שאלה: מה המשמעות המעשית של האיסור לענות יתום ואלמנה; במה זה שונה מהאיסור לענות כל אדם מישראל?
תשובה: רש"י פירש: "הוא הדין לכל אדם, אלא שדיבר הכתוב בהווה, לפי שהם תשושי כוח ודבר מצוי לענותם". העיר על כך הסמ"ג: "מכל מקום אני אומר שתפס אלמנה ויתום מפני הברית הכרותה להם, שכל זמן שהם צועקים על מעניהם – הם נענין...".
הרמב"ם כתב: "חייב אדם להיזהר ביתומים ואלמנות, מפני שנפשן שפלה למאוד ורוחן נמוכה, אף-על-פי שהן בעלי ממון, אפילו אלמנתו של מלך ויתומיו, מוזהרין אנו עליהן. והיאך נוהגין עימהן? לא ידבר אליהם אלא רכות, ולא ינהוג בהן אלא מנהג כבוד, ולא יכאיב גופן בעבודה ולא ליבן בדברים, ויחוס על ממונם יתר מממון עצמו...". ובספר 'החינוך' כתב: "ונחוס ונחמול עליהם, ונראה זכותם בכל דבר יותר משהיינו עושים אם היה האב והבעל קיים".
ואולם הרמב"ם מבהיר: "במה דברים אמורים, בזמן שעינה אותם לצורכי עצמו. אבל אם עינה אותם הרב כדי ללמדם תורה או אומנות או להוליכם בדרך ישרה – הרי זה מותר". וממשיך שגם במצבים כאלה ינהלם יותר ברחמים משאר כל אדם.
הרמב"ם גם קובע עד מתי הם נקראים יתומים לעניין זה – "עד שלא יהיו צריכין לאדם גדול... אלא יהיה עושה כל צורכי עצמו לעצמו כשאר כל הגדולים".
מי שרואה התייחסות ליתום ולאלמנה שלא כהוגן ואינו מונע זאת, נחשב לו הדבר כאילו הוא עצמו מצערם וגורם להם עינוי, וה' יושיע אותם.
מקורות: שמות כב,כא ורש"י (הובא בסמ"ג לאוין ח ובהגמי"י). ראב"ע וחזקוני שם. רמב"ם הל' דעות פ"ו ה"י. ס' החינוך מצווה סה. שו"ע אדה"ז או"ח סי' קנו ס"ט. הליכות בין אדם לחברו פי"ח סי"א-יב. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
