הימים הנוראים חלפו על חסידי צ'רנוביל באווירת מועקה: בראש השנה עטפה את הצדיק רבי מרדכי רצינות כבדה. זו גברה והלכה ביום הכיפורים. בתפילות נפלטו מפיו אנחות כבדות. וגם זמן שמחתנו – חג הסוכות – היה באותה שנה קודר מתמיד.
החסידים היו מודאגים. הרבי מיעט בדיבור. החיוך נעלם מפניו. הוא לא נתן כל הסבר לדבר. בערב הושענא רבה ציווה במפתיע על עגלונו להכין את הסוסים ליציאה לדרך.
הדבר היה לפלא בעיני החסידים. מעולם לא יצא הרבי לנסיעה בחול המועד. גם הפעם לא הסביר את מעשיו. הוא יצא לדרך, מותיר אחריו עננה של תהיות.
השעות נקפו והרבי עדיין לא שב. מחוגי השעון מתקדמים לעבר השעות הקטנות של הלילה, והרבי איננו.
רק בבוקר הושענא רבה, כאשר התאספו החסידים לתפילת שחרית, נשמעה הבשורה: "הרבי חזר!". הרבי ירד מהעגלה, פניו קורנות. אנחת רווחה גדולה התפרצה מפיות החסידים.
האווירה השתנתה מן הקצה אל הקצה. בשמיני עצרת עלתה השמחה על גדותיה, עד שהשכיחה את העגמומיות ששרתה על הרבי קודם לכן. ההקפות סערו, וגלי הרוקדים הקיפו את הצדיק, האוחז בספר התורה בדבקות ורוקד עימו במרץ.
ופתאום קרא הצדיק בהתלהבות: "ריבונו של עולם! הנני מודה לך מעומק ליבי על הזכות הגדולה שזכיתי, להציל נשמה יהודית מרדת שחת!".
קולות השירה דעכו. מעגלי הרוקדים נעצרו. החסידים התרכזו סביב הרבי ודממה השתררה בהיכל. הרבי סיפר:
לא רחוק מכאן, בחווילה רחבת ידיים, מוקפת גן נאה, מתגורר יהודי עשיר. במשך שנים היה חסיד נאמן של חצר צ'רנוביל. הוא נהג לבוא לכאן לעיתים תכופות, בעיקר בימי חג ומועד.
לצד עושרו היה אדם משכיל ויודע ספר. יום אחד משכה אותו סקרנותו לעיין בספרים זרים. בתחילה עלעל בהם בשטחיות, אך רעיונות כפרניים החלו לחלחל לליבו. אמונתו האיתנה החלה להתערער. מבלי משים החל להפחית את ביקוריו כאן, עד שחדל לחלוטין מלהופיע.
מכאן הידרדרותו הייתה מהירה. הוא הפסיק להתפלל, נכשל בחילול שבת והתגעל במאכלים לא-כשרים. ובכל-זאת קיוויתי שיתעשת וישוב.
הגיע חודש אלול. חשבתי בליבי: ימי הרחמים ודאי יעוררו אותו. אך השטן התערב ואטם את ליבו. ערב יום הדין עמד הגביר בחצרו המטופחת והביט בעגלות הנוסעות לצ'רנוביל, המלאות חסידים נרגשים. לרגע התמלא געגועים, אך מייד הדף אותם והפנה עורף לאחיו.
את ראש השנה עשה כיום חולין רגיל, שקוע בקריאה בספרים פסולים. ועם זה לא איבדתי תקווה. תליתי את יהבי ביום הכיפורים, שקדושתו ודאי תעורר את נשמתו להאירו ולהשיבו למוטב.
עשרת ימי תשובה חלפו, אבל הגביר לא נתן דעתו כלל ליום הקדוש הקרב ובא. בשעה שהכול נהרו לתפילת 'כל נדרי', הוא פיטם את מקטרתו ולגם תה בהנאה. למחרת, בזמן התפילות, בילה בשדותיו ופיקח על הפועלים הקוטפים ירקות בעבורו.
מצבו החמור לא נתן לי מנוח. החלטתי שלא לשקוט עד שהחסיד ישוב בתשובה שלמה ויזנח את דרך החטא שאליה נסחף. התנהגותו הסבה לי כאב עצום, שהעכיר מאוד את רוחי.
המתנתי עד הושענא רבה, ובינתיים העתרתי בתפילות שמן השמיים יעוררו את היהודי לתקן את דרכיו. בערב הושענא רבה לא יכולתי להחריש עוד. קמתי ויצאתי לעבר ביתו. נכנסתי לחצרו ומצאתיו יושב בגילוי ראש ועסוק בתחביבו – קריאה בספרים. הוא היה מרוכז לחלוטין בספר שהחזיק ולא הבחין בי כלל.
רק כשהתייצבתי מולו הרים את עיניו בבהלה. כשזיהה אותי, נתקף הלם. הוא ישב בלי נוע ולא הוציא הגה מפיו. רק הרכין את ראשו כמי שנתפס בקלקלתו. פתאום התנער, ניגש אליי וקרא: 'רבי היקר! האם זה אתה, או שמא חלום הנני חולם?'.
השבתי לו בקול רך: 'באתי להצילך, תלמידי האהוב. אם יש לך שאלה כלשהי, אנא הרצה אותה לפניי ואפתור אותה בעבורך'.
הוא התאושש והחל להרצות לפניי את התיאוריות החדשות שגיבש. השיחה גלשה לוויכוח עז, כאשר הוא מנסה להוכיח את אמיתות טיעוניו, ונאחז בהם להצדקת מעשיו.
הצבעתי לפניו על היסודות הרעועים של מחשבותיו. הוא התקשה להפריך את טיעוניי. כל שאלה שלו קיבלה מענה ברור, על בסיס דברי חכמינו.
כאשר הבין כי כל עולמו הרעיוני התמוטט כמגדל קלפים, נעשה מבע פניו מיוסר. הוא קם בסערת נפש ופרץ בבכי נסער: 'רבי! הורה לי דרך תשובה!'.
שמחה מילאה את ליבי. הבטחתי לו כי אנחה אותו בדרך התשובה, אם יתחייב לנטוש את חטאיו. הוא הנהן בהתלהבות, ואני שבתי אל ביתי ותחושת הקלה מילאה את ליבי. זה פשר שמחתי הגדולה בשעה זו".
בסיימו את דבריו, פצח הרבי בריקוד של שמחה ואחריו כל החסידים.
(על-פי 'אדמו"רי טשרנוביל') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
