משה רבינו נעזר במן הניסי כדי לשפוט בין יריבים • בעלי החיים בכיסא שלמה היו מרתיעים בעלי דין שלא דיברו אמת • האומנם מותר להסתייע בניסים כדי לחרוץ דין על פי הלכה? • ביאור נפלא מתורת רבינו, מעובד בידי מערכת 'התקשרות'
דן כיוצרו
"לשלמה: אלקים! משפטיך למלך תן, וצדקתך לבן-מלך ". (תהלים ע"ב)
המדרש מספר על בקשת דוד המלך מהקב"ה, שבנו שלמה ידון את ישראל כמו שהקב"ה עצמו דן את ברואיו – ללא עדים והתראה.
וזה לשון המדרש: (תהלים, ע"ב א): “אמר דוד לפני הקב"ה: רבונו של עולם! תן משפטיך למלך – כשם שאתה דן בלא עדים ובלא התראה, כך יהא שלמה דן בלא עדים ובלא התראה. אמר לו הקב"ה: חייך, כך אני עושה! שנאמר (דברי הימים-א כט כג) וישב שלמה על כסא ה'... שהיה דן כיוצרו בלא עדים ובלא התראה".
לכאורה, דברים אלו עומדים בסתירה לדברי הגמרא בראש השנה (כא, ב): “...ביקש קהלת לדון דינין שבלב שלא בעדים והתראה, יצתה בת קול ואמרה לו: “וכתוב ישר דברי אמת", “על פי שנים עדים וגו'".
מדברי המדרש עולה שבקשתו של דוד המלך התקבלה, ובנו, שלמה המלך ישפוט את ישראל ללא עדים והתראה. ואילו מדברי הגמרא משתמע שבקשתו נדחתה, מפני שהיא מנוגדת להלכה לפסוק על פי דיני הראיות בתורה – עם עדים וכו'.
הדברים אכן אינם מיושבים, אך אין בכך פגם; כבר מצאנו בתורה שישנם “מדרשים חלוקים". ובכל זאת, הסוגייה חשובה מכיוון שהיא חורגת מהמסגרת המקומית ומובילה לדיון מהותי ויסודי יותר:
ידוע הכלל: “תורה לא בשמים היא" (נצבים ל, יב. וראה ב"מ נט, ב. תמורה טז, א. וראה גם אג"ק ח"ב ע' שלט, ושם נתבאר). כשניגשים לפסוק דינים, יש לדון בהם בהתאם לכללי ההלכה המקובלים.
למשל, על פי דין התורה כשבאים להפקיע ממון מאדם יש לעשות זאת רק במידה ושני עדים מעידים על כך, שנאמר “על פי שניים עדים יקום דבר" (דברים יט, טו). וכותב הרמב"ם (בהקדמתו קרוב לתחילתה. ובקיצור בהלכות יסודי התורה פרק ט), שנביא אינו רשאי לשנות בדברי התורה מאומה, משום שהכוח לפסוק דינים ניתן אך ורק לחכמי הדור, שפוסקים על פי יסודות התורה הקבועים. אך הנביא - “אין הנביא רשאי לחדש דבר" (שבת קד, א), או לפעול משהו בתורה.
אם כן, כיצד ביקש דוד המלך שבנו, שלמה המלך, ישפוט את ישראל שלא לפי כללי ההלכה, אלא “בלא עדות ומשפט"?!
[ישנם מצבים חריגים, בבחינת ‘הוראת שעה', שבהם רשאי הנביא לפסוק דינים, בדומה להיתר המיוחד שניתן למלך: “מלך פורץ גדר ואין מוחין בידו". היתר חריג זה הוא עצמו דין בתורה, ואיננו יוזמה עצמאית של המלך.
כמו כן, ישנן כמה ‘הוראות שעה', שלדעת כמה פוסקים מתאפשרות בתנאי שהן בבחינת ‘תיקון הדור', ‘תיקון היחיד', ‘קיומה של מלכות', וגדרים נוספים, שמאפשרים לפסוק בהתאם לדינים המיוחדים של ‘הוראת שעה'.
אולם, לקבוע שבמשך כל ימי מלכותו של שלמה יהיה רשאי לפסוק דינים לא על-ידי חברי סנהדרין עם עדות והתראה, מכיוון ש"וישב על כסא הוי'", וכמובא במדרש שכשם שהוי' פוסק בלי עדות והתראה כך גם יפסוק שלמה המלך שישב “על כיסא הוי'" - “דן כיוצרו" – זהו לכאורה היפך הלכה מפורשת!]
הקדמה להסברת הדברים: ישנם עוד מקרים בהם אנו מוצאים, לכאורה, עיקרון זהה: נפסקים דינים באופן המנוגד, לכאורה, לכללי ההלכה המקובלים.
חז"ל מספרים (יומא עה, א) שמשה רבינו פתר ספיקות בדין לפי ירידת המן: “כשם שהנביא היה מגיד להם לישראל מה שבחורין ומה שבסדקין, כך המן מגיד להם לישראל... כיצד? שניים שבאו לפני משה לדין, זה אומר “עבדי גנבת!", וזה אומר “אתה מכרתו לי!". אמר להם משה: “לבוקר משפט". למחר, אם נמצא עומרו בבית רבו ראשון בידוע שזה גנבו, אם נמצא עומרו בבית רבו השני בידוע שזה מכרו לו".
שני אנשים טוענים טענת בעלות על עבד אחד. מבחן ההכרעה שמציג משה רבינו פשוט: בכל בוקר יורד מן ליד אוהלו של כל אדם, בהתאם למספר הנפשות המסופחות לו. מי שיקבל מנת מן כפולה, סימן שהעבד שייך לו.
ועדיין: כיצד אפשר להסתמך ירידת המן במקום זה או אחר, והלוא ישנם כללים המבוססים על תורה שבכתב ותורה שבעל-פה (כפי שלימדם משה בעצמו) ורק על פיהם פוסקים דינים בענייני 'חושן משפט' וכדומה, ולא על סמך ירידת המן, שהיא תופעה ניסית ולא טבעית!
ההסבר יובן על פי התיאור של כסא שלמה המופיע בתרגום שני למגילת אסתר (פרק א). היה זה כיסא מפואר עשוי שן ובו שולבו פסלי אריות, זאבים, דובים, כבשים, נמרים ועוד. בשעה שהגיע יהודי לדין תורה בפני שלמה המלך היו החיות שואגות וצועקות, ומרוב פחד ואימה בעל הדין הודה באמת, וכך הוכרע הדין בקלות.
גם כאן יש להבין: כיצד דן שלמה המלך בדרך שהיא לכאורה היפך כללי התורה וההלכה, כשנעזר במופתים על-טבעיים כדי להביא לבירור משפטי.
אמצעי לחץ
ביאור אחד מסביר הן את ההסתייעות של משה רבנו במן הן את ההסתייעות של שלמה המלך בחיות הכסא:
משה רבנו אכן פסק לפי דיני התורה, ולא לפי מעשה ניסים. כיצד? מבחן המן גרם לכך שהתפרסם קלונו של השקרן, מאחר ולא קיבל מנה כפולה של מן - חרף טענותיו כי העבד שייך לו.
שכניו של האיש בוודאי היו מודעים לסכסוך המשפטי סביב העבד, והבחינו שאינו מקבל מן עבור העבד שלבעלותו הוא טוען. תופעה זו נמשכה יום אחר יום, והלחץ הסביבתי שהופעל על האיש גרם לו לבוא מרצונו הטוב ולהודות שהצדק עם חברו.
מתברר, אפוא, שמשה רבינו לא פסק את הדין לפי מעשה ניסים (ירידת המן) אלא רק על-פי הודאת בעל הדין ובהתאם לכללי ההלכה. הופעת המן בפתחו של פלוני ולא בפתחו של אלומוני, היא לא יותר מאשר גורם מזרז עבור מי מהצדדים לבוא ולהודות באמת מיוזמתו, ו"הודאת בעל דין כמאה עדים דמי" (קידושין סה, ב. ועוד).
עיקרון דומה התרחש במשפט שלמה:
בשעה ששלמה ישב “על כיסא ה'", דן את ישראל ופסק שהדין הוא שהילד הוא בנה של אישה פלונית, או שהממון שייך לאדם זה, והאריות ושאר בעלי החיים שאגו והטילו אימה ופחד על בעלי הדין, הדבר גרם להם להודות באמת, ובכך לברר את הדין לפי דרכי התורה, שכאמור, “הודאת בעל דין כמאה עדים דמי". שלמה המלך לא פסק את הדין על פי צעקות ושאגות האריות, אלא לפי הודאת בעלי הדין בלבד, על פי דין תורה.
על פי זה מובן שאין כל סתירה בין דברי המדרש, מהם נראה ששלמה המלך נעזר בכוחות עליונים כדי לפסוק דינים, לבין הגמרא במסכת ראש השנה, שמבהירה כי יש לפסוק אך ורק לפי כללי הפסיקה המוגדרים בחוקי הטבע: הדינים נפסקו כהלכה, ושלמה המלך הסתייע באמצעים שמימיים כמנוף לחץ על בעלי הדין.
(מעובד משיחת י"א ניסן, שיחות קודש תשל"ג חלק ב עמוד 26 ואילך) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
