הדלת נפתחה בתנופה. דממה נפלה בחדר. שני בחורי ישיבה צעירים עמדו בפתח בפנים חיוורות. "שוטרים בדרכם לכאן!", קראו בחרדה.
זה היה בווילנה שאחרי מלחמת העולם הראשונה. העיר נכבשה בידי הגרמנים וסופחה ל'אובר אוסט' (הפיקוד העליון של הכוחות הגרמניים במזרח). הללו השליטו את שפתם על תושבי העיר. בתחילה התירו לבתי הספר היהודיים להוסיף לדבר ביידיש, בשל קרבתה לשפה הגרמנית.
אבל אחר חג הפסח תרע"ז (1917) התבררו כוונותיהם האמיתיות. הפקודה הורתה לסגור לאלתר את כל מוסדות החינוך, בטענה כי בעיר התפרצה מחלה מידבקת. הכול ידעו כי אין זו אלא אמתלה, ומאחוריה מסתתרת כוונת השלטון לפתוח רשת בתי ספר בשפה הגרמנית. המטרה הייתה לכפות את התרבות הגרמנית על בני הדור הצעיר.
הגזירה החדשה קוממה את ציבור המורים בווילנה. הן יהודים הן פולנים-ליטאים יצאו למאבק גלוי נגדה. מורים רבים נעצרו ונכלאו על שהפרו את החוק.
אחד מהם היה הרב יחיאל הלוי ישראלוב, מנהל המוסד 'תפארת בחורים'. הוא הוביל התנגדות נחושה להנחיות הגרמנים, והוסיף ללמד את תלמידיו על אף הצווים. על כך נכלא ונידון לחודש מאסר.
מיום ליום הכבידה ידו של השלטון החדש על תושבי העיר. ה'מלמדים' נאלצו לפעול בהיחבא, ולהעביר את לימוד התורה לשעות הלילה. התלמידים היו מתגנבים חרש לבתי הכנסת, ולאורם הקלוש של נרות שימרו את גחלת לימוד התורה.
הגיע ערב שבועות. הרב ישראלוב היה מוטרד מהמחשבה שתלמידיו יחמיצו את תיקון ליל שבועות המסורתי, ואת תפילת החג עם הנץ החמה. הוא סיכם עם תלמידיו כי יקדימו לבוא ל'קלויז' של 'תפארת בחורים' קודם כניסת החג, וכל אחד ואחד יביא עימו את סעודת החג בעבורו. הם יתפללו במקום, יאכלו יחד את הסעודה, ילמדו כל הלילה, ובבוקר יתפללו, כבכל שנה.
כך עשו. כשנסתיימה הסעודה פנו לאמירת ה'תיקון'. הלימוד היה שונה מבכל שנה – בהתלהבות יתרה, ובתחושת אושר פנימית על שהצליחו נגד כל המכשולים והגזירות להגות בתורה בחג הקדוש. לכך תרמה דרשה מעוררת שנשא הרב ישראלוב. כולם היו שרויים בהתרוממות רוח.
אך שני תלמידים לא הסכימו לוותר על סעודת החג עם בני משפחותיהם. בצעד פזיז החליטו להסתנן אל ה'קלויז' אחרי הסעודה בבתיהם. הם ידעו כי החיילים הגרמנים מפטרלים ברחובות, בניסיון ללכוד 'מפרי חוק' שכמותם, ועל כן פסעו חרש, עיניהם בולשות לצדדים בחשש, וכך התקדמו אט-אט אל היעד.
בעומדם סמוך לבית הכנסת הגדול הקפיאה את דמם צעקה בגרמנית: "עִצרו!". ליבם של השניים צנח בקרבם. הם הסבו את מבטם, וראו שני גרמנים חמושים מתקרבים אליהם.
אחד מהשניים התעשת במהירות. הוא דחק בחברו, ויחד פרצו בריצה מהירה. הם דילגו על גדרות, השתחלו לחצרות, רצו בנשימה טרופה מרחוב לרחוב, עד שהגיעו אל ה'קלויז' של הרב ישראלוב. בפחד גדול גוללו לפני רבם את שאירע.
הרב ישראלוב נחרד. אם החיילים ראו לאן נמלטו הבחורים, הרי שעוד מעט יגיעו למקום. לרגע הרהר בפחד על העונש הצפוי לו, כמי שהפר את החוק בפעם השנייה. ואז התעשת. "לימדו בקול גדול יותר, ובהתלהבות יתרה, וה' יהיה בעזרנו!", הורה לתלמידיו.
ואכן, לא חלפה דקה ומהלומות עזות הוטחו בדלת ה'קלויז'. לכל הנוכחים היה ברור כי החיילים כאן. הם עלו על עקבותיהם של השניים.
אחד התלמידים פתח את הדלת ברעד. בפתח עמדו שני חיילים חמורי סבר. "מה זה כאן?", שאל אחד מהם. הבחור הסביר כי היהודים עורכים פולחן לילה לכבוד חגם. "ומי כאן הרבינר?", תבע הגרמני. הלה הפנה יד רועדת לעבר הרב ישראלוב.
החייל פסע לעבר הרב. כל התלמידים עקבו במבטם אחר צעדיו. מגפיו המצוחצחים טופפו על הרצפה בנקישות קצובות. מדיו הבהיקו. כלי הנשק נצץ למשעי. כשהתייצב לפני הרב, הצדיע. לאחר מכן הוציא מכיסו דף נייר מקופל, והושיטו אל הרב ישראלוב.
הרב היה משוכנע שבידיו פקודת מעצר. תדהמה עלתה על פניו, למקרא שורות בלשון הקודש:
"לכבוד הרב הגאון רבי חיים עוזר גרודזנסקי שליט"א, וילנה", נפתח המכתב, "בזה אני מאשר שהחייל המוסר כתב זה, המהנדס פלוני בן פלוני, הוא נכדו של הגאון המפורסם רבי מרדכי בנט זצ"ל, ואני מבקש לקרבו. זכות תורתו של סבו הגאון הצדיק תגן עלינו, וה' יברך את כל עמו ישראל בשלום!". על החתום – אחד מגדולי הרבנים בגרמניה.
המפנה הדרמטי שינה את האווירה מן הקצה אל הקצה. החייל הושב סמוך לרב ישראלוב והצטרף לאמירת 'תיקון ליל שבועות'. עם שחר נפרד מן החבורה, כשאלו פוצחים בשירת הפסוק "מה אשיב לה'? כל תגמולוהי עליי" – שבח והודיה לה' על חסדיו.
(על-פי 'תפארת החג') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
