מהלומות חזקות בדלת העץ החרידו את תושבי הבית שבלב העיר ורשה, בירת פולין. אלה לא היו נקישות מנומסות של אורחים ידידותיים. פניו של אברהם איטקין, אבי המשפחה, החווירו. הוא שלח מבט חרד לעבר הבריח הכבד. שפתיו לחשו תפילה.
שנת תרס"ה (1905). פולין חווה משבר כלכלי קשה, שגורר טלטלה ציבורית גדולה. מהומות פורצות ברחובות, והפועלים מארגנים שביתות והפגנות כנגד מעסיקיהם. חוסר היציבות מסב לבעלי המפעלים הפסדים קשים, ואלה מפעילים כנופיות בריונים לסחוט כספים מעשירים. הללו מכתיבים לעשירים כמה יצטרכו לשלם, והם נאלצים למלא את הדרישות.
אברהם איטקין היה מוּכר בעיר כאדם אמיד. הוא התפרנס מניהול מבנים והשכרתם למגורים ולעסקים. הוא חשש, בצדק, שגם תורו יבוא.
"מי שם?", רצה לשאול, אך הדלת כבר נפרצה. מולו ניצבו פרצופיהם המאיימים של שלושה פושעים. מנהיגם שלף דף מקומט והקריא מתוכו: "עד השעה שמונה בערב עליך להביא מאתיים רובלי כסף לכתובת זו וזו. אם תסרב, רע ומר יהיה גורלך!".
כעסו של אברהם גאה. אמיץ לב היה, והתברך בגוף חסון וחזק. הוא חטף מידם את מסמך האיום וקרעו לגזרים מול עיניהם הנדהמות. "הסתלקו מכאן מייד!" קרא בתקיפות, והללו נבהלו ונעלמו.
אברהם הנסער התיישב על כיסאו, מנסה להסדיר את נשימותיו ולהירגע. בתוך כך נכנס אל הבית גיסו, החסיד ר' ברוך-שלום כהן, ואברהם שיתף אותו בפרטי המקרה. בעודם מדברים נפרצה הדלת שנית. הפעם הופיעו בפתח שני פרצופים חדשים, ואליהם נלווה אחד מבני הפמליה הקודמת.
"מי האיש שהעז לגרש אתכם?", שאל בריון מגודל אחד את האיש שהיה בביקור הקודם. הלה הצביע על אברהם. הברנש שלף אקדח וכיוון אותו לעבר ראשו של אברהם.
באותה שנייה זינקה רעייתו של אברהם למרפסת הבית ופרצה בזעקות שבר. גם הגיס החל לזעוק. הפושע הופתע ותשומת ליבו הוסטה לשבריר שנייה. אברהם ניצל זאת והתנפל עליו, ונטל מידו את האקדח. הבריון וחבריו מיהרו לברוח מן הבית, ובעקבותיהם ברחו עוד שלושה בריונים, שהמתינו בחוץ.
הפעם ידע איטקין שהללו לא יבליגו על הביזיון שהנחיל להם, וישובו בכוחות מתוגברים. הוא חיפש מוצא מהסבך. מה עושים?
גיסו, שהיה חסיד חב"ד, הציע לאחיו: "סע לאדמו"ר הרש"ב (רבי שלום-דובער) מליובאוויטש. היוועץ בו ובקש את ברכתו".
לנוכח הסכנה שריחפה מעל ראשו החליט אברהם לקבל את העצה, אף שלא נמנה עם החסידים. לנסיעה הצטרף גם גיסו.
השניים נכנסו ל'יחידות' אל הרבי והתקבלו במאור פנים. אברהם שטח את הסיפור והתחנן לישועה.
"כדאי לך להיפגש עמם וליישר את ההדורים", הפתיע הרבי את השניים. הללו נותרו פעורי פה. הם ציפו לברכה ניסית, לא לעצה שכזאת.
אברהם וגיסו יצאו לדרך חזרה תמהים ונבוכים. האם העצה ניתנת ליישום, תהה אברהם באוזני גיסו. מי בכלל מכיר את האנשים האלה? והאם אפשר להעלות על הדעת לערוך פיוס איתם? הלוא זו כניסה ללוע הארי ממש.
המסע הממושך סיפק לר' ברוך-שלום די זמן להסביר לגיסו כי אין להרהר אחר דברי הרבי. הוא שכנע אותו כי דבריו צופנים ברכה שמימית ומכאן תבוא ההצלה. אברהם החליט לפעול כדבריו.
עם שובם לוורשה מיהר אברהם להסתגר בביתו, ונמנע ככל יכולתו מלהיראות בחוץ. ליבו היה אחוז חרדה. כל רחש קל הבעית אותו. הוא חשש מפני הגרוע מכול.
בתוך כך החלו הוא וגיסו לחקור אחר זהותם של התוקפים ולחפש דרך ליצירת קשר עמם. אלא שכל מאמציהם עלו בתוהו. איש לא ידע את זהותם.
יום אחד נכנסה רעייתו של אברהם אל הבית בסערה. "ראיתי אחד מבני החבורה יושב עם חברים בבית המרזח שליד ביתנו!", קראה בהתרגשות.
אברהם הזעיק את גיסו והם התייעצו מה לעשות. "זו ההזדמנות שעליה דיבר הרבי", אמר ר' ברוך-שלום לגיסו. הם החליטו לצאת וליצור קשר עם האנשים. רעייתו של אברהם התלוותה אליהם.
בצעדים מהוססים פסעו השלושה לעבר היעד. בהתקרבם הבחינו בבירור בדמות המוּכרת. האיש ישב עם טיפוסים כמותו סביב שולחן, שבמרכזו בקבוקי משקה חריף, שותים לשוכרה ומלהגים בקלות דעת.
אשתו של אברהם ניגשה לעבר השולחן שסביבו ישבו בני החבורה ופתחה עמם בשיחה. לאחר חילופי דברים קצרים הושיטה לעבר האיש המוּכר לה מטבע מכובד (אַ פינפערל – חמישה רובלי כסף). למרבה ההפתעה, התֶּשֶׁר חולל פלאים, ובני החבורה נעשו ידידותיים.
אברהם וגיסו הצטרפו למפגש הפיוס. הם כובדו בלגימת 'לחיים', והשתיינים הבטיחו כי לא ייגעו עוד לרעה באברהם היהודי, ולא יתקרבו לביתו. ואכן, אברהם איטקין ומשפחתו לא סבלו עוד מרדיפות והצקות. עצתו של הרבי התבררה כהצלה פלאית.
(על-פי 'שמועות וסיפורים', מאת ר' רפאל-נחמן כהן, בנו של ר' ברוך-שלום) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
