אחת המעלות המיוחדות של המלך המשיח באה לידי ביטוי בתיאור הופעתו כ"עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר" (זכריה ט,ט). הכוונה היא לענווה ולפשטות של המשיח, שיתנהג כאחד העם.
כ"ק אדמו"ר ה'צמח צדק' היה אומר שמשיח צדקנו יתענג במיוחד מהיהודים הפשוטים, בעלי מסירות הנפש. אף-על-פי שילמֵד תורה את כל העם, ובכלל זה גדולי הגדולים, וכולם ילמדו מפיו את 'תורתו של משיח', עם זה תהיה בו ענווה והתבטלות פנימית מופלאה, להתייחס לאנשים פשוטים וללמוד גם עימם, על-פי רמתם ומידת הבנתם (ספר המאמרים תרצ"ט עמ' 194).
איך משה היה עניו?
איך ייתכן שמי שמביא את הגאולה לעם ישראל ולעולם כולו יהיה עניו כל-כך? אותה שאלה נשאלת על ענוותנותו של משה רבנו, שהתורה מתארת: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר יב,ג). הלוא משה קיבל את התורה מסיני; היה עם הקב"ה בהר ארבעים יום וארבעים לילה; ועוד קודם לכן הוציא את בני ישראל ממצרים ובכל זמן שרצה היה מדבר עם ה'. איך ייתכן שיהיה עניו מכל אדם?
אלא שמשה אכן ידע והכיר את מעלותיו, ועם זה זכר בכל רגע שהמעלות האלה ניתנו לו מאת הקב"ה. לוּ היו הכוחות האלה ניתנים לאדם אחר – חשב בליבו – היה אף הוא מגיע לאותה מדריגה, וייתכן שאף היה מגיע למדריגה גבוהה יותר. כך היה עניו מכל האדם.
אך ביסוד הענווה שלו עמד לא רק החשבון שעשה (שמישהו אחר היה אולי מגיע למדריגה גבוהה יותר). הייתה בו ענווה הטבועה בעצם מהותו, ענווה שהיא למעלה מכל חשבון שכלי. עצם העובדה שהחשבון שעשה משה רבנו פעל בו תחושה של ענווה נבעה מהענווה הבסיסית שבו. שהרי זה חשבון פשוט, וכל אחד ואחד יכול לעשות לעצמו חשבון זה, ובכל-זאת לא כל אחד בא לידי ענווה (ראו לקוטי שיחות כרך יג, עמ' 30).
ענווה ועוצמה
ענווה אמיתית אינה סותרת נחישות ותקיפות. להפך, דווקא ממנה באה התקיפות הגדולה ביותר, שכן אין היא נובעת מן האדם עצמו, אלא מהשאיפה למלא את רצונו של הקב"ה.
למעשה, שילוב זה, בין תקיפות והתנשאות ובין ענווה גמורה, צריך להיות אצל כל יהודי. התורה דורשת מיהודי לסלק לחלוטין כל פירור של יֵשות עצמית ולהתבטל לגמרי לקב"ה. ועם זה הוא נדרש לא אחת לפעול בתקיפות ובנחישות, עד כדי מסירות נפש בפועל. התורה דורשת מיהודי לדחות בתוקף את השפעותיו השליליות של העולם ולעמוד נגד כל גורם שמנסה להפריעו בעבודתו לקונו. איך ייתכן להכיל בו בזמן העדר שמץ של יֵשות עצמית ועוז רוח ותקיפות?
בעומק הדברים אין כל סתירה בין השניים, ולהפך, שתי התכונות נובעות ממקור אחד. תקיפותו של יהודי בכל הקשור לעבודת הבורא נובעת מההכרה העמוקה שהקב"ה הוא המציאות האחת והיחידה הקיימת בעולם, וששום דבר אינו יכול להפריע למילוי רצונו. דווקא משום שהאדם אינו מחשיב את עצמו כלל למציאות עצמאית, תקיפותו בענייני התורה והמצוות אינה ביטוי של יֵשות עצמית, אלא יישום ההכרה העמוקה שאין שום מציאות חוץ מהקב"ה. דווקא ההתבטלות והעדר כל יֵשות עצמית הם הגורמים לאדם לגלות מתוכו שיא של תקיפות ועוצמה בכל הקשור לענייני התורה ומצוותיה.
זו מעלתו המיוחדת של המלך המשיח. אין בו אפילו שמץ של יֵשות אישית, ולכן יוכל למלוך על העולם כולו ולהביא את דבר ה' לכל העולם. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
