את לקחי חמישה-עשר בשבט יש להתאים לכל גיל ולכל רמת הבנה * לילדים יש להסביר כיצד ארץ ישראל היא הבית של כל יהודי, ובכל מקום אחר הוא מרגיש אורח בלבד * הארץ מספקת לא רק את צרכיו הרוחניים של כל יהודי, אלא אף את הגשמיים, החל מהמזונות החיוניים לקיומו וכלה במאכלים מענגים * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. דובר בהתוועדות שלפני זה1 אודות עריכת כנסים בחמשה עשר בשבט, כולל ובמיוחד – כנסים לילדים וילדות שלפני בר מצווה ובת מצווה, "צבאות השם", מכיון שאצלם מודגש ביותר עניין החנטה ביחס ל"אדם עץ השדה".
ובקשר לזה – הרי כאן המקום להבהיר:
כאשר מדובר אודות ילדים וילדות שלפני בר מצווה ובת מצווה – צריכים להסביר להם את פרשת היום (של חמשה עשר בשבט) באופן המתאים להבנה והשגה שלהם, ביחס לגילם וכו', ולקשר את הדברים עם הוראה במעשה בפועל בעניינים השייכים אליהם, ולדוגמא: אמירת "מודה אני", ברכות הדלקת נרות שבת ויום טוב – אצל ילדות, וכיוצא בזה בשאר עניינים.
אמנם, גם כאשר משתדלים לבאר את הדברים באופן שיהיה מובן לילדים קטנים, באותיות פשוטות, על פי משלים ודוגמאות, וכיוצא בזה – הרי ביאור זה הוא לאמיתתו של עניין, אלא שנתלבש בלבוש מסוים, לפי ערך הבנה והשגה של ילד קטן.
דהנה, כל עניין שבתורה ישנו בפשט רמז דרוש וסוד – פשוטו של מקרא, לימוד המקרא על דרך הרמז, על דרך הדרוש ועל דרך הסוד. ומובן בפשטות שארבע אופנים אלו אינם ארבע עניינים בפני עצמם – היפך השכל לגמרי – שהרי כולם פירוש של מקרא אחד! אלא מקרא אחד זה משתלשל מעולם לעולם ומדרגא דרגא, ובכל עולם מתלבש בלבוש המתאים לעולם זה – עולם הסוד, עולם הדרוש, עולם הרמז, עד לעולם הפשט.
וכמבואר בליקוטי תורה2 בעניין "קא מיפלגי במתיבתא דרקיע כו'"3 שישנו אופן לימוד התורה כפי שהוא למעלה, ב"מתיבתא דרקיע", ששם הלימוד הוא אמנם באופן אחר מאופן הלימוד שבעולם הזה – אבל החילוק אינו אלא בנוגע ללבוש שבו שבו נתלבש עניין זה, ומכיון שכן. נמצא, שגם למטה וגם למעלה לומדים את אותה ההלכה עצמה, ללא כל נפקא מינה אם ההלכה נתלבשה בלבוש השייך לעולם העשייה – פשט, או בלבוש השייך לעולם שלמעלה ממנו, ולכן: כאשר בישיבה של מטה נפסקה הלכה כרבה בר נחמני – הרי פסק דין זה הוא בתוקפו גם ביחס לאופן הלימוד ב"מתיבתא דרקיע" – "מאן נוכח? נוכח רבה בר נחמני, דאמר רבה בר נחמני אני יחיד באוהלות כו'" – אף שלימודו של רבה בר נחמני היה כפי שהעניין נתלבש בלבוש של עולם הזה התחתון.
ועל דרך זה מובן בנוגע לענייננו – שכאשר מסבירים עניין בתורה לילדים קטנים באותיות המתאימות לשכלם והשגתם, הרי גם הסבר זה הוא אמת לאמיתו, "תורת אמת", אלא שנתלבש בכמה לבושים, כדי שיוכל לירד למטה מטה – עד לשכלו והבנתו של ילד קטן.
וכמבואר בכמה מקומות4 בעניין "שלושת אלפים משל"5 דשלמה המלך – שזהו "שלושת אלפים מדרגות" של ירידת אור השכל מדרגא לדרגא, עד שיוכל לבוא למטה, שבכל דרגות אלו ישנה אותה הסברא, אותו אור שכלי, אלא שנתלבש במשל ולבוש נוסף כו'.
דוגמא לדבר: בהמשך ההילולא6 מובא המשל הידוע בנוגע לעניין הספירות – מ"אור שמאיר דרך הזכוכית, ויש זכוכית אדומה ירוקה ולבנה, דיש חילוקים במראות אלו, אבל האור הוא פשוט ובלתי יש בו שום מראה כלל ממראה הזכוכית, לפי שהוא רק מה שמראים על ידו". – אלא שמשל זה בנוגע לשלושה סוגי הזכוכית שבעולם אחד, ועל דרך זה מובן בנוגע לחילוקי הדרגות שבין עולם לעולם, ששינוי זה אינו אלא בלבוש, אבל בכולם מאיר אור אחד.
בהמשך לזה – יתבאר עניין מסוים השייך לחמשה עשר בשבט, על פי פנימיות התורה, באותיות השייכות להבנה והשגה של ילדי ישראל, "צבאות השם", כדלקמן.
ב. חמשה עשר בשבט, "ראש השנה לאילן", קשור עם שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל: "ארץ חיטה ושעורה, גפן תאנה ורימון ארץ זית שמן ודבש"7.
והנה, העניין של שבעת מינים אלו מבואר בליקוטי תורה מהאריז"ל8, וכללות הביאור הוא – ששבעה המינים הם כנגד שבע הספירות: חיטה ושעורה – כנגד חסד וגבורה, גפן – כנגד תפארת, וכן הלאה, עד לדבש – כנגד ספירת המלכות.
ועניין זה מבואר גם באור התורה9, שמבאר שם את הענין של "רימון", ודרך אגב מבאר את עניינם של שאר המינים:
"חיטה ושעורה" – מזון הנפש האלוקית ונפש הבהמית, שהרי החילוק שבין חיטה ושעורה הוא שחיטה היא מאכל אדם, ושעורה – מאכל בהמה, ועניינם בעבודת האדם – מאכל אדם קאי על נפש האלוקית, "חלק אלוקה ממעל ממש", "אדם", על שם אדמה לעליון, ומאכל בהמה – קאי על נפש הבהמית. "גפן" – פנימית נפש האלוקית, נכנס יין יצא סוד, "תאנה ורימון" – בירור לבושים [וכידוע גם בעניין "ויתפרו עלי תאנה" – שזה היה הלבוש הראשון כו'].
אמנם, ביאור זה הוא על פי פנימיות התורה, שזהו אופן הלימוד של "בן ארבעים לבינה"10; וישנו גם הביאור כפי שנמשך ומתגלה בנגלה שבתורה, במשנה ובגמרא, לימוד השייך ל"בן עשר שנים למשנה, בן חמש עשרה לגמרא", ועד שביאור זה משתלשל ונמשך למטה יותר – באותיות פשוטות המובנות לילדים שלפני בר מצוה ובת מצווה, וכדלקמן.
ג. לכל לראש – מסבירים לילדים ש"ארץ ישראל" היא הארץ שניתנה לבני ישראל על ידי הקדוש ברוך הוא באופן של "נחלת עולם", ולכן, נקראת על פי "תורת אמת" בשם "ארץ ישראל" – להיותה הארץ המיוחדת והמובחרת עבור העם המיוחד והמובחר.
ומכיון ש"ארץ ישראל" היא הארץ השייכת לבני ישראל – מובן, שהחיים האמיתיים של עם ישראל (חיים הראויים לשמם) הם רק כאשר בני ישראל נמצאים על אדמתם, בארץ שלהם.
וכפי שיודע אפילו ילד קטן – שהרגשה נוחה כפי שיש לו בביתו, אין לו בשום מקום אחר בעולם! – כאשר הולך לביתו של חברו, הנה גם כאשר מקבלים אותו שם בסבר פנים יפות, מושיבים אותו בראש השולחן, ונותנים לו כמה וכמה דברים טובים – לעולם לא תהיה לו הרגשה טובה כפי שמרגיש בביתו, כי סוף כל סוף בבית זה הוא "אורח", ואין זה הבית שלו.
ומכיון שכן, הנה במשך כל ימי חייו נמצא כל יהודי במצב ש"לישועתך קיווינו כל היום": לפני בר מצווה ולאחרי בר מצווה, בימי החול, בשבתות וימים טובים, בכל רגע ורגע – מרגיש יהודי הוא לא נמצא בביתו, "בנים שגלו מעל שולחן אביהם", ולכן, מבקש הוא מתחנן וצועק: "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח... כי לישועתך קיווינו כל היום", ומקווה שהגאולה תבוא תיכף ומיד, ויפה רגע אחד קודם, שאז יחזרו כל בני ישראל למקומם וביתם האמיתי – ארץ ישראל.
וממשיכים להסביר לו, שמכיון ש"ארץ ישראל" היא הארץ שנתייחדה על ידי הקדוש ברוך הוא עבור בני ישראל – הרי מובן, שארץ זו מספקת ליהודי גם את צרכיו הגשמיים, שזהו תוכן העניין של "ארץ חיטה ושעורה וגו' ארץ זית שמן ודבש".
ד. בפרטיות יותר:
"חיטה":
גם ילד קטן יודע שבריאות וחוזק הגוף תלוי באכילת לחם – שנעשה מ"חיטה" – "לחם לבב אנוש יסעד", הוא אוכל אמנם גם "סוכריות" ושאמר מיני מתיקה, אבל הוא יודע שכדי שירגיש את עצמו שבע ובריא ושלם – הרי זה דווקא כאשר אוכל סעודה שבה יש "לחם" (חיטה).
"שעורה":
לפעמים יש צורך במאכל גס וכבד יותר – לחם שנעשה משעורים, כפי שיודע אפילו ילד שישנו חילוק בין לחם העשוי מחיטים הוא דק ועדין יותר, ואילו לחם העשוי משעורים הוא גס וכבד יותר. – אמנם האיברים העדינים שבגוף זקוקים למאכל דק יותר, אבל לפעמים זקוק הגוף החומרי למאכל גס וכבד יותר – לחם העשוי משעורים דווקא.
"גפן":
כאשר ילד טועם "יין" מ"קידוש" (או "הבדלה") – מרגיש הוא ש"יין" פועל עניין של שמחה. והרי יודע בעצמו שבהיותו בתנועה של שמחה – אזי הכישרונות שלו פועלים פעולתם ביתר הצלחה, הוא מסוגל לקלוט עניין שכלי ביתר מהירות, וכיוצא בזה. וזהו תוכן העניין של "נכנס יין יצא סוד" – היינו, שהיין מגלה את הכישרונות שמקודם לכן היו נעלמים ("סוד").
והנה, שלושה דברים אלו (חיטה שעורה וגפן) הם דברים המוכרחים – לא מבעי חיטה ושעורה (לחם), אלא אפילו גפן, שכן, ישנו הכרח לגלות ענייני "סוד", כשרונות נעלמים וכו'.
ונוסף לזה, ישנם גם עניינים של תענוג, ובפרט כאשר נותנים לו דבר תענוג שלא התכוון לזה – שאז יש לו תענוג גדול ביותר.
ובפשטות: כאשר יושב בסעודה ואוכל "לחם", וטועם גם "יין" (מ"קידוש"), ולאחרי כן נותנים לו מיני פירות, "תאנה ורימון" – אזי נוסף אצלו עניין של תענוג, וכן בנוגע ל"זית שמן" – כפי שרואים שכאשר נותנים "שמן" המאכל, אזי המאכל ערב וטעים ביותר, ועל דרך זה בנוגע ל"דבש" – דבר של מתיקה ותענוג.
ובזה מתבטאת מעלתה של ארץ ישראל – שהיא נותנת ליהודי את כל המצטרך לו גם בעניינים גשמיים (נוסף על העניינים הרוחניים כו'), ולא רק דברים המוכרחים – חיטה שעורה וגפן, אלא גם דברי תענוג – תאנה ורימון זית שמן ודבש.
ה. וכאמור – ביאור הנ"ל הוא באותיות המובנות גם לילדים שלפני בר מצווה ובת מצווה.
אמנם, כאשר באים לדרגת הבנה נעלית יותר – "בן עשר למשנה, בן חמש עשרה לגמרא", אזי הלימוד וההסברה בזה הוא באופן נעלה יותר.
ועל אחת כמה וכמה כאשר מגיע לאופן הלימוד של "בן ארבעים לבינה", שאז לומד את הביאור כפי שהוא בפנימיות התורה, בעבודת האדם וכו':
חיטה ושעורה – עבודת הנפש האלוקית והנפש הבהמית, גפן – נכנס יין יצא סוד – רזין דאורייתא, "זית שמן" – רזין דרזין דאורייתא.
תאנה ורימון – עניין הלבושים, עד ל"דבש" – דבש תמרים – שזהו עניין "צדיק כתמר יפרח", אילן שגידולו במשך שבעים שנה, שזה מורה על תכלית הגדלות כו'.
ו. ויהי רצון שמהדיבור אודות שבעת המינים שבהם נשתבחה ארץ ישראל – נזכה בקרוב ממש "לאכול מפריה ולשבוע מטובה", כאשר ארץ ישראל תהיה בשלימותה – כל יושביה עליה.
ואז יהיו כל העניינים בתכלית השלימות – שלימות הארץ, שלימות התורה ומצוותיה ושלימות העם, ויתירה מזה – באופן ד"כי ירחיב ה' אלוקיך".
וכל עניינים אלו – בזריזות הכי גדולה, "אחישנה" שב"אחישנה" גופא, בגאולה האמיתית והשלימה על ידי "צדיק כתמר יפרח" – דוד מלכא משיחא, במהרה בימינו ממש.
(משיחת ליל ט"ו שבט תשד"מ. תורת מנחם התוועדויות תשד"מ ח"ב עמ' 922 ואילך. הנחת השומעים, בלתי מוגה)
__________________
1) שיחת אור לי"ג שבט – ביחידות לאורחים:
"כיון שהתאחדות של כל האברים נעשית על ידי ה"ראש"... מובן ש"ראש השנה (לאילן)" הוא הזמן המתאים ביותר לעריכת "כנסים" – עניין האחדות... מובן שכן הוא גם בנוגע ל"כנסים" של ילדי ישראל שלפני בר ובת מצווה, "צבאות השם"...
ויש להוסיף בזה – ש"ראש השנה לאילן" שייך במיוחד לילדי ישראל: התוכן של "ראש השנה לאילן" הוא – חידוש בצמיחת האילנות, כולל – "האדם עץ השדה". ועניין זה (צמיחה וגידול של האדם) מודגש ביותר אצל ילדי ישראל – כפי שרואים במוחש שעיקר גידול וצמיחת הגוף היא אצל ילד, ומזה מובן שכן הוא גם ברוחניות העניינים שעיקר הגידול והצמיחה הרוחנית על ידי החינוך היא – בשנותיו הראשונות...".
2) תזריע כב, ג ואילך.
3) בבא מציעא פו, א.
4) תורה אור מקץ מב, ב ועוד
5) מלכים א ה, יב.
6) פרק י"ד (הפרק השייך לשנה זו – תשד"מ).
7) עקב ח, ח.
8) על הפסוק.
9) בראשית עמ' 669 ואילך.
10) אבות סןף פרק ה.
סיכום:
ט"ו שבט הוא זמן ראוי לעריכת כנסים בכלל ובקרב ילדי ישראל בפרט. יש לבאר לילדים את עניינו של ראש השנה לאילן באותיות המובנות להם ומתאימות לרמתם (וכמובן, ביאור עניינו של ראש השנה לאילן בסגנון זה הינו תורה – "תורת אמת" – רק שזוהי תורה המלובשת בלבוש נמוך הנתפס גם בחושים של ילד).
להלן עניין המובן אף לקטנים שבילדי ישראל:
ראש השנה לאילן קשור עם שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל.
ארץ ישראל ניתנה לעם ישראל מאת הקדוש ברוך הוא, והיא ה'בית' של כל אחד ואחת מישראל. מנוחה אמיתית תיתכן לעם ישראל בארץ ישראל דווקא, שכן, בעודו מפוזר בשאר הארצות אין הוא אלא "אורח" בהן... כשיודעים זאת, גדלה התשוקה והצפייה לבוא הגאולה – לעת בה ישובו כל ישראל ל"ביתם".
ארץ ישראל הינה ארץ משובחת, המכילה ומספקת את כל הצרכים הנדרשים לעם ישראל – "ארץ חיטה ושעורה גפן תאנה ורימון ארץ זית שמן ודבש".
בפרטיות יותר:
"חיטה שעורה וגפן" הם צרכים הכרחיים לאדם: המאכל הבסיסי ביותר – לחם – עשוי מחיטה ושעורה. יין מביא שמחה, ורק כאשר שורה שמחה ניתן לנצל את הכוחות והכישרונות במלואם.
"תאנה ורימון זית שמן ודבש" הם ענייני תענוג – תאנה, רימון ודבש הינם פירות מתוקים, ועל ידי תוספת שמן למאכלים, הם נעשים משובחים ומענגים.
נמצא כי ארץ ישראל מכילה את כל הצרכים של עם ישראל, הן ההכרחיים והן המביאים תענוג. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
