לא רק לגבי המנגדים מבחוץ, אלא גם לגבי ה'מנגד' שבו גופא * צדיקים דומים לבוראם, ועל-ידי לימוד תורתם, שבה הכניסו את עצמותם, נעשה צוותא וחיבור בינם לבין הלומד * עניין זה מודגש במיוחד בספר התניא - 'תורה שבכתב' דתורת החסידות - שעל-ידי לימודו בכל יום נעשה צוותא וחיבור עם נשיאנו הגדול * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. מחרתו של יום השבת-קודש זה - מוצאי שבת-קודש - הוא יום ההילולא של אדמו"ר הזקן.

ובהקדמה - שאף-על-פי ש"אין שבת מכינה ליום-טוב"¹ ומכל-שכן לחול, הרי ביחד עם זה לאידך מצינו בנוגע ליום השבת ש"מיניה מתברכין כולהו יומין"², היינו, שמיום השבת נמשכים כל ההמשכות - הן בגשמיות והן ברוחניות - על כל ימי השבוע הבא.

והעניין בזה - שהכנה גשמית לצורך העניינים (הגשמיים או הרוחניים) של ימות החול, אסורה בשבת; אבל הכנה רוחנית שעל-ידה יתוסף בהמשכה מיום השבת לימות החול (הן ברוחניות והן בגשמיות) - מותרת ביום השבת.

ומזה מובן גם בנוגע להכנה הרוחנית ליום ההילולא של אדמו"ר הזקן בכ"ד בטבת - שצריכה להיות ביום השבת-קודש זה³.

ב. כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר⁴:

פעם אחת, בצאת אדמו"ר הזקן מחדרו, שמע את זוגתו הרבנית משוחחת עם כמה נשים, ואומרת אודותיו: "מיינער זאגט".

- איתא בספרים⁵ שאשה לא תקרא את בעלה בשמו, מפני כבודו. ועל-אחת-כמה-וכמה כשמדובר אודות אדמו"ר הזקן, שהיה נשיא בישראל. ולכן לא קראתו זוגתו הרבנית בשמו, אלא אמרה "מיינער". -

ויאמר אדמו"ר הזקן - בניגון, כדרכו: "מיט איין מצווה בין איך דיינער, מיט מצוות וויפעל איז מען דעם אויבערשטנ'ס" (עם מצווה אחת - הנני שלך, עם קיום המצוות - עד כמה אנו של הקב"ה), ונשען על מזוזת הפתח, און האט זיך פאר'דביקות (ושקע בדביקות).

כשנתעורר מדביקותו אמר: "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה"⁶, על-ידי בנות ציון נעשית היציאה ("צאינה") מהגבלת הכלי, והראייה ("וראינה") באלוקות ("במלך שלמה", "מלך שהשלום שלו"⁷).

ג. ויש לבאר סיפור זה על-פי דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר⁸ - אודות אביו כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, שכאשר ראה מאורע מסויים (שגם אחרים ראוהו), ביאר תוכנו בעבודת ה':

תורת החסידות מלמדת לקחת את הפנימיות של כל דבר, גם דבר פשוט, וללמוד מזה הוראה בעבודה.

וכיוון שכן, הרי לא יפלא אשר מתיבה אחת ששמע אדמו"ר הזקן מזוגתו הרבנית, ניתוספו עניינים בתורת החסידות, בניגונים ובעבודה.

ד. וביאור הדברים:

מבואר בחסידות⁹ ש"מצווה" היא מלשון צוותא (וחיבור), היינו, שעל-ידי קיום המצוות נעשה צוותא וחיבור של האדם שמקיים המצווה עם הקב"ה, מצווה המצוות.

והמשל לזה¹⁰ - מחכם גדול המצווה לאיש פשוט לעשות איזה דבר עבורו: חכם גדול שכל מהותו הוא עניין החכמה והשכל - הרי איש פשוט שאינו עוסק במושכלות, לא זו בלבד שאינו תופס מקום אצלו, אלא עוד זאת, כאילו אינו בעולם כלל, שכן, אצל חכם גדול, מציאות שאינה שכל אינה נחשבת למציאות כלל. אמנם, כאשר החכם מצווה לאיש פשוט לעשות איזה דבר בשבילו, והאיש פשוט מקיים את ציווי החכם - אף שמקיימו לפי כוחו - אזי נעשה צוותא וחיבור בין האיש הפשוט להחכם גדול.

ודוגמתו בנמשל בנוגע לקיום המצוות - שאף-על-פי שמציאות הנבראים אינה בערך כלל אליו יתברך, וגם קיום המצוות שלהם אינו אלא לפי כוחם, מכל-מקום, נעשה על-ידי זה צוותא וחיבור עם הקב"ה.

ומזה מובן גם בנוגע לצדיקים שדומין לבוראם¹¹:

כשם שבנוגע להקב"ה, אף שהנבראים אינם בערך אליו כלל, מכל-מקום, כאשר מקיימים מצוותיו של הקב"ה, לפי כוחם, נעשים בצוותא ו(יתירה מזה ב)חיבור עם הקב"ה - כך גם בנוגע לצדיקים, אף שאין אנו בערך אליהם כלל, ומצד גודל מעלתם אין לנו שייכות אליהם, מכל-מקום, על-ידי לימוד תורתם, שבה הכניסו את עצמותם¹², הרי, עם היות שאין אנו מבינים את המאמרים אלא לפי השגתנו בלבד, נעשה על-ידי זה צוותא וחיבור עם בעל המאמר, ועד שנעשים "זיינע" (שלו) - כלשון אדמו"ר הזקן בסיפור הנ"ל: "דיינער".

ה. ועניין זה מודגש במיוחד בנוגע ללימוד ספר התניא:

כ"ק מו"ח אדמו"ר כותב במכתבו הידוע¹³ ש"ספר התניא הוא ספר התורה שבכתב בתורת חסידות חב"ד". כלומר: כשם שבגליא דתורה יש תורה שבכתב ותורה שבעל-פה, כך יש גם בתורת החסידות, תורה שבכתב ותורה שבעל-פה, וה"תורה שבכתב" דתורת החסידות הוא ספר התניא.

ובתורה שבכתב - הן בתורה שבכתב כפשוטו, חומש, והן בתורה שבכתב דתורת החסידות, ספר התניא - מודגש ביותר שההבנה שלנו אינה אלא לפי השגתנו בלבד, כפי שממשיך כ"ק מו"ח אדמו"ר במכתב הנ"ל¹⁴: "התניא הוא כחומש. כל ישראל, מגדול שבגאונים עד הקטן שבקטנים, לומדים חומש, וכל אחד לפי ערכו יודע מה שיודע, ואין שום אחד יודע מאומה, וכל הגדול יותר יודע יותר הפלאת המושג".

ובכן: אף-על-פי שהלימוד שלנו בספר התניא אינו אלא לפי השגתנו בלבד, מכל-מקום, על-ידי לימוד התניא בכל יום - על-פי ה"מורה שיעור" שסידר כ"ק מו"ח אדמו"ר ללמוד תניא בכל יום (שורות אחדות על-כל-פנים) - נעשה צוותא וחיבור עם נשיאנו הגדול, אדמו"ר הזקן (שהיה נשמה חדשה¹⁵), שהכניס את עצמותו בספר התניא.

ו. ועוד כותב כ"ק מו"ח אדמו"ר במכתב הנ"ל¹⁶:

"סיפר בן רבנו (אדמו"ר האמצעי)... (ש)בגלל המסירת-נפש הלזו (של רבנו הזקן) על תורת החסידות, פסקו בבית-דין של מעלה, אשר בכל עניין של תורה, יראת-שמים ומידות טובות תהיה יד מקושריו והולכי בעקבותיו על העליונה".

ומובן, שכאשר לומדים תניא בכל יום (שורות אחדות על-כל-פנים) נעשים בכלל "הולכי בעקבותיו" (של אדמו"ר הזקן),

- ויש לבאר דיוק הלשון "הולכי בעקבותיו", שעם היות ה"עקב" דרגה היותר תחתונה באדם, הרי לאידך, יש מעלה בהעקב דווקא, שהוא בטל להנפש וקשור עם הנפש יותר מכל שאר האברים (כמבואר במאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר שיצא לאור זה עתה¹⁷). ודוגמתו בנידון דידן, שעם היות הלימוד שלנו לפי השגתנו בלבד, בחינת עקב, נעשה על-ידי זה צוותא וחיבור עם העצם של אדמו"ר הזקן -

ובמילא, בכל עניין של תורה, יראת-שמים ומידות טובות, תהיה ידם על העליונה.

ז. והמכוון ב"ידם על העליונה" הוא לא רק לגבי מנגד שמבחוץ (שכאשר ישנו מנגד מבחוץ, תהיה ידו על העליונה לנצחו), אלא גם לגבי ה"מנגד" שבו גופא, אשר לפעמים יכול להיות שהמנגד שבו יהיה גדול יותר מאשר המנגד שמבחוץ.

- מספרים אודות החסיד ר' שמואל מונקעס, שבבואו בפעם הראשונה לליאזנא, הגיע באמצע הלילה, כאשר כל בתי העיירה היו שרויים בעלטה, ובחפשו מקום ללון, הבחין שבאחד הבתים מאיר עדיין אור. - היה זה ביתו של אדמו"ר הזקן. דפק ר' שמואל בדלת, ונכנס לביתו של אדמו"ר הזקן, באומרו שרוצה ללון כאן. אמר לו אדמו"ר הזקן: וכי לא מצאת לך בית אחר היכן ללון בו? השיב לו ר' שמואל: גם בית זה הוא בית יהודי. אמר לו אדמו"ר הזקן: אקרא אפוא את הגוי שיגרש אותך. נענה ר' שמואל ואמר: "רבי, מיין גוי איז גרעסער פון אייער גוי"!... (הגוי שלי גדול יותר מהגוי שלך...) - ומזה התחילה התקשרותו של ר' שמואל מונעקס אל רבינו הזקן. -

וזהו המכוון ב"ידם על העליונה" - שיהיה הניצחון על המנגד שבו, הגוי שבו, לבטלו מכל וכול,

ועל-ידי זה יתבטל במילא גם המנגד שמבחוץ - כיוון שכל מציאותו באה מהמנגד שבו.

ולהעיר, שעניין זה (שמציאותו של המנגד שמבחוץ באה מהמנגד שבו) אינו רק על-פי חסידות, אלא זוהי גמרא מפורשת: בנוגע "להתגרות ברשעים" - מחלקת הגמרא¹⁸ בין "צדיק גמור" שמותר לו להתגרות ברשעים, ל"צדיק שאינו גמור", שאסור לו להתגרות ברשעים, שכן, "רשע... צדיק ממנו בולע, צדיק גמור אינו בולע". ונמצא, שהאפשרות להיות "רשע בולע צדיק" אינה אלא מצד ה"רשע" שבו ("זיין אייגענער רשע"), שאינו צדיק גמור. ומזה מובן שכאשר בטל המנגד שבו, אזי נתבטל בדרך ממילא המנגד שמבחוץ.

* * *

ח. בכ"ד בטבת צריך לערוך סיום הש"ס - על החלוקה שהיתה בכ"ד בטבת דאשתקד (אף-על-פי שבשנה זו נערכה חלוקת הש"ס בי"ט בכסלו)¹⁹. אך מפני הקושי לערוך התוועדות בב' ימים רצופים (הן היום, כ"ג בטבת, והן מחר, כ"ד בטבת), ייערך סיום הש"ס עתה.

אמנם, בעומדנו ביום השבת לא ייאמר פלפול בנגלה ("זאגן שבת א נגלה פלפול, וועט עס זיין עפעס א מאדנע הוראה לרבים"), אלא על-פי חסידות, ובפרט שהעניין דלקמן (בסיום הש"ס) ביארו כ"ק מו"ח אדמו"ר בא' המאמרים האחרונים²⁰.

ט. בסיום הש"ס שנינו: "כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא, שנאמר²¹ הליכות עולם לו, אל תקרי הליכות אלא הלכות".

ועל-פי הכלל²² בדרשת "אל תקרי כו' אלא כו'", שהדרש אינו שולל את הפירוש הפשוט, אלא מוסיף עליו - הרי ב' הפירושים ("הליכות" ו"הלכות") שניהם אמת, ולא עוד אלא שיש להם שייכות זה לזה, שמהפירוש הפשוט באים להפירוש שעל-דרך הדרש, כדלקמן.

י. "הליכות עולם" - קאי על כללות עבודתו של יהודי בבירור העולם, שזוהי תכלית ירידת הנשמה בגוף, לברר ולהעלות את הגוף ונפש-הבהמית וחלקו בעולם. ועניין זה נעשה על-ידי לימוד התורה - שזהו עניין ד"השונה הלכות".

ובפרטיות יותר:

בתיבת "עולם" יש ג' פירושים²³: (א) מלשון העלם, דהיינו הסתר, (ב) מלשון עלם, שפירושו נערות וכוח (תוקף), (ג) לשון זמן.

וכל ג' הפירושים שייכים גם להפסוק "הליכות עולם":

על-פי האמור ש"הליכות עולם" הוא עניין בירור העולם - מובנת השייכות לב' הפירושים הראשונים, מלשון העלם והסתר ומלשון תוקף, שהרי בירור העולם קאי לא על עולם-הבא אלא על עולם-הזה, שבו הוא תוקף ההעלם, והעניין ד"הליכות עולם" הוא בירור תוקף ההעלם שבעולם.

והשייכות דפירוש הג', לשון זמן - מובנת על-פי הדרשה ד"כל השונה הלכות בכל יום":

מהדרש ד"אל תקרי הליכות אלא הלכות", יודעים רק שצריך להיות "שונה הלכות", אבל מניין למדים שצריך להיות "שונה הלכות בכל יום"?

והביאור בזה - שעניין זה למדים ממה שנאמר "הליכות עולם", מלשון זמן, היינו, שלימוד ההלכות ("הליכות" - "הלכות") צריך להיות בכל זמן, וכיוון ש"יומי מיפסקי אהדדי"²⁴, ו"כל יומא ויומא עביד עבידתיה"²⁵, מובן, שלימוד ההלכות בכל זמן פירושו "השונה הלכות בכל יום".

יא. אמנם, על-פי האמור שעל-ידי לימוד ההלכות נעשה בירור העולם, נמצא, שפירוש הדרש - "אל תיקרי הליכות אלא הלכות" - מביא לפירוש הפשוט - "הליכות עולם", בירור העולם, אף שבדרך כלל הסדר הוא להיפך, שהפירוש הפשוט מביא להפירוש על-דרך הדרש.

ויש לבאר זה על-פי מאמר רז"ל²⁶ "בשעה שעלה משה למרום (לקבל התורה) אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה... תנה הודך על השמים²⁷, אמר לו הקב"ה למשה החזיר להן תשובה... אמר להן למצרים ירדתם... יצר-הרע יש ביניכם וכו'", והיינו, שנתינת התורה למטה היא בשביל בירור העולם דווקא.

ועל-פי זה מובן שגם בנידון דידן מביא הפירוש הפשוט לפירוש הדרש - דכיוון שלולי העניין דבירור העולם לא היתה התורה ניתנה למטה, ולא היו לנו הלכות התורה,

- התורה היתה ניתנת למלאכי השרת, לנשמות למעלה, או אפילו לנשמות בגופים כפי שהם למעלה, כמובא בדרושי חסידות²⁸ שמתן-תורה היה יכול להיות באופן שבני ישראל יעלו למעלה לקבל התורה, והטעם לכך שמתן-תורה היה באופן ד"וירד ה' על הר סיני"²⁹, הוא, בשביל בירור העולם -

נמצא, ש"הליכות עולם" (בירור העולם) מביא להעניין ד"השונה הלכות".

* * *

יב. אמרו חז"ל³⁰ "כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם" - שזהו אחת העצות להיפטר מהגלות ולהביא את המשיח.

ובכן: המאמר שנאמר לעיל (ד"ה היושבת בגנים) - מיוסד הוא על מאמר ושיחה (בעניין המלאכים) שאמר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע באור לכ"ד בטבת תרס"ז³¹. - הכתב-יד של המאמר לא ראיתי, אבל ישנה הנחה של כ"ק מו"ח אדמו"ר על מאמר זה³² (ואי"ה אחר השבת אתן להעתיקו). והשיחה - נדפסה בספר השיחות תורת-שלום³³.

יג. בשיחה הנ"ל ביאר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע מפני מה מגיע להמלאכים שיקבלו מזיו אור כ"ק אדמו"ר רבנו הגדול בגן-עדן - שזהו לפי שהמלאכים מגפפין ומנשקין את אותיות התורה והתפילה שלמטה כדי להעלותם למעלה³⁴, שהרי הכל צריכים סיוע מלבד ר' חייא כו'.

- הכוונה היא לדברי הגמרא³⁵ "בכולהו אזלי מלאכי כי סלקי ונחתי, לבר מגורהקא דר' חייא דמנפשיה סליק ונחית".

אמנם, על-פי זה יכולים לחשוב שרבנו הזקן הוא בכלל אלה שצריכים סיוע כו' - הנה על זה המשיך כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע וסיפר סיפור שממנו מוכח שרבינו הזקן לא היה צריך לסיוע כלל.

וזה דבר הסיפור (שסיפרו גם כ"ק מו"ח אדמו"ר באחת משיחותיו³⁶ באריכות יותר):

פעם אחת התענה אדמו"ר האמצעי תענית חלום. כשנודע הדבר לרבנו הזקן, הענישו על זה - כיוון שדעתו של רבנו הזקן לא היתה נוחה מדרכים כאלה - שלא הניחו להיכנס לאמירת דא"ח פעמיים. ואחר כך שאל רבנו הזקן את בנו אדמו"ר האמצעי מה חלמת, והשיבו: בחלומי נהר מים גדול, ומעבר לעבר מונח דף עץ על פני רוחב הנהר, וכ"ק הרב המגיד - לפי המראה שתיאר אדמו"ר האמצעי - עבר על הדף, והתנענע, ואחר כך עבר רבנו הזקן על הדף, ולא התנענע.

- ואמר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע: מה צריכים להתענות על זה, לא ידעתי, עפעס ניט אזא געוואלדיקע זאך. עכ"ל. -

והשיבו רבנו הזקן: מה החידוש שלך, הרבי (הרב המגיד) עשה צדיקים, ואנוכי עשיתי תודה לא-ל הרבה בעלי-תשובה גם כן.

- עניין זה שרבנו הזקן עשה הרבה בעלי-תשובה, הוא על-דרך המאמר³⁷ "משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא", היינו, שגם אצל צדיקים צריכה להיות עבודת התשובה. וזהו החידוש של רבנו הזקן, אשר, להיותו נשמה חדשה¹⁵, הוצרך לפעול עניין חדש בעולם (שהרי בשביל הגדלת וחיזוק הישנות אין צורך בנשמה חדשה), והוא - כמבואר בחסידות³⁸ ש"העולם טועים לומר (ש)דוקא אנשים פחותי הערך ובעלי עבירות הם הם הצריכים לתשובה, והאמת אינו כן כו'", אלא גם אצל אלה שהיו צדיקים כל ימיהם, צריך להיות עניין התשובה. -

ואחר-כך אמר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע:

ער מעג האבן א ליכטיקן גן-עדן, ווי מ'זאגט (ראוי הוא שיהיה לו גן-עדן מואר, כפי שאומרים),

[ולהעיר, שבדרך כלל מדגישים שהעיקר הוא הגילויים דלעתיד-לבוא, ולא גן-עדן, ואף-על-פי-כן נזכר כאן העניין דגן-עדן דווקא³⁹],

ער האט א סאך אידן דערלייכט דעם נפש (הוא האיר את נפשם של יהודים רבים), באור האמיתי ואור החיים ממקור חיי החיים דעצמות אור אין-סוף ברוך-הוא⁴⁰.

(קטעים משיחת שבת-קודש פרשת שמות, כ"ג בטבת, מברכים החודש שבט ה'תשי"ג;
 תורת מנחם כרך ז' עמ' 274-291 - בלתי מוגה)

----------

1) ביצה ב,ב.

2) זח"ב סג,ב. פח,א.

3) חסר קצת (המו"ל).

4) "היום יום" כ"ג בשבט - מ"אלול רצ"ד. ורשא" (נדפס ב"רשימות" חוברת קיב בתחלתה).

5) ראה 'דרכי חיים ושלום' סתתרס"ג. וש"נ.

6) שה"ש ג,יא.

7) שהש"ר פ"א,א (יא).

8) אגרות-קודש שלו ח"ג עמ' רפט ואילך (נעתק (בקיצור) ב"היום יום" ט' באייר). וראה כש"ט (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סרכ"ג ואילך. וש"נ.

9) לקו"ת בחוקותי מה,ג. מז,ב. ובכ"מ.

10) אגרות-קודש אדמו"ר מהוריי"צ ח"י עמ' שסט (נעתק ב"היום יום" ח' במרחשוון). סה"מ ה'ש"ת עמ' 73. ועוד.

11) רות רבה פ"ד,ג. וראה ב"ר פס"ז, ח. במדב"ר פ"י, ה. אסת"ר פ"ו, ב.

12) ראה לקו"ש חכ"ז עמ' 24. וש"נ.

13) אגרות-קודש שלו ח"ד עמ' רסא.

14) שם ס"ע רסז.

15) לקו"ד ח"ג תעח,א ואילך. סה"ש תש"ה עמ' 127 ואילך.

16) שם ס"ע רסד ואילך.

17) ד"ה אין הקב"ה בא בטרוניא, תרפ"ה (פ"ה) - קונטרס קה (כא בטבת תשי"ג). נדפס לאח"ז בסה"מ קונטרסים ח"ג עמ' קכד. סה"מ תרפ"ה עמ' רסב ואילך.

18) ברכות ז,ב.

19) ראה גם שיחת י"ט כסלו תשי"ג סי"ב.

20) ראה ד"ה מי העיר ממזרח בסה"מ תש"ג (תאריך ה"פתח דבר": כ"ד טבת תשי"ג) פ"ט (עמ' 141 ואילך).

21) חבקוק ג,ו.

22) ראה ס' הליכות אלי ס"ג. ועיין מו"נ ח"ג פמ"ג. שו"ת הרדב"ז ח"ג תשובה אלף סח (תרמ"ג). אנציק' תלמודית ערך אל תקרי (כרך ב' בתחלתו).

23) ראה סה"מ תש"ח עמ' 160. ועוד.

24) נזיר ז,א ובפרש"י.

25) זוהר ח"א רה, סע"א. רסד,ב. ח"ג צד, רע"ב.

26) שבת פח,ב ואילך.

27) תהלים ח,ב.

28) סה"מ ה'ש"ת עמ' 114. תש"ד עמ' 214. תש"ט עמ' 153 ואילך. תש"י עמ' 224.

29) יתרו יט,כ.

30) אבות פ"ו מ"ו.

31) כ"ק אדמו"ר אמר שבדרך כלל אינו מציין את דרושי רבותינו נשיאינו שעליהם מיוסדים המאמרים, כי, דרושים אלה הם בה"כתבים" שלא נדפסו, ובמילא, הציון אליהם אין בו תועלת. ומה גם שבכלל אין זה נוגע כו'.

32) נסמן בהמאמר הערה 3.

33) ס"ע 85 ואילך.

34) ראה זוהר ח"א כג,ב. ח"ב רא,ב. וראה גם הנסמן בהמאמר הערה 58.

35) ב"מ פה,ב.

36) לקו"ד ח"ד תשנה,ב ואילך.

37) ראה זח"ג קנג,ב. לקו"ת דרושי שמע"צ צב,ב. ובכ"מ.

38) לקו"ת דרושי ר"ה ס,ד. וראה לקו"ת ר"פ האזינו. ובכ"מ.

39) חסר המשך הביאור (המו"ל).

40) חסר סיום השיחה. - נזכר גם על-דבר הדעות אם האנשים שיהיו בזמן תחה"מ יצטרכו לשוב לעפר קודם התחייה (ראה גם אגרות-קודש כ"ק אדמו"ר ח"ב עמ' עה) - המו"ל.