נושאים נוספים
	אור וחום ההתקשרות
	פרשת שלח | למקום אחר
	הפצה מתוך סדר
	כל אחד חייב "לשלוח"
	תיכף ומיד נכנסים לארץ
	פרשת שלח
	כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו
	הוראה דחופה ובהולה ערב מלחמת יום הכיפורים
	עת לדעת
	יומן מבית חיינו
	הלכות ומנהגי חב"ד

ויהס כלב את העם (יג,ל)

מה ראה כלב שהשתיק את המרגלים כבר בשלב זה, והלוא לכאורה לא היה כל דופי בדבריהם עד כאן, שכן הם רק השיבו על השאלות שמשה רבנו ביקשם לברר על הארץ ויושביה, ותו לא?!

אלא שכלב מיהר להסותם משום שראה שהפכו את סדר הדברים: משה שאל תחילה על חוזק העם ("החזק הוא הרפה"), דבר שהיה חשוב לסֵדר המלחמה, ורק לאחר מכן על טיב הארץ ("השמנה היא אם רזה"), שזה הרווח והשכר של המלחמה; ואילו המרגלים שינו את הסדר: השיבו תחילה על הארץ ("זבת חלב ודבש היא"), ורק אחר-כך על גבורתם של יושבי הארץ ("עז העם היושב בארץ"). כאשר שמע כלב שהקדימו והדגישו את השכר, בבחינת עבודה על מנת לקבל פרס – מיד השתיקם.

(לקוטי שיחות כרך ד, עמ' 1313)

את כבדי ואת אתתי אשר עשיתי במצרים ובמדבר (יד, כב)

מבואר בתורת החסידות שהמדבר הוא "מקום נחש, שרף ועקרב", והיינו שורש יניקת ה'קליפות'; הליכת בני-ישראל במדבר, ביחד עם ארון הברית, הכניעה את כוחה של הקליפה.

"מעשה אבות סימן לבנים" – הליכה זו מאפשרת לכל יהודי לבטל את ה'מדבר' הפרטי שלו שהם גופו ונפשו הבהמית.

השפעה זו בא לידי ביטוי גם בגשמיות: א) הענן שהיה הולך לפניהם היה הורג נחשים ועקרבים, ב) הימצאותם של שישים רבוא נפשות הפכה את המדבר ממקום שומם וריק למקום יישוב, ג) המים מבארה של מרים הצמיחו דשאים ואילנות לרוב והמדבר נהפך ממקום שומם לפורח.

(ליקוטי-שיחות כרך יג עמ' 16)

ובניכם יהיו רועים במדבר ארבעים שנה (יד,לג)

חטא המרגלים גרם לעונש של ל"ט שנה, שכן החטא היה בשנה השנית ליציאת מצרים.

בטעמו של מספר זה – ל"ט – יש לומר:

חז"ל דימו את הוצאת הדיבה של המרגלים להוצאת שם רע על "בתולת ישראל" (ערכין טו), והרי עונשו של מוציא שם רע הוא "ויִסְרו אותו" (תצא כב), היינו ל"ט מלקות.

(תורת לוי-יצחק עמ' רסה)

פרשת נסכים

למה נסמכה פרשת נסכים לפרשת המרגלים?

נסכים דומים לתפילין, שלכן "הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאילו הקריב זבח בלא נסכים" (ברכות יד). מכאן סמיכות הפרשיות: שהרי המרגלים לא רצו להיכנס לארץ בגלל הפחד מגבורת יושביה; ואילו קיום מצוות תפילין מטילה אימה ופחד על האויב, כדכתיב (תבוא כח), "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", ואמרו חז"ל – "אלו תפילין שבראש" (ברכות ו).

(תורת לוי-יצחק עמ' קיט)

ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה (טו,כ)

בעל הבית אחד מעשרים וארבעה, ולנחתום אחד מארבעים ושמונה (רש"י)

עקרת בית האופה לחם עבור בני ביתה מקבלת את הקמח ואת העצים מן המוכן, ומכיוון שכן אין היא מרגישה כל כך שעיסה זו ניתנה לה מהקב"ה, ולכן חייבוה חכמים בשיעור גדול, אחד מכ"ד, כדי להזכירה ש"ממך הכול". ואילו הנחתום, היינו בעל עסק, רואה בעליל השגחה פרטית, כיצד הקב"ה מזמין לו את פרנסתו; ומשום כך די לו בשיעור קטן, אחד ממ"ח.

(לקוטי שיחות כרך יח עמ' 186)

* * *

"עריסותיכם" – לשון עריסה.

"ראשית עריסותיכם" – כשאדם קם ממיטתו, ראשית דרכו צריכה להיות לה' – "חלה תרימו תרומה" – אמירת תהילים, לימוד התורה, תפילה בציבור, וכיוצא בזה.

(ספר המאמרים קונטרסים א עמ' קסה)

ראשית עריסותיכם (טו,כ)

מכיוון שהיא נותנת את המים זו היא ראשית עריסותיכם (ירושלמי חלה פ"ג)

נתינת המים לתוך הקמח רומזת להמשכת אור התורה אף בדברי הרשות. שכן פירורי הקמח, שכל אחד מהם הוא דבר בפני עצמו, רומזים לדברי הרשות; ואילו המים, המאחדים את כל הפירורים לישות אחת, רומזים לתורה, שלא ניתנה אלא לעשות שלום בעולם.

על-פי הלכה, אם נשאר בערֵבָה (הכלי שבו לשים את הבצק) קמח שלא נתערב במים – אין החלה פוטרת אותו. כלומר: יש להמשיך את אחדותה וקדושתה של התורה בכל מקום ומקום, ללא יוצא מן הכלל, ואין להסתפק בהבאת אור התורה לרוב המקום או למקום סמוך, וכיוצא בזה.

(משיחת שבת-קודש פרשת שלח תשי"ח. תורת מנחם כרך כג, עמ' 87)

וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת (טו,לב)

לשם שמים נתכוון, שהיו אומרים ישראל: כיוון שנגזר עליהן שלא ליכנס לארץ ממעשה מרגלים שוב אין מחוייבין במצוות, עמד וחילל שבת כדי שייהרג ויראו אחרים (מדרש, הובא בתוספות בבא-בתרא קיט)

לכאורה לא מובן: וכי למה יעלה על הדעת שאי הכניסה לארץ-ישראל די בה כדי להפקיע מחובת קיום המצוות?

ההסבר הוא: העבודה העיקרית במדבר הייתה לימוד התורה, שהיא עבודה רוחנית הנעשית במחשבה ובדיבור, כמאמר (מכילתא בשלח טז) "לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן". רק לאחר הכניסה לארץ נעשתה העבודה העיקרית במעשה – קיום המצוות בגשמיות. המרגלים, בחטאם, לא רצו להיכנס לארץ, מכיוון שהעדיפו להישאר במדבר ולעסוק בעבודה רוחנית.

נמצא, אפוא, כי יש נתינת-מקום לסברה לפיה, כיוון שלבסוף נגזר על ישראל "שלא ליכנס לארץ ממעשה מרגלים", הרי ששוב אין הם שייכים כלל לקיום המצוות במעשה, וכל עבודתם היא בלימוד התורה.

(ליקוטי-שיחות כרך כח עמ' 93)

פרשת ציצית

בעת מאסרו של הרבי הריי"צ בשנת תרפ"ז, נכנסו פקידי בית הסוהר לתאו כדי לצלמו. הרבי, שהיה אז באמצע תפילתו, רמז להם בידו שלא להפריע לו, והם עזבו את החדר. כעבור זמן מה חזרו הפקידים, והרבי, שבינתיים סיים את התפילה, התיישב כשהכיפה לראשו, ופרש את הטלית קטן כך שייראו את כל ארבע הכנפות. הפקידים לא היו שבעי רצון מכך, ואמרו לרבי שיצניע את הציצית. אולם הרבי השיב בהחלטיות ובנחישות: רצונכם לצלם אותי? צלמו אותי כפי שאני נראה...! וכך עשו...

(שיחת י"ב תמוז תשכ"א. תורת מנחם תשכ"א (לא) חלק ג, עמ' 120)

וזכרתם את כל מצוות ה' (טו,לט)

שמנין גימטרייה של ציצית שש מאות, ושמונה חוטים, וחמישה קשרים – הרי תרי"ג (רש"י)

למרות שכל תרי"ג המצוות נרמזות בציצית, בכל-זאת יש צורך גם בטלית. שכן הטלית היא לבוש המקיף וסובב את האדם מבחוץ, רמז לבחינה על-שכלית, שלא ניתנת לתפיסה שכלית והגיונית. יש לדעת ולזכור תמיד שתרי"ג המצוות יוצאות ונמשכות מדרגה שהיא למעלה מהשכל.

(לקוטי שיחות כרך ב עמ' 324)

אחרי לבבכם ואחרי עיניכם (טו,לט)

מדוע הקדים הכתוב "לבבכם" ל"עיניכם", הרי הסדר הוא שהעין רואה ואחר-כך הלב חומד?

אלא לפעמים מרגיש אדם בליבו 'המשכה נעלמה' לרע, היינו פריקת עול מלכות שמים פנימית, וזוהי סיבה לראיית העין במקום שאין צריכים לראות, וראייה זו מביאה לאחר מכן לידי חמדת הלב בגלוי.

(ספר המאמרים תשי"א עמ' 338)