים יש איזה דיבור אחר – הרי זה באופן ש"מלאכתו ארעי", ואינו אלא בתור הכנה שיוכל להבין יותר טוב את ענייני התורה, ולדבר בם ביתר חיות והתלהבות.

ועניין זה הוא בשווה אצל בנים ובנות – כי, אף על פי שבנוגע ללימוד התורה יש חילוק גדול ביניהם, הרי על פי ביאור רבינו הזקן בסוף פרק א' של הלכות תלמוד תורה, הנה בכל העניינים הקשורים עם יראת שמיים, אין חילוק בין איש לאשה, ומזה מובן גם בנוגע לשלילת דיבור בדיבורים בטלים אצל בת ישראל, כיון שאין זה רק עניין של ביטול תורה, אלא בזה תלוי אם היא תישאר בת ישראל כשרה, או רחמנא ליצלן שיהיו לה כל הקשיים שרואים עתה, לא עלינו ("ניט פאר קיין אידשע הויז געדאכט") אצל ה"היפס"⁷ וכל התועים כו' ("מיט בלאנדעזניש מיט די אלע זאכן...").

ולהבטיח ולשלול זאת – אין זה בהיותה בת שמונה עשרה, כשנמצאת כבר ב"גרעניטש ווילידזש"⁸, ואז באים ההורים בריצה ושואלים: הייתכן?! מה היא עושה שם, ומדוע אינה חוזרת הביתה?... צריכים להבטיח זאת "כשהתינוק מתחיל לדבר"! ובזמננו זה, עקבת דמשיחא ("והיה עקב") – הרי זה נוגע לא רק כדי שתהיה "רבנית" טובה, אלא כדי שתישאר בת ישראל בבית הוריה, שבבוא הזמן יביאו אותה לחופה "כדת משה וישראל"!

וכאשר טוען שצריך עדיין להתייגע עם עצמו כיון שעדיין לא השלים עבודתו, וצריך עדיין להבטיח שלא יהיה מצב של "וסרתם ועבדתם גו'", כיון שחסר אצלו העניין ד"בכל מאודך" – אזי אומרים לו: "אין זמן להמתין"!... עליך אמנם לעסוק עם עצמך באופן של "יגעת"⁹, וכפי שהתורה קובעת מה נקרא "יגעת"... אבל, בבת אחת, עליך לעסוק (ובזה תלוי כל הקיום שלך) גם בעניין ד"ולמדתם אותם את בניכם", "משעה שהבן יודע לדבר למדהו תורה ציווה לנו משה", לכל בני ובנות ישראל,

אלא שיש בזה חילוקים: ילד בן שלוש עשרה צריך להניח תפילין בימות החול (ולא בשבת), ואילו בת אינה צריכה להניח תפילין, אבל בגלל זה יש לה התחייבויות כאלו שאין לבנים,

ואילו כאשר מדובר אודות שש המצוות שחיובן תמידי, בכל זמן ובכל מקום, ללא הפסק, שהם: אהבת ה' ויראת ה', אחדות ה' וכו' (כמו שכתוב בהקדמת ספר החינוך ש"סימנם שש ערי מקלט תהיינה לכם") – הרי הם בשווה אצל איש ואשה, ואחת מהם היא: לייחדו, היינו, שבכל מקום שבו נמצא יהודי צריך לידע שאין מציאות אחרת מלבדו יתברך; ה' אחד ו"אין עוד מלבדו"!

וכדי שכל זה יחדור אצל הילד – הנה לכל לראש עליו לראות דוגמא חיה מהוריו, ואחר כך צריך לשמוע מהם, מאביו ואמו, באופן ש"כשהתינוק מתחיל לדבר" אזי מספרים לו לכל לראש ש"תורה ציווה לנו משה", ולא רק באופן שאביו לוחש לו בחשאי בתוך אזנו, אלא צריכים לדבר עמו כל כך עד שגם כאשר הילד הולך ברחוב, "בלכתך בדרך", לא יתבייש לספר שהוא בן לעם שיש לו "תורה" ש"ציווה לנו משה". 

ד. וכל זה מודגש בפרשה שניה של קריאת שמע – "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם וגו'" – שבפרשת עקב:

כאשר בני ישראל היו במדבר – לא היה "קונץ" להתנהג כך; היכון הוא הקונץ שתובעים זאת – לאחרי שכבר יצאו מהזמן שבו היה מעמד ומצב של "אתה החילות", ונמצאים בזמן של "והיה עקב", הנה אז תובע הקדוש ברוך הוא – לאחרי שנותן את הכוחות הדרושים לקיים זאת בפועל (שהרי "אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו"¹⁰) – להעמיד בנים ובנות כאלו שבכל מקום שבו נמצאים יהיה הדיבור שלהם – באופן ש"נפשי יצאה בדברו"¹¹ – בעניין ד"תורה ציווה לנו משה", וזוכים לכך שידברו בזה "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך".

(משיחת כ' מנחם אב תשכ"ח. תורת מנחם חלק נ"ג עמ' 395 ואילך. הנחת השומעים, בלתי מוגה)

______________________________

1)    ואתחנן ו, ז.

2)    פירוש רש"י על הפסוק.

3)    ראה גם שיחת שבת פרשת עקב תשכ"ח (סעיף יג). וש"נ.

4)    ראה גם שיחת פרשת עקב שנה זו (תשכ"ח) סעיף יג.

5)    חגיגה יד, ב.

6)    פרק ג הלכה ה.

7)    = צעירים המורדים במוסכמות החברה האנושית.

8)    = שכונה ידועה בניו יורק שההנהגה בה באופן של היפך הצניעות וכו'.

9)    מגילה ו, ריש ע"ב.

10)  עבודה זרה ג, סע"א.

11)  שיר השירים ה, ו.

סיכום:

בפרשתנו נמצאת פרשה שניה של קריאת שמע.

בפרשה ראשונה נאמר: "ושננתם לבניך ודברת בם", ואילו בפרשה שניה נאמר: "ולמדתם אותם לבניכם לדבר בם". אלו שני עניינים שונים לחלוטין: ההוראה "ודברת בם" מופנית כלפי האדם עצמו, ואילו ההוראה "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם" מורה על צורת החינוך שאדם נדרש להעניק לבניו.

בעניין חובת האדם לחנך את ילדיו חשוב להבהיר:

חלק ניכר בחינוך הילדים מוסרים ההורים בידי מוסדות החינוך לשם שולחים הם את ילדיהם. אך על ההורים לזכור, כי גם אחרי ששולחים את ילדיהם למוסדות חינוך ראויים, חלק חשוב בחינוך מקבלים הילדים בבית. ולפיכך צריכים ההורים לוודא שההנהגה בבית תסייע לחינוך שמקבלים הילדים במוסדות. לא די בכך שבבית הספר ישנו העניין ד"לדבר בם", יש לוודא שיהיה זה גם "בשבתך בביתך"...

ההורים צריכים להוות דוגמא חיה להנהגה ראויה. באם ההורים רק ידברו באזני ילדיהם אודות זהירות בתורה ומצוותיה והם עצמם לא יקפידו על כך – לא יקבלו הילדים את דיבוריהם. ילד אינו מבין "קונצים" – אם האב "נאה דורש" אזי עליו להיות "נאה מקיים", ובאם לאו אין הילד מקבל את ה"דרשה".

ההתעסקות בחינוך הילדים חייבת להתחיל בקטנותם, "משעה שהתינוק מתחיל לדבר", ובזמננו – עקבתא דמשיחא – הדבר הכרחי לא רק בכדי שיהיה הילד "רב", אלא גם בשביל עניינים בסיסיים ביותר: שישאר בבית הוריו, ושבבוא העת יבוא יכנס לחופה "כדת משה וישראל"!

עניין זה מודגש דווקא בפרשה שניה של קריאת שמע שבפרשת עקב:

עיקר החידוש בהוראת התורה "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם" הוא כאשר נמצאים בזמן ד"והיה עקב". ובוודאי שיחד עם הציווי להתעסק בחינוך הילדים, ניתנו גם הכוחות לכך ועד שגם בזמן של "עקב" זוכים להעמיד בנים ובנות המדברים בדברי התורה "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך".