ויחי יעקב בארץ מצרים (מז,כח)

לאור הכלל "נעוץ תחילתן בסופן" מובן שיש קשר מסויים בין הפרשה הראשונה של חומש בראשית לפרשה האחרונה בו.

על "בראשית ברא" מפרש רש"י - "בשביל התורה שנקראת ראשית דרכו, ובשביל ישראל שנקראו ראשית תבואתו". זאת אומרת, שהעולם כולו נברא כדי שישראל יבצעו את הכוונה לעשות לו יתברך "דירה בתחתונים", על-ידי התורה. זה גם התוכן של "ויחי יעקב בארץ מצרים" - שגם בהיותו בארץ מצרים, היה בבחינת "ויחי"; גם ממצרים - ערוות הארץ - עשה דירה לו יתברך.

(משיחת כ"ק אדמו"ר, פרשת ויחי תשכ"ז)

ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה (מז,כח)

"ויחי יעקב בארץ מצרים" - על-ידי עבודתו של יעקב בהפיכת החושך דמצרים לאור, זכה ל:

"שבע עשרה שנה" - בחינת אור וטו"ב (טוב בגימטריא שבע-עשרה) אמיתי, כי "יתרון האור" הוא דווקא בבואו "מתוך החושך".

על-דרך מה שנאמר (תהילים לד,יג), "מי האיש החפץ חיים - אוהב ימים לראות טוב", כי תכלית החיים הוא לראות טוב.

(אור-התורה בראשית כרך ב' דף שנד-שנה)

* * *

רבי יהודה הנשיא היה דר בציפורי שבע-עשרה שנה, והיה קורא על עצמו ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה - וחיה יהודה בציפורי שבע-עשרה שנין (ב"ר)

בחינתו של 'רבי' היא מידת התפארת, שהיא מידתו של יעקב. דבר זה נרמז במאמרו של 'רבי' במסכת אבות (פ"ב): "איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם - כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם".

לכן מצינו כמה דברים שבהם דמה 'רבי' ליעקב אבינו.

א) יעקב גר במצרים שבע עשרה שנה, ו'רבי' גר שבע-עשרה שנה בציפורי, שהיא כמו מצרים, כדכתיב (הושע יא), "יחרדו כציפור ממצרים".

וסימנך: "צפרי" עולה בגימטרייה ש"פ (380), כמספר "מצרים".

ב) ביעקב אבינו כתיב (בראשית מו), "ואת יהודה שלח גו' להורות לפניו גושנה", ופירש רש"י - "לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה". כיוצא בזה מצאנו ב'רבי': רז"ל אמרו (מנחות קד) - "רבי יהודה מוריינא דבי נשיאה הווה" (היה להם לבית רבי מורה הוראות, ועל פיו היו עושים כל דבריהם, רש"י).

(תורת לוי-יצחק הערות למסכת כלים עמ' שז)

* * *

יש לציין קשר נוסף בין 'רבי' ליעקב אבינו:

נאמר בספרים ש"נשיא" הוא ראשי תיבות ניצוצו של יעקב אבינו, היינו שכל נשיא בישראל הוא ניצוץ מנשמתו של יעקב. דבר זה מודגש ובולט באופן מיוחד אצל 'רבי', שנקרא שמו בישראל "רבי יהודה הנשיא".

(משיחת כ"ק אדמו"ר שבת-קודש פרשת דברים תשל"ה אות לט)

וידגו לרוב בקרב הארץ (מח,טז)
וידגו: כדגים הללו... (רש"י)

בפסוק זה יש רמז לנשמות דאצילות.

נשמות אלו, גם בהיותן למטה בעולם הזה ("בקרב הארץ"), הן משולות לדגים שבים ("וידגו לרוב"): כשם שהדג מובלע במקורו ששם כל חיותו וכשפורש ממקום זה מיד הוא מת - כך גם נשמות אלה הן בבחינת ביטול מוחלט ודבקות שלמה באלוקות; אין בהן שמץ של פירוד והן "מובלעות" במקורן העליון.

(המשך תרס"ו פרשת בא עמ' קנ"ח)

ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו (מח,יט)

טעם הדבר הוא, כי אפרים - ולא מנשה - הוא העיקר דיוסף. וסימנך:

א) אפרים הוא על שם "כי הפרני אלוקים", ותרגומו "אפשני", והוא כמו "יוסף" שפירושו תוספת וריבוי.

ב) אפרים הוא מלשון חן, כמו "אפריון (חן שלנו, רש"י) נמטייה לרבי שמעון" (סוף בבא-מציעא), וביוסף נאמר (בראשית לט) "וימצא יוסף חן בעיניו", "ויתן חינו בעיני שר בית הסוהר". כן כתיב לקמן (מט) "בן פורת יוסף", ופרש"י "בן חן".

(תורת לוי-יצחק על הש"ס, הערות למסכת מנחות, עמ' רמה)

בך יברך ישראל... ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה (מח,כ)

אפרים ומנשה, אף שנולדו וגדלו במצרים, לא היו נחותים מראובן ושמעון, שנולדו וגדלו באוהלו של יעקב, כדכתיב (לעיל פסוק ה), "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי".

ולא עוד אלא שהיה בהם עילוי ויתרון מסויים לגבי ראובן ושמעון - המעלה ד"יתרון האור מתוך החושך", ומשום כך יתברכו בני ישראל באפרים ומנשה דווקא.

(ליקוטי-שיחות כרך ה עמ' 462)

ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך (מח,כב)

"שכם" - רומז לאהבה לענייני העולם. כדכתיב (בראשית ט), "וישימו על שכם שניהם וילכו אחורנית", ונאמר (מלכים א יח) "ואתה הסבות את לבם אחורנית".

"שכם אחד" - בכוחו של יוסף להפוך את בחינת "שכם" לבחינת "אחד", דהיינו להפוך את האהבה בענייני עולם-הזה לאהבה לאלוקות.

"על אחיך" - לאחר שהשבטים כבר ביררו את חלקם לפי מדרגתם ומעלתם, בא ה"בירור שני" דיוסף. כי יוסף, שהיה נשמה דאצילות, היה בכוחו לברר גם בירורים כאלו שאחיו לא היו מסוגלים לברר.

(ליקוטי-תורה דברים דף פ' עמ' ב')