התרגשות רבה אפפה את יהודי העיר ברודי (כיום באוקראינה). זה היה יום שישי, והאווירה החגיגית של ערב שבת התעצמה שבעתיים לרגל האורח הנכבד השוהה בעיר כבר ימים מספר, הלוא הוא רבי ישראל בעל-שם-טוב, שאורו החל להפציע בשמי יהדות מזרח אירופה.
ברודי של אותם ימים הייתה עיר ואם בישראל, שנתברכה בגדולי ישראל רבים. בעיר פעלה תשתית קהילתית מפוארת ומערכת כשרות מהודרת, בהנהגת מורי צדק מומחים, שדאגו להעמיד את העיר על תילה כדת וכדין.
על רקע זה דרישתו של הבעש"ט בערב שבת הייתה תמוהה מעט. הוא זימן אליו את השוחט, שהתעתד לשחוט פרה בעבור הבעש"ט ופמלייתו, ודרש לבדוק בעצמו את סכין השחיטה. השוחט היה ותיק במקצועו, אבל רק לאחר שהבעש"ט נתן את אישורו ניגש למלאכה.
לאחר השחיטה נפתחה הבהמה וריאתה הוצאה, כדי שהשוחט יוכל לבדוק את כשרותה. כאשר השוחט חזר ובדק את הריאה, גילה שיש בה נקב.
השוחט מיהר אל הבעש"ט ובידו הריאה. האורח סקר את הנקב במהירות וקבע כי הבהמה כשרה למהדרין. "אני עצמי מבקש לאכול מבשר הפרה הזאת בשבת קודש", הפטיר.
השוחט ההמום יצא מן הבית ומיהר לחלוק עם רבני העיר את אשר אירע: הבעש"ט הכשיר פרה שריאתה מנוקבת ודינה טריפה! הרוחות בעיר החלו לסעור. רבים מהתושבים נמנו עם המתנגדים לדרך הבעש"ט, והללו ששו על הפרשה כמוצאי שלל רב.
הקהילה התפצלה לשניים: תומכי הבעש"ט, שטענו בתוקף כי הוא גאון בתורה ובהלכה, לעומת מתנגדיו שהתריסו כנגדם ולעגו לו. מי שאינו יודע כי נקב בריאה מטריף את הבהמה – אינו רב ובוודאי אינו צדיק, פסקו בחריפות.
לבסוף הוחלט להעמיד את הבעש"ט במבחן. בצהרי השבת יוזמן לערוך את הסעודה ברוב עם, ואולם הנוכחים לא יפגינו כלפיו שום מחוות כבוד. למקום יוזמן רב העיר בכבודו ובעצמו, ובמעמד הציבור כולו יציגו לאורח את השאלה מה דינה של ריאה שנמצא בה נקב. אם ישגה, יגורש מהעיר בביזיון גדול.
באותה עת חי בעיר אדם מעורער בנפשו, שהתהלך בין הבריות בלי השגחה. מאחר שהבעש"ט נודע כמחולל מופתים, תפסו קרובי משפחתו של האיש את החולה, והושיבו אותו כפות לכיסא ליד הצדיק. הבעש"ט הורה מייד להתיר את קשריו של האיש, ולהפתעת הכול ישב האיש על מקומו ברוגע.
ואולם אך יצא הבעש"ט מן הבית – חזר האיש לסורו עד שקרוביו נאלצו לכבול אותו שנית. גוי מיוחד נשכר כדי לכפות את האיש ולהתירו מחבליו בכל פעם שהבעש"ט נכנס.
כשהתאסף הקהל לסעודת צהרי השבת ראה המלווה הגוי דמות רבנית יושבת בראש השולחן, וסבר כי זה הבעש"ט. מייד הלך להביא את המעורער בנפשו והושיבו ליד הרב המכובד, שלא היה אלא רב העיר... במהרה התבררה הטעות: האיש החל להתפרע ולהשמיע דברי שטות באוזני כל הנוכחים.
הקהל המתין שהאיש ירוסן, ובינתיים הדהדו דבריו בלי הפרעה. "אתמול", קרא לפתע בגאווה, "הייתה מונחת כאן ריאה, ואני לקחתי מסמר וניקבתי בה חור קטן ויפה!". הוא תיאר לפרטי פרטים כיצד ניקב את הריאה ומה קוטרו של הנקב.
בבת אחת קיבלה הפרשה תפנית דרמטית. הלוא כל בהמה בחזקת כשרות, ונמצא כי צדקו דברי הבעש"ט שהיא כשרה. פוסקי ההלכה לא הזדקקו ליותר מכמה דקות של דיונים כדי לקבוע שהבהמה מותרת לכתחילה.
באותו רגע הבינו האנשים כי הבעש"ט אינו 'עם הארץ', כפי שחשדוהו, אלא ניחן ברוח הקודש וידע את שהתרחש. רבים קמו ונסו מהמקום מרוב בושה, בטרם ייכנס הצדיק.
דבר המעשה היכה גלים בכל האזור. רבי יחזקאל לנדא, ה'נודע ביהודה', נמנה עם מחנה המתנגדים לחסידות, אך היה בקשרי ידידות עם רבי גרשון מקיטוב, גיסו של הבעש"ט, ואף נפגש עם הבעש"ט כמה פעמים. "רצוני לדעת", שאל את הבעש"ט, "מנין ידעתם שריאה זו כשרה?!". השיב הבעש"ט קצרות: "זיהיתי שרוח טהרה שורה על בשר זה".
הניד הגאון בראשו ואמר: "עתה מתחוורים לי דברי הגמרא במסכת שבת (קלח,ב): 'עתידה תורה שתשתכח מישראל... אמרו: עתידה אישה שתיטול כיכר של תרומה ותחז(ו)ר בבתי כנסיות לידע אם טמאה היא ואם טהורה היא'.
"הדברים עוררו בי שתי קושיות", הסביר הגאון. "הראשונה – אם התורה עתידה להשתכח, מדוע תלך האישה לחפש תשובה לשאלתה, והרי אין מי שישיב לה. השנייה – מדוע תיטול את הכיכר בידיה, והלוא אין במראה הכיכר כדי לסייע בבירור אם טמאה היא או טהורה. אלא", הטעים ה'נודע ביהודה', "כוונת הגמרא היא לזמן שבו הצדיקים ישתמשו ברוח הקודש לראות אם שורה רוח טהרה או טומאה על הכיכר. זה מסביר את שתי השאלות...".
(על-פי 'אוצרות דברי יציב') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
