נושאים נוספים
	אור וחום ההתקשרות
	שבת חזון שייכת לכל אחד
	עצה למלחמה נגד היצר הרע
	ה' מנחם אב – זמן מסוגל לגאולה
	נרקוד בתשעת הימים
	חסידים מהדרים במצוות ואינם מכניסים עצמם לנסיונות
	פרשת דברים
	" כתר שם טוב עולה על גביהן"
	עת לדעת
	תשמ"ב
	הלכות ומנהגי חב"ד

פעמים רבות הזכיר הרבי את העובדה שהכל יודעים, יהודים כמו גויים, כי חסיד הוא מי שמהדר במצוות, מניח שני זוגות תפילין, מגדל זקן שלם, מקפיד על הידור בשמירת ש"ק ותוספת שבת, ציציות מהודרות – מסתבר שכבר אדמו"ר הזקן במאסרו כתב כך ברוסית ובמקביל בלה"ק * ואף המנגדים הושפעו מחסידים * "לא תוסיפו" גם כדי ש"לא תגרעו" * עבודת ה' ללא "קונצים" ונסיונות * למה קדם "מבצע לולב" ל"מבצע תפילין"? * בניית סוכה במוצאי יוהכ"פ בדיבור * כריכות נאות לספרים * הרבי פסק "ללא פלפולים"

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

באחת מאגרותיו משנת תש"כ שנכתבו בשפה האנגלית ופורסמו מארכיון הרב ניסן ע"ה מינדל (בתרגום-חופשי 'כפר חב"ד' גליון 1664 ע' 7) כותב הרבי:

מסורת שמתחילה כבר ממייסד חב"ד, וממייסד החסידות הכללית, אשר הדגיש שהתנועה החסידית והשיטה שלה אינן הנחלה של קבוצה אחת מסויימת, אלא המורשת של כל העם שלנו, ושיבוא יום שבו זה יתגשם במידה המלאה ביותר.

זה דבר ראוי לציון, אבל הפעולה הפשוטה של קריאה במכתבים ובכתבי החרם שהתפרסמו על ידי המתנגדים הקדומים של הבעל שם טוב ותורותיו – קריאתם ללא דעה קדומה ועם מוח פתוח – צריכה להשפיע על כל אחד ולהפוך אותו לחסיד!  בעצם, ככל שגדולות יותר הדביקות וההערצה אל המתנגד הראשי לחסידות בימים ההם, הגאון מוילנה עצמו, כך האדם הופך לחסיד נאמן במידה גדולה יותר ורבה יותר. והסיבה היא פשוטה, שכן אותם מכתבים גם קבעו את הסיבות להתנגדות לחסידים. דהיינו, הפחד שהם עלולים להחליש את היסודות של התורה והמצוות. הדבר ברור עד כמה הוכח לבסוף שהחששות הללו היו שגויים. עצור כל יהודי ברחוב, אפילו אחד שהוא בין החסידים הכי נאמנים של "המחנה האחר", ושאל אותו, "מהו חסיד ומהי דרך החיים שלו?" והוא יענה ללא היסוס במידת-מה את המונחים הבאים: "חסיד הוא יהודי מזוקן עם פאות ארוכות, שלבוש בצורה מיושנת, הוא מניח שני זוגות תפילין, מתפלל באריכות גדולה מאוד, רגלו לא תדרוך לעולם בתוך קולנוע, הוא מקפיד לאכול רק מצה 'שמורה' בפסח", וכו' וכו'. פירושים נוספים בוודאי אינם נחוצים.

שש שנים לאחר-מכן – בי"ט כסלו תשכ"ו ('תורת מנחם' כרך מה עמ' 218) מעיד הרבי:

וכפי שרואים במשך כל ה-167 שנים שכאשר מתארים מישהו בשם "חסיד" הנה מן הסתם הוא מניח שני זוגות תפילין, מתפלל באריכות, ציציותיו ארוכות, ומהדר לאכול "גלאט כשר" וכיוצא-בזה – היפך טעם ההתנגדות!

בשנת תשל"א ('תורת מנחם' כרך סב עמ' 348) מזכיר הרבי (בנוסף לב' זוגות תפילין): "מאריך יותר בנוגע לזמן צאת הכוכבים במוצאי שבת וכו', או שמקפיד בשאר הידורים בתורה, אומרים, שמסתמא הוא "חסיד"!...

"ולאחר שעברו יותר ממאתיים שנה, הנה קול המון, אשר מיהו חסיד.. מאריך בתפילה, ומחמיר בנוגע לתוספת שבת, מקפיד בכשרות המאכלים ומדייק בהידור מצוות וכו' וכו'" כתב הרבי באיגרת ח' טבת תשל"א ('אגרות-קודש' כרך כז עמ' סו).

בהזדמנות אמר הרבי: "חסיד מקדים את כניסת שבת ומאחר צאת השבת", "לובש ציצית כפולות שמונה" ('אגרות-קודש' כרך יט עמ' שלב; וכן ב'תורת מנחם' כרך כח עמ' 130).

הזהירות שלא תהיה "חציצה בשערות הראש" נזכרת בשיחת אור לב' מרחשון תש"מ ס"ד ('שיחות-קודש תש"מ כרך א' עמ' 276) כשהרבי מוסיף: "כדי שלא תהיה חציצה [בזמן לבישת תפילין] שלכן אין לשערות להיות ארוכות"; "עם כל הפרטים שבדבר", הוסיף הרבי.

בפורים תש"מ ('שיחות-קודש' תש"מ כרך ב' עמ' 340) מזכיר הרבי:

כשיוצאים לרחוב ופוגשים ביהודי עטור זקן – מיד מקשרים זאת לעובדה שהוא לומד פנימיות-התורה, קבלה או חסידות על-פיהם נדרש זקן ארוך"...

"הוא מלכתחילה אינו "נוגע" – אפילו נגיעה כלשהי – בזקן" אמר הרבי בכ"ד טבת תשמ"א ('שיחות-קודש' תשמ"א כרך ב עמ' 34) – זאת מפאת החינוך החסידי;

הכל מעידים עליו

במכתב (באנגלית) בו פתחנו נאמר ש"כל יהודי ברחוב, אפילו זה הנמנה על המחנה הלא-חסידי" יעיד עליו – שזהו חסיד.

בש"פ נשא תש"כ (עמ' 130) אומר הרבי:

"בדורינו זה יודעים כולם – גם עמא דבר ואפילו גוים להבדיל", "קול המון" כתב הרבי בתשל"א (כנ"ל); ובי"ט כסלו תשל"א (עמ' 348) אמר הרבי: "ועל-אחת-כמה-וכמה כפי שראו בפועל ברוסיא כשהיו במצור ושבי', לא עלינו, עד כמה היו זקוקים לחיוניות של תורת החסידות כדי שיוכלו לעמוד בכל הנסיונות שהיו שם...

"בדבר הידוע לכל"

מסתבר, שכבר רבינו הזקן בתשובותיו לחוקריו קבע כי גם המנגדים יודעים כי החסידים מקפידים יותר מהם בעניני תומ"צ.

וכך כתב אדמו"ר הזקן בתשובותיו לטענות המלשינות – על הסעיף השנים-עשר ('אגרות-קודש' קה"ת תשע"ב עמ' רפט-רצ):

העיקר שאין צורך להאריך הדיבור בדבר הידוע לכל שאנו מקיימים את כל מצוות ה' בדקדוק הרבה יותר מסתם יהודים, וגם יותר מאשר חלק מיודעי התורה שבהם.

ועל הארבע-עשרה:

אבל אנחנו נשמרים מכל חטא ומקיימים בזהירות גדולה את מצוות ה'.. יותר מאשר.. והדומים לו, וגם יותר מסתם יהודים אחרים.

וכן כותב ('אגרות-קודש' שם עמ' יט-כג) רבינו לראשי ק' מוהילוב:

...וגם יש בנו זהירים וזריזים לקיים דקדוקי סופרים ביתר שאת ויתר עז, ויראים את ה' מרבים וכן שלמים מעמנו בנ"י... כי רואים בעיניהם מדי יום ויום שאנחנו מחזיקים בתורת ה' שבכתב ושבעל פה בכל גופנו ומאודנו יותר משאר העם הכשרים ונאמניו בעיני החכמים הנ"ל.

(הובא ב'כרם חב"ד' מס' 4 עמ' 98 הע' 45).

יהללך זר – חסידים השפיעו על המחנה האחר

ולא זו בלבד – אלא כמו שהעיד הרבי במכתב בו פתחנו "שהתנועה החסידית והשיטה שלה – המורשת של כל העם שלנו" – מסתבר שחסידים השפיעו לטובה על המתנגדים כעדותו של העסקן היהודי החשוב ר' יעקב ליפשיץ בספרו 'זכרון יעקב א עמ' 14-9 (צוטטו ב'כרם חב"ד' מס' 4 עמ' 220 הע' 212):

"כמה מצוות שהיו רפויות בידי המוני עמנו נתחזקו, וכמה מנהגי ותיקים שעבר עליהם כלח צוחצחו.. הלכות שנשתכחו חזר ויסדום ודקדקו בהם הרבה.. כמה מצות חביבות שהזמן גרמא, כגון: ציצית, תפילין, סוכה, ד' מינים התהדרו והתייפו מאד גם בידי שלומי אמוני ישראל, דמתקרין 'מתנגדים', מהשפעת החסידים עליהם.

כמה זהירות והתקשרות במותר, נתגלגל ובאו לידי שלומי אמוני ישראל, כמו מקואות חמות, והתטהרות בהן. בסכיני שחיטה חדים וחלקים, נחלו החסידים נצחון גדול, כי כבר נתפשטו ונתקבלו לכל.. החסידות השפיעה הרבה על מתנגדיהם.. להיות מהדרים אחרי הידור מצוה..".

"לא תוסיפו" גם כדי ש"לא תגרעו"

כך כתב הרבי נשיא-דורנו באיגרתו מיום ראש חודש ניסן תשל"ז ('אגרות-קודש' כרך לב עמ' קסג):

שבין הציווים של תרי"ג מצוות יש הציווי העיקרי של "לא תוסיפו ולא תגרעו" (דברים ד, ב), שבהשקפה ראשונה צריך ביאור מדוע "לא תוסיפו" – וכי מה איכפת אם מוסיפים במצוות, ואפילו אם תמצא לומר שיש טעם שלא להוסיף, הרי לכאורה הי' צריך להקדים תחילה "לא תגרעו" ואחר-כך "לא תוסיפו", כלומר לא רק "לא תגרעו" שזה חמור יותר, אלא אפילו "לא תוסיפו".

וביארו חכמינו חז"ל שבכדי לשלול את ה"לא תגרעו" הרי ראשית האזהרה והדיוק צריך להיות בה"לא תוסיפו", וההסבר בזה הוא, כי כשמקבלים עול מצוות לאמתתם כציווי מן השמים, הרי בודאי אין בה לא חסר ולא יתיר, ואם מוסיפים בזה, אפילו בכוונה טובה, ובפרט כשנראה שמצליחים בזה, נקל לבוא לידי טעות חמורה יותר ולומר הרי הוספתי והצלחתי על פי שכלי האנושי, יכולני לערב שכלי ולפסוק גם בה"לא תגרעו". שלכן הדרך הנכונה והפשוטה היא להתחיל באזהרה של "לא תוסיפו", ובפרט שיש ביהודי נכונות ורצון להוסיף ולהדר במצוות.

קדמו הדברים באיגרת משנת תשכ"ט ('אגרות-קודש' כרך כו עמ' מה) שם מתבטא הרבי:

ונפלא הדבר עד כמה צודקין דברי חכמינו ז"ל על כל צעד ושעל, שאמרו (סנהדרין כט, א) כל המוסיף גורע, שעל-פי-זה מובן הקשר דשני הציוויים לא תוסיפו ולא תגרעו בכתוב אחד ובחדא מחתא (ואתחנן ד, ב; ראה יג, א) שדוקא אלו... שבתקופתינו זו נתוספה מצוה... והוסיפו... הרי דוקא ביניהם רבו אלו הרוצים להחזיר [= לוותר]...".

ועוד לפני כן בשנת תשכ"ד (שם כרך כג עמ' כז):

הרי-זה לדעתי על-כל-פנים נכנס בגדר דאבק דלא תוסיף (ובפרט שברוב הפעמים התוצאות מעבירה על לא תוסיף – עבירה על לא תגרע).

ובז' שבט תשל"ח ('אגרות-קודש' כרך לג; ספר היובל – קרנות צדי"ק, קה"ת תשנ"ב, עמ' רעו):

וידוע פירוש גדולי ישראל בסדר הציווי "לא תוסיפו ולא תגרעו" – דההצעה דתגרעו מתחילה וקדם לה ההצעה דתוסיפו.

וראה גם 'התוועדויות תשמ"ו' כרך ב' עמודים 185-184;

* * *

א) לאור דברי הרבי – יובנו דברי חז"ל (מסכת יומא כב, א): יצאה בת קול ואמרה לו "אל תהי צדיק הרבה" – ובהמשך לזה – "אל תרשע הרבה",

שהסדר הוא בהתאם להנ"ל קודם תוסיפו ואח"כ תגרעו.

ב) בוידוי של ר' ניסים גאון הנאמר בכו"כ קהילות ישראל בתפילת מוסף לראש-השנה נאמר:

"את המותר אסרתי ואת האסור התרתי" – משמע שאיסור המותר הוא שגרם להתרת האיסור.

ג) דברי חז"ל (ראה קהלת רבה ז, לו) שצוטטו ע"י הרבי במספר הזדמנויות: "כל מי שנעשה רחמן במקום אכזרי, סוף שנעשה אכזרי במקום רחמן" [ראה לדוגמא: ס' 'בצל החכמה' עמ' 182].

וכנ"ל שמכיון שמרחם במקום שאין צורך הרי מתאכזר על מי שצריך לרחם עליו, וד"ל.

נוסף לכך שעצם ה"תוסיפו" היא ה"תגרעו" – ובלשון הרמב"ם מורה נבוכים ח"ג פל"ט: "שהרחמנות על העבריינים אכזרית היא על כל הברואים".

עבודת ה' ללא "קונצים" וניסיונות

במאמר חסידות (ד"ה ויאמר משה) שאמר הרבי בפורים תשכ"ב נאמר ('תורת מנחם' כרך לג עמ' 173) שכאשר באים לתכלית המעלה (בעבודת ה') ללא עבודה ויגיעה בהליכה מדרגא לדרגא באופן פנימי שחודר בכל כוחות הנפש, אלא בדרך של מתנה מלמעלה, אזי חסר העניין דאין חכם כבעל הניסיון, שבא לידי ניסיון ועמד בו, דכיון שמעולם לא היה במעמד ומצב שיצטרך לעבוד עבודתו בכוח עצמו, אלא כל העניינים ניתנו לו מלמעלה, אי אפשר לידע כיצד תהי' הנהגתו בשעה שיבוא לידי ניסיון.

ובקצרה – כמו שאמר הרבי בהתוועדות (שם עמ' 227) – שקודם שבאים לידי ניסיון, אי אפשר לידע אם יהי' בבחינת "חכם" בשעה שיבוא לידי ניסיון.

[ובדומה לזה מצינו בתורת צדיקי פולין לפרש מאמר חז"ל (פסחים סו) "ראה מעשה ונזכר הלכה" שמוסב על בני אדם הנמצאים בשוק, שאם גם אז שומר על ישוב דעתו וטהרת לבו, הרי זה מבחן לאדם.

כי בעת שהוא סגור בד' אמותיו צריך כמה פעמים בדיקה בעצמו, אולי לבו מלא תועבות, אלא שטרם בא לידי ניסיון, ומי יודע אם יכול לעמוד בניסיון לכשיתנסה (תורת אבות בשם הר"מ מלכוביץ זצ"ל)].

אבל חובה להדגיש שהדברים נאמרו כעניין בתורה ולא ח"ו ללמוד מזה הוראה למעשה – להיכנס ח"ו לניסיונות – כמו שנתבאר בהתוועדות ש"פ ויקהל תשי"ט (תורת מנחם כרך כה עמ' 86) אז הביא הרבי את פירושו של האור החיים הק' ל"ויקהל משה" – "הקהיל האנשים בפני עצמן והנשים בפני עצמן" שגם בהקהלת בנ"י למטרה נעלית ביותר הוצרכו להבטיח שלא להקהיל אנשים ונשים יחד; ולימד את ההוראה הנלמדת מענין זה – שלילת ההנהגה לעשות "קונצן" – כלומר: ישנם כאלו שמכניסים את עצמם בניסיונות בטענה שכל עוד אין אלו [ניסיונות] בנמצא, אין כל "קונץ" שהנהגתם היא כדבעי... ולכן מבקשים הם ללכת למקומות לא כ"כ רצויים, ולהימנע מעניינים שאינם כדבעי, ואזי יהיה אכן "קונץ"!..

והמענה – אין זקוקים ל"קונצים" – אסור ליהודי להביא עצמו לידי ניסיונות, כבקשתו מהשי"ת "ואל תביאנו לידי ניסיון" (נוסח ברכות השחר – מברכות ס, ב).

למה קדם "מבצע לולב" ל"מבצע תפילין"?

כשהרבי הכריז על ה"מבצעים" – במהלך שנות נשיאותו, קדמה ההוראה ללכת ולברך עם יהודים על ד' מינים (בשנים תשי"ד-תשט"ו), ולאחר-מכן על מבצע תפילין (תשכ"ז).

ויצוין כי במדרש (ויק"ר פל"ב, א) המתאר הנהגת חסידים המוסרים נפשם על קיום התורה-ומצוות – הובא בסדר הזה:

"על שנטלתי לולב על שהנחתי תפילין". (המדרש נזכר ב'תורת מנחם' כרך כו עמ' 171).

המקור להתעסק במוצאי יוהכ"פ בסוכה – בדיבור – בשל"ה

במוצאי יום הכיפורים תש"נ ('לקוטי שיחות' חלק ט"ל עמ' 401-400), אמר הרבי:

"איתא בשולחן ערוך (ב' פעמים) ש"מתחילין מיד במוצאי יום-כיפורים בעשיית הסוכה", ואף-על-פי שרואים שרוב בני-ישראל – ואני בתוכם – הרי במעשה בפועל אינם נזהרים בכך – יוצאים [ידי-חובת ענין זה] גם עתה על-ידי הדיבור בזה".

ומצויין שם: "ראה ספר המנהגים חב"ד ע' 59". וראה בהרחבה בהמובא ב'אוצר מנהגי חב"ד' תשרי ע' רנה.

ויש להצביע כי המקור הראשון לצאת י"ח העסק בפניית סוכה באמצעות דיבור – הוא בשל"ה מסכת יומא עמוד התשובה (ד"ה דרש מהרי"ל – סא, א): "וטוב מיד לאחר הבדלה קודם שיאכל יתייעץ בענין סוכה עם בני ביתו איך יעשה אותה ובאיזה מקום וכיוצא בזה".

כריכות נאות לספרים

למה שהובא ברשימה קודמת (עש"ק פ' שלח) במעלת ספרים כרוכים נאה – יש לציין שהשל"ה (מסכת שבועות – לב, א) מזכיר (הדרך הו') "שיעיין תמיד בספרים יפה הכתיבה ויפה הקשירה".

הרבי פסק "ללא פלפולים"

בי"ט כסלו תשמ"ז דיבר הרבי ברבים על שלילת נוכחות הבעל בחדר לידה.

כשנשאל הרבי אם הכוונה גם לחדר צירים השיב ('היכל מנחם' כרך ב' עמ' נב-ג):

"אין... להיכנס לפלפולים בשני הנ"ל היפך הצניעות... אם בתמיד צריכין להיות [=נדרשות] זכיות, על-אחת-כמה-וכמה כשעומדת ללדת (שבת לא, סוף עמוד ב') ופשיטא לא להוסיף ההיפך..".

יתכן ובתשובתו זו עצמה ביקש הרבי להמחיש "פסק-דין ללא פלפולים".

דהנה מצינו הגדרות שונות בפוסקים ליולדת: ה'מגיד משנה' (לרמב"ם הל' שבת פ"ב הי"א) כתב: "שכאב היולדת וחבלי' הם כדבר טבעי לה ואין אחת מאלף מתה מחמת לידה כו'"

ובעקבותיו פסקו כן המגן אברהם ואדמו"ר הזקן (שו"ע אדה"ז או"ח סימן של סעיף א) "הואיל וכאב היולדת דברים טבעיים היא ואין אחת מאלף מתה מחמת לידה".

בדומה לזה כותב המאירי (מסכת שבת כח, א): "יולדת.. שרובן אין בהן [כל כך] סכנה".

מאידך, התוספות (ד"ה מיתה – כתובות פג, ב) כתבו: "דרוב פעמים מסתכנת בלידה".

ובשינוי לשון בתוספות שאנץ (כתובות שם): "ומיתה דשכיחא דילמא משום דמסתכנת בלידה הרבה פעמים"

והריטב"א כתב (שם וכן הובא בשיטה מקובצת משמו): "דמיתה דידה שכיחא טפי שמסוכנת בלידה פעמים רבות"

לכאורה שינוי דעות מן הקצה אל הקצה: מ"דבר טבעי לה" ו"רובן אין בהן סכנה" עד סכנה "רוב פעמים" "הרבה פעמים" ו"פעמים רבות".

[ובאמת אין כאן סתירה אמיתית – ראה שו"ת ציץ אליעזר סימן סה מה שפירש לתווך וליישב כל הנ"ל (אגב התשובה שם נכתבה בחודש טבת תשמ"ז!)]

אבל הרבי הסתפק בהציון למסכת שבת לא סוף עמ' ב – שם (במשנה) נאמר:

"על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן" ובגמרא שם לב, א פירש רש"י (ד"ה אבב חוטרא מילי):

"האשה כשהיא בבריאות פעמים שזכיותיה תולין ואין כח במקטרג להזכיר עוונה, אבל משהגיעה לפתח הסכנה וצריכה לנסים שם מזכירין עוונותי' ומעשי' אם ראויה היא לנס אם לאו"

כלומר: כשמדובר בפתח הסכנה, נדרשים ניסים וזכויות [אין הרבי נכנס לפרטי הגדרים של חזקת סכנה וכיו"ב] – ללא פילפולים!

אחרי ה"א תלכו – תלמיד אחר "רבי"!

ב'תורת מנחם' כרך מז עמ' 5:

"וזה גופא שמנגדים אינם נוהגים כן מהווה הוכחה שכן צריכים לומר 'תיקון'..".

וב'תורת מנחם' כרך א' עמ' 201 ציין הרבי לשבח הנהגת חסידים שהתייעצו ב"עולם'שן" ועשו להיפך.. ועל-ידי-זה הצליחו להציל חייהם – עיין שם.

ולכאורה, מהו הביאור בכך?

אולי הביאור לכך עפ"י דברי הסמ"ע (ספר מאירת עינים) בשולחן-ערוך חושן משפט (סימן ג ס"ק יג) בנוגע למנהג הדיינים ש"פסקי הבעלי-בתים ופסקי הלומדים הם שני הפכים" - וביאר הרבי בהזדמנויות רבות (ראה לדוגמא: תורת מנחם כרך כז עמ' 223; שיחת י"ט כסלו תשל"ו ס"ג; ועוד) שלא מדובר בבעלי-בתים שלא למדו תורה, אלא דוקא בכאלה שקובעים עתים לתורה וכאלה שהוסמכו לרבנות!

אך מכיון שרוב עסקיהם בעולם-הזה אזי ה"הנחה" שלהם היא היפך דעת תורה! – עיין שם.

במילים פשוטות:

לקבוע ב"מנהג ישראל תורה הוא" ולחרוץ דינים שנוגעים לנפשות מוכרחים דווקא למישהו ששכלו קשור כל העת ובטל ל"נותן התורה" וכו', וק"ל.

הספק שלא הותר אודות דברים שהותרו בשעת כניסת בנ"י לא"י אם הותרו לגמרי?

כך נאמר במכתבו של הרבי משנת תש"ט ('לקוטי שיחות' כרך יב עמ' 200):

"יהודי האוכל מאכל היתר ביום-הכיפורים, אין ביכולת פעולה מוגבלת זו לשנות סדר הבריאה.. לעולם הם הן הניצוצות שהיו במאכל קודם אכילת יום-הכיפורים או אכילת חולה מסוכן ולאחרי-זה.."

וממשיך הרבי (שם):

"ועדיין-צריך-עיון ובירור איך הוא ב.. יפת תואר, קדלי דחזירי כשהותרו וכיוצא בזה. ואין כאן מקומו"

כדי להבין מדוע נסתפק הרבי ב"קדלי דחזירי" ו"יפת תואר"– הכוונה למה שמבואר במסכת חולין (יז, א) בשבע שנות כיבוש הארץ בימי יהושע בן נון הותר לבני ישראל לאכול דברים טמאים ולמדו זאת מהכתוב "ובתים מלאים כל טוב.. כתלי דחזירי (חזירים יבשים. רש"י)"

לכאורה ספיקו של הרבי תלוי במחלוקת הראשונים – הרמב"ם והרמב"ן – בגדר היתר זה:

הרמב"ם פסק (הלכות מלכים פ"ח ה"א): חלוצי צבא כשיכנסו בגבול עכו"ם ויכבשום וישבו מהן, מותר להם לאכול נבלות וטרפות ובשר חזיר וכיוצא-בזה אם ירעב ולא מצא מה יאכל אלא מאכלות אלו האסורים וכן שותה יין-נסך, מפי השמועה למדו "ובתים מלאים כל טוב" – ערפי חזירים וכיוצא בהן.

אך הרמב"ן בפרשת ואתחנן (וא"ו י-יא) כתב עליו:

"ואין זה נכון, שלא בשביל פקוח נפש או רעבון בלבד הותר בשעת מלחמה, אלא לאחר שכבשו הערים הגדולות והטובות וישבו בהן התיר להם שלל אויביהם".

ה'כסף משנה' ביאר דעת הרמב"ם שבזמן סכנת-נפשות בשל רעבון בוודאי סבור הרמב"ם שפיקוח נפש דוחה האיסור, וכוונת הרמב"ם שבדיעבד כשאינו מוצא, גובר היתר באותה שעה גם צימאון ורעבון סתמי (לא של פיקו"נ) מותר לו.

לאור דברים אלו ניתן היה לכאורה לפשוט בקלות את ספיקו של הרבי – כי לדעת הרמב"ם פיקוח-נפש זה הוא בגדר דחויה – שרק בדיעבד הותר להם מאכלות אסורות – ואילו לדעת הרמב"ן היא בגדר הותרה, ובכל מצב שלא יהיה הותר להם (לגמרי) כתלי דחזירי.

ובכל זאת אין הרבי פושט ספיקו זה בקלות, אולי מטעם הבא: בספר 'כלי חמדה' (לרבי מאיר דן פלאצקי) פרשת ויקרא אות ד מחידושי בנו כתב שגם לדעת הרמב"ן, הנה על פי דברי רבי יהונתן אייבשיץ ('אהבת יהונתן' פרשת אמור) ההיתר שהותר לבנ"י בשעת מלחמה לאכול מאכלות אסורות, הוא כענין שהתירה התורה יפת תואר בשעת מלחמה מפני ש"לא דיברה תורה אלא נגד יצר-הרע" ומטעם זה ההיתר של מאכלות אסורות אינו אלא לישראל, בעוד שלכהנים לא הותר – כשם שיפת תואר לא הותרה לכהנים וכנאמר ביחזקאל (מד, לא): "כל נבלה וטרפה מן העוף ומן הבהמה לא יאכלו הכהנים" ותמהה הגמרא (מנחות מה, א) "כהנים הוא דלא אכלי הא ישראל אכלי"? [וזה אחת הסיבות שבגינם ביקשו חז"ל לגנוז את ספר יחזקאל (חגיגה יג, א)] ולהאמור מובן, כי לעתיד בזמן מלחמת גוג ומגוג, יהיו ישראל מותרין באכילת נבילות בעוד לכהנים לא, ויפה אמר יחזקאל דבריו "כל נבלה וטרפה גו' לא יאכלו הכהנים", כך שהיתר זה הוא בדיעבד לישראלים בלבד כו'.

ועדיין ספיקו של הרבי במקומו עומד!

ועל-דרך-זה יש לפרש הספק בנוגע ליפת תואר מחד כיון שסוף-סוף התירה לו תורה למרות הקביעה שזהו רק בדיעבד (דברה תורה נגד יצר הרע שאם לא תתירנו יעשה זאת באיסור) אבל מכיון שהתורה התירה אולי הוי "היתר גמור" ו"הותר לגמרי".

מאידך יש מקום לומר (ורק שינוי לאדם זה) שזהו בגדר דחויה.

[ראה מה שממשיך הרבי בלקו"ש חי"ב שם: "מעין דוגמא לכהנ"ל בתורת הנגלה "איסור חפצא ואיסור גברא..".].

בין ישראל לעמים ועבד כנעני שבינתיים

"עבד כנעני – אינו יהודי, אבל גם לא גוי לגמרי אלא הוא קרוב יותר ליהודי, שלכן הוא מחוייב בכמה מצוות, ועד לענין המילה" – כך התבטא הרבי בא' דראש חודש אדר תשל"ב ('תורת מנחם' כרך סח עמ' 227).
מקור הדברים בפשטות הוא בדברי הרמב"ם הל' איסורי ביאה פי"ב הי"א:

"העבדים שהטבילו אותן לשם עבדות וקבלו עליהם מצוות שהעבדים חייבים בהן – יצאו מכלל הגוים, ולכלל ישראל לא באו".

באותה הזדמנות אמר הרבי כי "המבדיל .. בין ישראל לעמים" הוא כמו ההבדלה "בין קודש לחול ובין אור לחושך" – דגש זה "כמו ההבדלה" הוא עפמ"ש בספר הבתים מגדל דוד (מצוה קמח), עיין שם.