הסיפור הזה התרחש בשעה שאבי, יוסף בודקר ז"ל, היה נער כבן חמש-עשרה. הוא נולד וגדל במשפחה עשירה, שהתגוררה בעיירה דובנו שבפולין. המשפחה המורחבת כללה גם שלוש בנות נשואות, והתגוררה בטירה ענקית מוקפת יער.

לסבי, אייזיק בודקר ז"ל, שהיה נוסע בעגלה רתומה לשישה סוסים, היו שלוש תחנות קמח, שמהן התפרנסה המשפחה בכבוד. פרט משפחתי נוסף שאיננו קשור ישירות לסיפור – מאז ומעולם ציינו בני-המשפחה בגאווה את היותם צאצאים של הבעש"ט.

יום אחד נכנס אבי לטרקלין הבית וחש מיד באווירת מתח המרחפת באוויר. סביב השולחן ישבו סבא ושלושת חתניו. הם היו שקועים בעיצומה של התייעצות רצינית, והבעת פניהם הסגירה דאגה. סבא סימן לאבי להיכנס פנימה ולתפוס את מקומו ליד השולחן. "אתה כבר בוגר ורשאי לדעת את המצב", הפטיר.

עד מהרה התבררה לאבי סיבת הדאגה – השנה ההיא הייתה שנת בצורת קשה. לאיכרי הסביבה לא היה מה לאכול ומה לזרוע, ולטחנות הקמח לא היה מה לטחון. מצב זה היה נחלת האזור כולו, והמתח בקרב התושבים החל לצוף ולעלות. וכשיש מתח, היהודים הם בדרך-כלל הראשונים לשלם את המחיר.

"היכן אפשר להשיג חיטה?", שאל אבי בפשטות.

"אצל הפריץ (בעל האחוזה), אך הוא אינו מוכן להוציא ממחסניו אפילו גרגיר חיטה אחד", השיב לו אחד הגיסים.

לאחר הרהור קל הודיע אבי: "אל דאגה, מחר אנסה לטפל בעניין אצל הפריץ". תגובתו התמימה של אבי עוררה צחקוקים סביב השולחן. ככלות-הכול, מה כבר מסוגל לעשות נער בגילו...

למחרת בבוקר פנה אבי לבית הפריץ. לשמחתו, השער הראשי של החצר היה פתוח לרווחה, אולם כעבור כמה פסיעות פגש מולו שוער חמוש, וזה חסם את דרכו. "אבקש לפגוש בדחיפות את האדון", אמר אבי.

השוער הביט בו בחיוך רווי בוז. "קבעת איתו פגישה?", שאל בנימה מזלזלת.

"לא", ענה אבי, "אך אמור לו כי אני חייב לראותו מיד וכי הדבר ישתלם לו".

ההחלטיות שבה אמר אבי את הדברים שינתה באחת את גישת השוער כלפיו. הלה נכנס פנימה וכעבור פחות מדקה שב לחצר. בנימה מופגנת של פליאה הודיע לאבי כי הפריץ מוכן לפגשו.

בפנים כבר המתין לו הפריץ. "הבטתי מהחלון וראיתי נער צעיר מדבר עם השוער בתקיפות לא-אופיינית. הדבר עורר את סקרנותי וכעת אמור מה בפיך", פנה לאבי. בתגובה החל אבי לסקור לפניו את תמונת-המצב הכללית – "התושבים רעבים; לאיכרים אין חיטה לזרוע לשנה הבאה; טחנות הקמח מושבתות; הכלכלה במשבר והשטח כולו רוגש ובלתי-יציב".

הפריץ התרשם מדרך הצגת הדברים על-ידי אבי ושאל ברצינות: "ומה, לדעתך, עומד לקרות?".

"יש כמה וכמה תרחישים אפשריים", ענה אבי. "תרחיש אחד, האיכרים עולים על ביתך ושורפים אותו עם בני-משפחתך. הם פורצים את המחסנים ובוזזים אותם עד הגרגיר האחרון. תרחיש שני, התושבים נוטשים את המקום ועוברים לאזור שבו אין רעב. השטחים שלך יוזנחו ויופקרו. תרחיש שלישי, העכברים מחסלים את החיטה שלך. תרחיש רביעי, החיטה כולה נרקבת במחסנים".

הפריץ הביט מופתע בעיני הנער היהודי. "ומה יקרה אם אשעה לעצתך ואפתח את המחסנים?", שאל בעניין.

"אם תפתח את המחסנים אני מתחייב לך, בעזרת ה', תוספת החזר של עשרים אחוזים מן התוצרת שתצמח בשנה הקרובה. התושבים כולם יאמרו 'איזה אדון טוב יש לנו, שהציל אותנו מרעב', ויישארו אסירי-תודה לך עד יומם האחרון".

למשמע הדברים האחרונים התרגש הפריץ. הוא הפקיד את אבי על מחסניו והעניק לו יד חופשית לפעול כהבנתו. עוד באותו יום קרא אבי לכל הכפריים שבחסות הפריץ לבוא ולקבל חיטה. הוא פירט באוזניהם את תנאי החלוקה, ורשם פירוט מלא של כמות החיטה שקיבל כל אחד ואחד. בבת-אחת התפוגג המתח באוויר והרוגע שב לקדמותו.

הקב"ה עזר, ואמנם השנה הבאה הייתה שנה ברוכה בגשמים וביבול. אבי עמד במילתו ופרע לפריץ את חובו ואת חובות כל שאר האיכרים, כפי שהתחייב לו.

ההשגחה העליונה המופלאה הוסיפה ללוות את אבי גם לאחר מכן. במשך כשש שנים לחם בשורות הצבא הרוסי, וראה את חסדי ה' על כל צעד ושעל. יד ה' הוסיפה לעמוד לימינו גם כשעלה ארצה – לאחר לא-מעט תלאות והרפתקאות – בראש קבוצה של כאלף מעפילים.

(תודתנו לשולח הסיפור, יצחק בודקר מגדרה)