נושאים נוספים
	אור וחום ההתקשרות
	פרשת אמור
	ועוד ועיקר – על האחדות
	הגדולים "זוהרים" על ידי הקטנים
	לידת ילד יהודי מביאה את הגאולה
	פרשת אמור
	"ועל כרחך אתה חי"
	האומן את היונק
	עבודת ה' - בהרחבה
	אמירת י"ג עיקרים בכל יום
	עת לדעת
	יומן מבית חיינו
	הלכות ומנהגי חב"ד

דווקא בלימוד עניינים הנוגעים למעשה בפועל מתעורר השכל להתאמץ ולהתייגע במיוחד * דווקא כאשר עוסקים בחינוך הקטנים בענייני מעשה ישנה תוספת "זוהר" ואור * יגיעה בחינוך הקטנים שייכת במיוחד בדרא דעקבתא דמשיחא * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. על הפסוק¹ "אמור גו' ואמרת", דרשו רז"ל "להזהיר גדולים על הקטנים" – כדאיתא בתורת כהנים, ובאריכות יותר – בגמרא², ועד לפסק דין בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן³.

נתבאר בהתוועדות הקודמת⁴, שעניין "להזהיר גדולים על הקטנים" – ככל ענייני התורה – ישנו הן בכללות והן בפרטיות: בכללות ישראל – הרי זה כפשוטו, שהגדולים שבישראל, שכבר נעשו בני שלוש עשרה שנה, צריכים להשגיח על הקטנים; ובכל אחד מישראל בפרטיות – שה"גדול" שבאדם, כוח השכל, צריך להשגיח על הכוחות התחתונים שבו ולהנהיג אותם, שזהו כללות העניין של "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה"⁵.

ובנוגע לשני עניינים אלו, הרי מובן שיכולים ללמוד מאחד על חברו – כבכל ענייני התורה שלמדים מעניין לעניין, אפילו בעניינים שונים, ומכל שכן בנוגע לשני פרטים בעניין אחד, כדלקמן.

ב. בעניין "להזהיר גדולים על הקטנים" כפי שהוא בכל אחד מישראל גופא, שכח השכל צריך להתעסק עם כוח המעשה – הרי ידוע שעל ידי ירידת השכל לפעול במעשה ניתוסף עילוי גם בהשכל:

אמרו רז"ל⁶ "אין למדין הלכה לא מפי למוד כו' עד שיאמרו לו הלכה למעשה". ולכאורה אינו מובן: בירור ההלכה שייך לשכל, ושכל ומעשה הם שני דברים נפרדים, ואם כן, מדוע בירור ההלכה תלוי במעשה? – ומבואר בהמשך תרס"ו⁷, שזהו לפי שכאשר הדבר נוגע למעשה, הרי זה מעורר את האדם להתייגע בשכל עוד יותר.

– אמנם גם כאשר אין הדבר נוגע למעשה יכול האדם להתייגע בשכל, אבל, אין זה דומה לאופן היגיעה וההשתדלות שמתעוררים אצלו כאשר הדבר נוגע למעשה. –

ובפרט מצד עבודת האדם בעניין יראת שמים – שבעניין שנוגע למעשה בפועל, הרי הוא מתיירא שלא יעבור על רצון העליון ויעשה את המעשה אשר לא תעשינה, ויראה זו מעוררת אצלו להתייגע בהשכל בעומק יותר, עד שמגיע לשרש ומקור השכל.

ולהעיר גם ממאמר רז"ל⁸ על הפסוק⁹ "והוי' עמו", "שהלכה כמותו", והיינו, ששורש ההלכות הוא משם הוי' דווקא שלמעלה משם אלוקים. ובנפש האדם הנה שם אלוקים הוא בחינת בינה, שהוא עניין ההבנה וההשגה, ושם הוי' הוא שרש ומקור השכל¹⁰. ועל פי הכלל שכל הגבוה ביותר יורד למטה ביותר¹¹ – הנה גילוי שרש ומקור השכל, שם הוי', קשור עם עניין המעשה דווקא.

וכן הוא בעבודת האדם – כידוע פירוש אדמו"ר הזקן¹² על הפסוק¹³ "עקב אשר שמע אברהם בקולי", שעניין "שמע אברהם בקולי" נמשך אצלו עד לעקב שברגל, היינו, שגם ה"עקב" היה באופן המתאים לאברהם אבינו. וכלשון הידוע שגם העקב צריכה להיות חדורה בעניין החסידות – "אַ חסיד'שע פּיאַטע"¹⁴. ודווקא החדירה (לא רק בשכלו ומידותיו, אלא גם) בעקבו היא ההוראה שאכן "שמע אברהם בקולי" ("ער האָט דאָס טאַקע דערהערט"), והיינו, שההמשכה למטה היא הוראה על אמיתית העניין.

וזהו הפירוש הפנימי במאמר רז"ל "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה": כיצד נעשה "גדול תלמוד" – על ידי זה ש"מביא לידי מעשה", והיינו, שכאשר התלמוד מביא לידי מעשה אזי נעשה בו עניין של גדלות¹⁵.

ועניין זה מרומז גם בדיוק הלשון "להזהיר גדולים על הקטנים" – לא לצוות וכיוצא בזה, אלא "להזהיר" דווקא – מלשון זוהר, בהירות ואור, כדי להורות על התוספת אור שנעשה בעניין השכל (הגדול שבאדם) עלי ידי ירידתו להתעסק ולפעול על עניין המעשה (הקטן שבאדם).

ג. ומעניין "להזהיר גדולים על הקטנים" בכל אחד מישראל בפרט – למדים על עניין "להזהיר גדולים על הקטנים" בכללות ישראל:

כשם שבנוגע לגדולים וקטנים בכל אחד מישראל בפרט נעשה עילוי ושלימות בגדולים (שכל) על ידי ההשפעה לקטנים (מעשה) – כך גם בנוגע לגדולים וקטנים כפשוטם, בכללות ישראל, נעשה תוספת אור ("להזהיר" מלשון זוהר ואור) אצל הגדולים על ידי ההשפעה לקטנים ("להזהיר" כפשוטו).

ובהקדמה:

אמרו רז"ל¹⁶ "הרבה תורה למדתי מרבותיי ומחבריי יותר מרבותיי ומתלמידיי יותר מכולן". וכן אמרו רז"ל¹⁷ "בשעה שהתלמיד הולך אצל רבו ואומר לו למדני תורה, אם מלמדו, מאיר¹⁸ עיני שניהם ה'" (כפי שמביא רבינו הזקן בהקדמה לתניא¹⁹).

אמנם, אף שגם כאן יורד הגדול אל הקטן, הרי זו רק ירידה שבערך – לעניינים הרוחניים של הקטן, כוח השכל כו', ולכן, גם העלייה והשלימות שנעשית על ידי זה היא בערך ובהדרגה בלבד, וכמודגש במאמר רז"ל "מתלמידי יותר מכולן", שזהו בהמשך לקבלה "מרבותיי ומחבריי" שנזכר לפני זה, ורק "יותר מכולן", אבל בערך אליהם.

אבל בעניין "להזהיר גדולים על הקטנים" – מדובר אודות קטן שרק הגיע לחינוך ויודע למי מברך, שלא שייך ללמוד עמו, ואם כן, הירידה היא (לא לכוח השכל, אלא) לכוח המעשה של הקטן, וכלשון הגמרא²: "דלא ליספי ליה בידיים". ועוד זאת, שהכוונה בזה היא בשביל ענין החינוך, והיינו, שאין זה בשביל ענין שנוגע עתה, אלא בשביל ענין שיהיה נוגע לאחר זמן, ובשביל זה דורשים ממנו להקדיש מזמנו, אף ש"ימים יוצרו גו'"²⁰. ולכן, לפי ערך גודל הירידה נעשית גם העלייה באופן כזה – עלייה שלא בערך.

וטעם הדבר – לפי שיש שכר עבור כל ענין של עבודה (שהרי "אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה"²¹), ובפרט עבור "עבודת פרך" שהיא באופן של שינוי הרגילות²², כמו בירידה של הגדול להתעסק עם הקטן, שבשביל זה צריך לצאת מרגילותו וממעמדו ומצבו,

– וכידוע גודל הירידה והצמצום שצריך להיות אצל חכם גדול כדי ללמוד עם קטן, שזהו אפילו בעניין של לימוד, שיורד לשכלו של הקטן, ועל אחת כמה וכמה בנוגע לירידה לכוח המעשה של הקטן –

ולכן, גם השכר עבור היציאה מרגילותו הוא שלא לפי הרגיל – שכר שבאין ערוך.

ד. ויש לקשר עניין זה עם מאמר המשנה במסכת אבות²³ – "הוי גולה למקום תורה":

לכאורה אינו מובן: מהו דיוק הלשון "הוי גולה למקום תורה" – "גולה" דווקא, ולא "הולך"?

והביאור בזה²⁴ – שכוונת המשנה להדגיש (לא כל כך את העובדה שמגיע "למקום תורה", אלא) בעיקר שצריך להיות "גולה" ממקום דירתו, דהיינו, לצאת ממעמדו ומצבו, שכן, דווקא באופן כזה יוכל לקבל את השפעת הרב באופן שלמעלה מהגבלת כלי שכלו, ואפילו היפך הנחת שכלו – כיון שגלה ויצא ממעמדו ומצבו²⁵.

וזהו גם כללות עניין "להזהיר גדולים על הקטנים" – שבזה מודגש עניין היציאה מהרגילות.

ה. [...] עניין זה מודגש ביותר בנוגע לדרא דעקבתא דמשיחא:

בנוגע לעקבתא דמשיחא, איתא בגמרא²⁶ (במסכת שנוהגים ללמוד בימי הספירה²⁷) ש"אין יום שאין בו כו' מרובה משל חברו".

ולכאורה אינו מובן²⁸: לשם מה מספרת הגמרא שמחר יהיה יותר גרוע – סתם בשביל להכביד על לבו של יהודי ("מאַכן אַ אידן שווער אויפן האַרצן")?!...

אך הענין בזה – כמו בכל ענייני התורה, מלשון הוראה²⁹ – שכאשר יודעים שמחר יהיה "מרובה" בעניינים של "לעומת זה", אזי צריכים כבר היום להוסיף באור הקדושה, שעל ידי זה יוכלו לנצח את ה"מרובה" של ה"לעומת זה".

והתוספת אור שנדרשת בייחוד בדרא דעקבתא דמשיחא היא – בעניין "להזהיר גדולים על הקטנים", הן בנוגע לירידת כוח השכל לעניין המעשה, שזהו בהתאם לכך שעיקר העבודה בעקבות משיחא, בחינת עקב, היא בעניין המעשה (כמבואר באיגרת הקודש³⁰), והן בנוגע לחינוך קטנים, שהרי בדרא דעקבתא דמשיחא נמצאים הקטנים במצב ירוד, כדאיתא בגמרא³¹ ש"נערים פני זקנים ילבינו .. בת קמה באמה כלה בחמותה".

ו. [...] וההוראה מכל הנ"ל:

יש צורך לצאת מהרגילות, כפי שהדבר מתבטא ב"להזהיר גדולים על הקטנים" – החל מהגדלות וקטנות שבאדם עצמו, שאינו מסתפק בלימוד בלבד, אלא הלימוד הוא באופן שמביא לידי מעשה, ועניין זה מביאו גם לעניין ד"להזהיר גדולים על הקטנים" כפשוטו, לפעול על הקטנים בנוגע לכוח המעשה שלהם; וכאמור שדווקא על ידי זה נעשה תוספת אור אצל הגדולים.

ההתחלה היא אמנם מזה שהגדולים משפיעים על הקטנים, הראש משפיע ברגל; אבל על ידי השפעה זו פועל הרגל גם על הראש, כלשון הידוע³² שדווקא הרגל מוליך את הראש למקום שלא היה יכול להגיע אליו מצד עצמו. והרי עניין ההליכה אינו על ידי החלק העליון או האמצעי של הרגל, אלא על ידי העקב שהוא החלק היותר תחתון שברגל, ודווקא העקב הוא המוליך ופועל שלימות בראש.

וזהו גם מה שנאמר על זה "אמור גו' ואמרת", לשון כפול, שמורה על עניין שלא כפי הרגיל – שהרי במצב רגיל אין צורך בכפל, אלא רק כאשר משהו אינו כשורה ("עס האָט זיך ערגעץ פאַרהאַקט"), כמובא באיגרת התשובה³³ המשל מ"חבל הנפסק וחוזר וקושרו שבמקום הקשר הוא כפול ומכופל" – כי: (א) כדי שהגדול יוכל לצאת ממעמדו ומצבו ולהתעסק עם הקטן יש צורך בנתינת כוח מיוחדת – מבחינה שלמעלה מהגבלה, לשון כפול, (ב) ועל ידי זה שכרו כפול מן השמים, היינו, שמקבל בחינת כפל, שזהו אור שלמעלה ממדידה והגבלה,

כפי שיתגלה בגאולה העתידה – שקשורה עם ענין התשובה, שהרי כאשר ישראל עושין תשובה "מיד הן נגאלין"³⁴, ומשיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא³⁵ – בקרוב ממש.

(משיחת שבת פרשת אמור ה'תשכ"ד.

תורת מנחם חלק לט עמ' 418 ואילך. הנחת השומעים, בלתי מוגה)

__________________________

1)    ריש פרשתנו.

2)    יבמות קיד, א.

3)    סימן שמ"ג.

4)    שיחת ש"פ אחרי קדושי ה'תשכ"ד בסופה (תורת מנחם חלק לט עמ' 411).

5)    קידושין מ, ב.

6)    בבא בתרא קל, ב.

7)    סוף עמ' שצ ואילך.

8)    סנהדרין צג, ב.

9)    שמואל א טז, יח.

10)  ראה ספר המאמרים תרכ"ז עמ' שא ואילך. ספר המאמרים עטר"ת עמ' תמט ואילך. ספר המאמרים תרפ"ח עמ' קכט ואילך.

11)  ראה שערי אורה שער הפורים ד"ה יביאו לבוש מלכות פרק יב ואילך, פרק לב ואילך.

12)  ראה ספר השיחות תרצ"ט ריש עמ' 345.

13)  תולדות כו, ה.

14)  ראה ליקוטי שיחות חלק לה עמ' 106.

15)  ראה גם ליקוטי שיחות חלק יח עמ' 154.

16)  תענית ז, א.

17)  תמורה טז, א.

18)  משלי כט, יג.

19)  בזכרון אחדים: שהעילוי שנעשה על ידי זה הוא לא רק בלימוד התורה, אלא גם בנוגע לעבודת התפילה.

20)  תהילים קלט, טז. וראה ליקוטי שיחות חלק טז עמ' 273.

21)  בבא קמא לח, ריש ע"ב.

22)  ראה סוטה יא, רע"ב ובפירוש רש"י. שמות רבה פ"א, יא.

23)  פרק ד (שלומדים בשבת זו) משנה יד.

24)  ראה גם תורת מנחם חלק לב סוף עמ' 180.

25)  ומטעם זה היה הסדר תמיד שהיו נוסעים ללמוד במקום אחר דווקא – לא במקום שהורגל ודר בו במשך כמה שנים.

26)  סוף סוטה (מח, א. מט, א).

27)  "היום יום" ז אייר.

28)  ראה גם תורת מנחם חלק יט עמ' 355.

29)  ראה רד"ק לתהילים יט, ח. גור אריה ריש פרשת בראשית (בשם הרד"ק). זוהר חלק ג נג, ב.

30)  סימן ט.

31)  שם מט, ב. וראה גם תורת מנחם חלק לו סוף עמ' 334.

32)  ליקוטי תורה ריש פרשת ניצבים.

33)  סוף פרק ט.

34)  רמב"ם הלכות תשובה פרק ז הלכה ה.

35)  ראה זוהר חלק ג קנג, ב. ליקוטי תורה דרושי שמיני עצרת צב, ב.

סיכום:

על הפסוק: "אמור אל הכהנים ואמרת אליהם" דרשו חז"ל: "להזהיר גדולים על הקטנים".

בדברי חז"ל שני פירושים:

א) הפירוש הפשוט: המבוגרים צריכים להשגיח ולחנך את הקטנים.

ב) הפירוש הפנימי: השכל, שהוא ה"גדול" שבאדם, צריך להשגיח על כוח המעשה, "קטן" שבאדם.

מבואר בחסידות כי לימוד דבר הנוגע למעשה, מעורר האדם להתייגע בשכלו וללמדו בעיון רב. "תלמוד גדול", אימתי? – כ"שמביא לידי מעשה".

זהו הפירוש "להזהיר גדולים על הקטנים" – כאשר השכל, "גדולים", עוסק בהוראה למעשה, "קטנים", מקבל הוא תוספת זוהר ואור.

כך הדבר גם ב"להזהיר גדולים על הקטנים" כפשוטו, כאשר הגדולים יורדים ממדרגתם ועוסקים בחינוך קטנים, אפילו בחינוך קטנים שאינם שייכים אלא לענייני מעשה בלבד – פועל הדבר עילוי בגדולים, ויש בהם תוספת זוהר ואור.

עניין זה שייך במיוחד בעידן עקבתא דמשיחא, אז מצבם של הקטנים הינו נמוך במיוחד – "נערים פני זקנים ילבינו... בת קמה באמה כלה בחמותה"...

הוראה למעשה:

יש "להזהיר גדולים על הקטנים": בעבודת האדם עם עצמו – שהלימוד בשכל ישפיע על כח המעשה, ובעבודה עם הזולת – להשפיע ולחנך קטנים למעשי המצוות. על ידי זה נזכה לתוספת עצומה של זוהר ואור, "להזהיר".