ערב ראש השנה תש"ה (1944), גרמניה, מחנה ברגן-בלזן. מלחמת העולם השנייה נכנסת לשנתה האחרונה, אך המפלצת הנאצית עודנה מגויסת לשפיכות הדמים האכזרית. שואת יהודי אירופה בעיצומה. המונים נרצחים או נכלאים במחנות הזוועתיים שבנו הנאצים.
אסירי ברגן-בלזן עוברים סבל יום-יומי. מיום ליום מתמעטים היהודים שמצליחים לשרוד בגיהינום. הם סובלים התעללויות בלתי-פוסקות, הוצאות להורג, הרעבה שיטתית ועבודת פרך.
ובכל-זאת ראש השנה בפתח, ובין האומללים יש מי שמצליחים לשמור על שפיות ושאר-רוח. הללו לא יניחו לימי הדין הקרבים ובאים לעבור בלי תפילות. אחד מהם הוא רבי שרגא-שמואל שניצלר, רבה של קהילת בקשצ'אבה שבהונגריה.
על דרגשו הנוקשה, בצריף הדחוס, רבי שרגא-שמואל אינו מוצא מרגוע לנפשו. כ'בעל תפילה' ותיק ובעל כישרון, שפתיו מזמזמות מאליהן את נעימות התפילה האהובות כל-כך, ונפשו המיוסרת משתוקקת לטעמם הרחוק של הימים הנוראים.
כבר מגיל בר-מצווה היו התפילות שגורות על פיו. הוא הכיר אותן על בוריין, וידע אותן על-פה. ראש השנה חל בימים שני ושלישי, ורבי שרגא-שמואל חש התרגשות גוברת והולכת. ולא, אין הוא מתכוון להסתפק בתפילות. מוחו טווה מחשבות בדבר השגת קרן איל לתקיעות בשופר. לא פחות.
חבריו נדו לו בראשם. היו שסברו כי נתקף הזיות בשל מצבם הקשה. הלוא כל צורת חיים אנושית ניטלה מהם, והשופר הוא פריט נשכח מפלנטה רחוקה. אבל רבי שרגא-שמואל היה אחוז להט. דבר לא יסיט אותו מהגשמת חלומו. בוקר צהריים וערב – השופר הוא משאת נפשו.
החלטה נועזת, אולי אפילו מטורפת, מתגבשת בליבו. הוא מחליט לפנות אל מפקד המחנה האכזר בכבודו ובעצמו. רבי שרגא-שמואל נכנס היישר אל לוע הארי והעז להביע את משאלתו לפני הנאצי הבכיר.
הקלגס בחן את האסיר במבט חד ותמה. "קרן?!", שאג בקוצר רוח, "לשם מה נחוצה לך קרן?!".
רבי שרגא-שמואל הביט בעיניו הזועפות של מפקד המחנה, האיש שקבע גורלות של אסירים בלי להניד עפעף, ועצם נוכחותו הטילה עליהם מורא כאילו השטן מתהלך ביניהם. המפקד המתין להסבר.
זה היה נס בפני עצמו. לא נדרש מאמץ רב כדי לעורר את חמתו של הקלגס, עד שישלוף את אקדחו ויחסל את האסיר שמולו. האפשרות לקיים שיחה עם המרצח הזה על ראש השנה הייתה חזיון תעתועים של ממש.
"ראש השנה הוא חג בן יומיים", פתח רבי שרגא-שמואל בהסבר קצר. "אלה ימי הדין, שבהם בורא העולם שופט את מעשינו וקובע את גורלנו. במהלך הימים האלו מוטלת עלינו מצווה לשמוע את הקולות הבוקעים מן השופר. התקיעות הן המצווה העיקרית של החג".
רבי שרגא-שמואל סיים את הסברו והשתתק. הוא התקשה להאמין שהמוח המפלצתי העומד מולו מסוגל להכיל את משמעות הדברים. אבל לתדהמתו, הנאצי הניד בראשו ואמר קצרות: "אביא לך קרן איל".
רבי שרגא-שמואל נותר נטוע על עומדו כלא מאמין. היה עליו לצבוט את עצמו, לוודא שאינו חולם. ואכן, ביום שישי האחרון שלפני ראש השנה הובאה לרבי שרגא-שמואל קרן איל אמיתית.
הוא בחן את הקרן מכל צדדיה, ושמחה גדולה אפפה אותו. אבל איך הופכים אותה לשופר? הקרן הייתה גולמית, ונדרשה עבודה רבה כדי להכשיר אותה לייעודה. יש צורך לקדוח בה מקצה לקצה, לרוקן את תוכה, להקציע ולשייף.
רבי שרגא-שמואל החליט לשים את נפשו בכפו ולהסתכן שנית. ביום ראשון, יממה קודם כניסת היום הקדוש, פנה שוב אל מפקד המחנה. הפעם העז לבקש שישיג בעבורו נפח שיעבד את קרן האיל ויהפוך אותה לשופר תקני.
"יש בעיה, יהודי", השיב הנאצי וגירד בפדחתו. "היום יום ראשון. שום נוצרי לא יפר את יום המנוחה שלו למענך". רבי שרגא-שמואל הפציר ולא הרפה. הוא הסביר כי הקרן במצבה הגולמי אינה ראויה לשימוש, וטרחתו של המפקד הייתה לשווא.
עתה התרחש הנס השני. רבי שרגא-שמואל נשא חן בעיני המפקד, וזה זימן נפח גוי ופקד עליו לבצע את המלאכה על-פי הנחיותיו של הרב. כל היום עמל הנפח על הקרן. הוא קדח בה, רוקן את תוכה, ניקה, ליטש ושייף עד שבידיו של רבי שרגא-שמואל היה שופר כשר למהדרין – באישור ובסיוע הנהלת המחנה הנאצי.
שמחתם של היהודים לא ידעה גבול. למחרת התאספו כל יהודי המחנה ושמעו את התקיעות נישאות מן השופר, מהדהדות מתוך מחנה הריכוז הנורא ומבקיעות רקיעים, עד כיסא הכבוד.
בחסדי שמיים זכה רבי-שרגא שמואל לשרוד את התופת ולעלות לארץ ישראל. בכל ראש השנה קודם התקיעות היה מנופף בשופר מברגן-בלזן, עיניו בוערות כלפידים, והוא קורא בסערת נפש גדולה: "שופר, שופר! העד נא על רבבות אלפי הקדושים ההרוגים על קדושת שמו יתברך, והיה נא מליץ יושר בעבורנו!".
ואז ניגש לתקוע ברתת וברעדה.
(על-פי 'המבשר') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
