במכתב ששלח בקשר ליום ההילולא י' שבט בשנת תשל"ב מעורר הרבי ללכת בדרכיו של בעל ההילולא ולבצע את שליחותו "בביסוס מוסדות החינוך על טהרת הקודש הקיימים, והן ביסוד מוסדות-אלו חדשים בכל מקום שאפשר, וכדרשת חכמינו ז"ל על כגון זה – ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".
בהתוועדות של חג הפורים בשנה זו התייחס הרבי למובא בקיצור בהערות המכתב והרחיב על כך את הביאור שנדפס ב"הוספה משך זמן לאחרי חתימת המכתב", בשולי הגיליון למכתב הנ"ל. להלן סיכום עיקר הדברים, באחריות המערכת בלבד.
הרבי מציין במכתב את מקור הדברים האמורים מפסק דין הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (פ"ב): "מלמד תינוקות שבא חבירו ופתח בית ללמד תינוקות בצדו כדי שיבואו תינוקות אחרים לו, או כדי שיבואו מתינוקות של זה אצל זה - אינו יכול למחות בידו שנאמר: 'ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר'".
מקורו של הרמב"ם הוא מהגמרא בבא בתרא (כב, א) העוסקת בדיני השגת גבול, וזה לשונה: "במקרי דרדקי לא מצי מעכב [מלמד תינוקות במבוי לא יכול למנוע ממלמד אחר לבוא וללמד בשכנות לו], דאמר מר: עזרא תיקן להן לישראל שיהו מושיבין סופר בצד סופר... קנאת סופרים תרבה חכמה".
נמצא שהגמרא מביאה טעם להלכה זו - 'קנאת סופרים תרבה חכמה', ואילו הרמב"ם מביא פסוק -'יגדיל תורה ויאדיר'. ויש להבין את בחירתו של הרמב"ם לשנות מהגמרא.
ניתן לתרץ, שעל פי כללי הרמב"ם (ראה יד מלאכי בכללי הרמב"ם אות ד), בשעה שישנו פסוק "מבואר יותר", יעדיף אותו הרמב"ם על פני הפסוק שמובא בגמרא. אך באם פסוק הרמב"ם מבואר יותר, מדוע לא מביאה אותו הגמרא בעצמה?
ניתן לבאר בדוחק לפי כלל ש"בתראי" – החכמים שבדורות האחרונים מפרשים את דבריהם ומביאים ראיות יותר מן הראשונים שקדמו להם [כדוגמת החילוק בין המשנה שהיא "לשון קצרה" בהתאם למעמד חוכמתו של רבי יהודה הנשיא, לברייתא שמאריכה בביאורה לאחר ש"נתמעטו הלבבות" (הסבר הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות).]
אך עדיין הקושיה במקומה עומדת, משום שהרמב"ם לא מרחיב את הטעם של הגמרא, שהרי הגמרא מביאה טעם שונה מהרמב"ם. בנוסף, 'קנאת סופרים' הוא מאמר חז"ל, ואילו 'יגדיל תורה ויאדיר' הוא פסוק מפורש! ועדיף על כך.
[אפילו אם נאמר שהרמב"ם מצא נוסח אחר מהמצוי לפנינו, ונוסח זה ישר בעיניו - עדיין שינויי נוסחאות אלו גופא דורש ביאור.]
ביאור א'
בדין הגמרא ש'מושיבין סופר על גבי סופר' ישנם שתי הוראות: בהלכות השגת גבול ובהלכות תלמוד תורה. בהלכות השגת גבול אנו נדרשים להסיר את חשש של השגת גבול בהוראה לתלמידים. כיצד? ה'תחרות' בין המלמדים תחדד את מקצוע ההוראה, ולא ייגרם למלמד כל נזק מכך שיבוא לידו מלמד אחר (כלשון רש"י (שם): "שמתוך כך יזהרו באומנותן שייראו זה מזה"). וזה הטעם שמביאה הגמרא בבבא בתרא שעוסקת בדיני השגת גבול 'קנאת סופרים תרבה חכמה', כי בזה סר חשש השגת גבול, ודווקא התחרות תועיל למלמד.
הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה בא להורות על החיוב שישנו בלימוד התורה, שמחוייבים לעשות כל מה שניתן ("לפרוץ את הגדרים") כדי ללמד תורה בישראל, ולכן ישנו חיוב להושיב מלמדי תינוקות רבים, אחד בסמוך לשני, כדי שיגדל הלימוד בתורה. על כך הוא מביא את הפסוק 'ה' חפץ למען צדקו, יגדיל תורה ויאדיר', שמורה על החיוב בזה, ולא את טעם הגמרא ממנו למדים שהדבר מתאפשר בלבד.
ביאור ב'
לפי עיקרון הכלל האמור לעיל, הגמרא מביאה רק הטעם והסיבה – להרבות חכמה בלימוד התורה על ידי 'קנאת סופרים', והדין למעשה בפועל יהיה מובן מעצמו. אך הרמב"ם שהוא "בתראי", "פסקי הלכות", מפרש רק את פסק הדין למעשה בפועל – 'יגדיל תורה ויאדיר', שישנו חיוב להרבות בלימוד, ואינו מביא את טעם הדין - 'קנאת סופרים'.
שאלות ותשובות
בהתוועדות של שבת פרשת תשא הציג הרבי כמה שאלות על הביאור הנ"ל, והשיב עליהם. להלן חלקם:
א. הרמב"ם מביא שני דינים באותה הלכה. הדין הראשון לא עוסק בהשגת גבול אלא בדיני שכנים: "אחד מבני מבוי שביקש להעשות מלמד... אין יכולין שכניו למחות בידו", ולאחריו מוסיף את הדין בהשגת גבול שבו עסקינן. בדין הראשון לא שייך הטעם של 'קנאת סופרים', שהרי מדובר בטרוניית השכנים על המלמד ולא בתחרות בין מלמדים. לכן מביא הרמב"ם את הפסוק 'יגדיל תורה ויאדיר' שמתאים לשני הדינים, ולא את טעם הגמרא 'קנאת סופרים' שמתאים רק לדין אחד.
ביאור:
ידוע גודל הדיוק בתיבות הרמב"ם, ושאף סדר הדברים הוא בתכלית הדיוק. אם הרמב"ם כתב הטעם של 'יגדיל תורה ויאדיר' בגלל הדין הראשון הוא היה צריך לכותבו מיד בתחילת ההלכה או בסופה, ולא לאחר הדין השני. מכך שהפסוק נכתב לאחר הדין השני מובן שהוא ראיה על שני הדינים, ויש מקום לשאול מדוע לא הביא את טעם הגמרא, כמוסבר לעיל באריכות.
[ובפרט שהחידוש הוא בעיקר בדין הראשון, מפני שלדעת הרמב"ם אם אחד מבני המבוי אומן וחברו פתח אומנות זהה לצידו, הוא אינו יכול לעצור בעדו. נמצא שהדין השני שמביא הרמב"ם הוא לא חידוש בלימוד התינוקות, אלא גם בשאר האומניות, ולכן היה עליו להביא את הפסוק היכן שהדברים מחודשים יותר – בדין הראשון. משהביא בדין השני מוכח שסבר שהפסוק מתאים לשני הדינים].
ב. את הטעם של 'קנאת סופרים' הביאה הגמרא לדעה שמחריגה את לימוד התינוקות משאר האומניות, שלדעה זו מותר להושיב מלמד לצד מלמד בגלל ש'קנאת סופרים תרבה חכמה', אך הרמב"ם סובר כדעה האחרת בגמרא שגם שאר בעלי האומניות במבוי יכולים לרדת לאומנות השכן. א"כ לא יתאים לשיטת הרמב"ם להביא את הטעם של 'קנאת סופרים'.
הביאור:
את שאלה זו ניתן להפנות ישירות אל הרמב"ם שכורך את מלמדי התינוקות עם שאר בעלי האומנויות, ומהו הצורך בפסוק מיוחד בתלמוד תורה? על כן צריך לומר, שישנו חידוש בתלמוד תורה על בעלי האומניות, שבהם רק מתאפשר לרדת לאומנות חברו כשאינו גורם לחברו נזק ולא נוטל ממנו לקוחות, ובתלמוד תורה מצד 'יגדיל תורה ויאדיר' מותר גם לקחת תלמידים מהמלמד הקודם שיבואו ללמוד אצלו. הטעם של 'קנאת סופרים תרבה חכמה' הוא רק טעם לדחיית ההיזק של השגת גבול, ו'יגדיל תורה ויאדיר' הוא דין שמדגיש הרמב"ם בו את החיוב שבדבר.
הערת סיום
בהלכה י"ב (שם) מחלק הרמב"ם בין חנות בחצר שיכולים השכנים למחות על הרעש שמפריע לשנתם, לבין לימוד תינוקות שבו אין השכנים יכולים למחות, ובהלכה זו לא מביא הרמב"ם את הפסוק 'יגדיל תורה ויאדיר'. זה בהתאם לדרכו של הרמב"ם לסמוך על מה שכתב קודם לכן, ושטעם המובא בהלכות קודמות לא יחזור עליו שוב.
(מעובד מתוך: אגרות קודש חלק כ"ז עמוד שכד ואילך. התוועדות חג הפורים תשל"ב.
שבת פרשת תשא תשל"ב - תורת מנחם חלק סז עמוד 367 ואילך) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
