בהיותו בן תשע גמלה בליבו של הילד החלטה יוצאת דופן. מיום ליום נעשתה נחושה ונחרצת יותר. יקותיאל-יהודה הקטן החליט לקום משנתו בכל חצות לילה, לערוך תיקון חצות ולקונן על חורבן הבית וגלות השכינה.
אפילה כמעט מוחלטת שררה ברחובות העיירה הפולנית רודניק. התושבים היו שרויים בשינה עמוקה, ורק כמה פנסי רחוב הבליחו מבעד לעלטה. יקותיאל-יהודה היה מסתנן אז מחדרו, יוצא אל החוצות השוממים, ומתגנב בלאט אל בית הכנסת.
איש לא היה שם כדי להבחין בדמותו הקטנה חומקת פנימה, אל ההיכל הריק והחשוך, חוצה אותו לכל אורכו, בין הכתלים הגבוהים והעתיקים, וניגשת אל ארון הקודש. הילד היה מסיט את הפרוכת הצידה, ובמאמץ רב פותח את הדלתות הכבדות. רטט של יראת אלוקים היה עובר בו, למראה ספרי התורה הגלויים מולו במלוא הדרם.
ברתיעה של קדושה נסוג לאחור, ומייד פרץ בבכי נסער, שנמשך באמירת פרקי תהילים בלחש. דקות ארוכות שפך את ליבו בהמיה נרגשת, ולבסוף סגר את דלתות ארון הקודש ובדממה סב על עקבותיו ויצא מבית הכנסת. לביתו נכנס על בהונותיו, נזהר שלא להעיר את בני הבית משנתם. בבוקר היה מתעורר כהרגלו. איש לא ידע את סודו.
זה קרה לילה אחד. שכן, שהתגורר בקרבת בית הכנסת, התעורר באישון לילה לקול בכי של ילד. האיש היטיב את השמיכה מעל לראשו, אולם הקול המתייפח חדר מבעד לפוך והדיד את השינה מעיניו. אולי ילד שרוי במצוקה, הרהר. קול פנימי לא הניח לו לחזור לשנתו. בחוסר רצון קם ממיטתו הנוחה ויצא בעקבות הבכי הבלתי-פוסק.
קול היבבה הוביל את האיש לבית הכנסת. הוא פסע חרש פנימה, והקשיב בדריכות לבכי שבקע מתוך ההיכל. מחשבות מפחידות חלפו במוחו, והוא מיהר להימלט מהמקום. אולי זה קולן של נשמות מיוסרות, שנשלחו לתקן את מעשיהן?
מעודו לא נתקל ברוחות רפאים. האיש היה קל דעת ופוחז, פרק מעליו עול תורה ומצוות וחי חיי הוללות. אבל עתה התמלא אימה ונמלט אחוז בעתה מבית הכנסת.
עברו כמה לילות ושוב שמע את קול הבכי שהרעיד את ליבו. סקרנותו ניעורה לבחון מקרוב את מקור היבבות המסתוריות. הסקרנות גברה אפילו על החרדה שחש מנוכחות האורחים מעולם האמת.
בשקט ובזהירות פסע אל אולם בית הכנסת. הוא פנה לעזרת הנשים, וביד רועדת פער חרך צר בווילון, וסקר במבטו את האולם החשוך. כשהתרגלו עיניו לחשיכה הבחין בדמות של ילד, שמפיה בוקע הבכי. מייד זיהה שזה יקותיאל-יהודה, בנו של הרב.
הילד היה שרוי בתפילה סוערת, ידיו פרושות למעלה, והוא בוכה בכי מטלטל, במר נפשו, על חטאיו הרבים ומבקש מחילה וכפרה מאביו שבשמים.
האיש נדהם. ילד תמים זה, שלא טָעם טעם חטא מימיו, מתחטא לפני הקב"ה כבעל תשובה הממרק את נפשו מפשעיו הרבים. הוא נותר פעור-פה, צופה בתפילה המתמשכת של הילד הקטן, שעתה החל להתחנן ולבקש סייעתא דשמיא בלימוד התורה.
הילד הקטן ביקש פתיחת המוח והלב, להשכיל ולהיטיב להבין את הסוגיות שהוא לומד. הילד החל לציין את פירוש התוספות המסוים שבהבנתו הוא מתקשה, את דברי רש"י שלא ירד לסוף עומקם, ועוד כהנה בקשות לעזרה.
כשסיים את הפצרותיו האישיות, החל להתחנן למען עם ישראל השרוי בגלות, נאנק תחת עול השלטונות העריצים, וסובל צרות ומכאובים. הוא ביכה את סבלה של השכינה השרויה בגלות, את ירושלים השוממה ואת חסרונו של בית המקדש.
שעה ארוכה נמשך תיקון חצות של יקותיאל-יהודה הקטן. לכל אורך תפילתו היה הילד שרוי בסערת נפש, נשנק מבכי ודמעות זלגו מעיניו. כשהבחין האיש כי הילד נערך לסיים את התפילה, הזדרז לצאת מהמקום ולחזור לביתו.
כל אותו לילה לא הצליח האיש לתת תנומה לעפעפיו. המחזה המופלא שהיה עֵד לו טלטל את מצפונו. הוא התהפך על מיטתו, וחשבון נפש החל לייסר אותו. פתאום נתמלא בושה גדולה. הנה, ילד רך בשנים, שקם לתיקון חצות מפני שנשמתו הטהורה מחפשת את קרבת אלוקים. ואתה, הוכיח את עצמו, שנכשלת לא אחת ולא שתיים – טרם שבת בתשובה שלמה!
איש ממכריו לא הבין מה פשר השינוי שחל בו. המבע הזחוח שנח תמיד על פניו – נעלם, וארשת רצינות תפסה את מקומו. הוא חדל מללהג בקלות דעת עם עוברים ושבים, אלא התכנס בתוך-תוכו, והחל להיראות שוב בבית הכנסת – הפעם בשעות התפילה ושיעורי התורה. אט-אט שב אל דרך הישר ונהפך לבעל תשובה גמור.
כשנודע הדבר לרבי הרשל, אביו של יקותיאל-יהודה, הורה ליודעי הסוד לשמור עליו כמוס וחתום, ושהדבר לא יתגלה לבנו – כדי שלא ישתרבב לליבו שמץ של יוהרה. לימים גדל הילד יקותיאל-יהודה ונעשה האדמו"ר המפורסם מצאנז-קלויזנבורג.
(על-פי 'לפיד האש') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
