נושאים נוספים
	אור וחום ההתקשרות
	פרשת נח | לצאת ולכבוש
	משימה לכל אחד
	מעלתם של שישה ושבעה בחשוון
	טהרת העולם תלויה ביחיד
	"קץ הימין" לשיטות השונות של הרמב"ן וה'חתם סופר'
	פרשת נח
	אהבת אחרון שבישראל
	עת לדעת
	תש"נ
	הלכות ומנהגי חב"ד

שישה בחשוון הוא היום החותם את עבודת חודש תשרי, שבעה בחשוון הוא היום הפותח את עבודת "ויעקב הלך לדרכו" * גם בשישה הימים הראשונים של חודש חשוון ישנו הגילוי ד"מלך בשדה" * בשביעי בחשוון "פותחים" וסוללים את הדרך לעבודת כל השנה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. יום שבעה בחשוון הוא היום שבו היה "אחרון שבישראל" חוזר ושב מהעלייה לרגל בבית המקדש שבירושלים לביתו ב"נהר פרת", ולכן ממתינים בשאלת גשמים (בארץ ישראל) עד שבעה בחשוון, אף ש"היה ראוי לשאול בה מיד אחר החג", "כדי שיגיע האחרון שבישראל שעלה לרגל לביתו לנהר פרת, שהוא מקום יישוב היותר רחוק מירושלים, ולא יעכבנו הגשם"¹.

ומזה מובן, שכל הימים עד שבעה בחשוון מהווים עדיין המשך לענייני החג, וכמבואר בש"ך² שכאשר כותבים בשטר "אחר הרגל", אזי הכוונה בזה – ט"ו יום "אחר הרגל", כלומר, שבעה בחשוון, וטעם הדבר – מפני ש"כל פעם שהיו ישראל עולים לרגל לא היו יכולים להגיע לבתיהם אחר הרגל אלא בט"ו יום, והיה דומה להם כאילו הם עדיין בארץ ישראל עסוקים בענייני הרגל, כל זמן שלא היו עוברים הנהר הגדול נהר פרת"; ובשבעה בחשוון מתחיל סדר עבודה חדש – "ויעקב הלך לדרכו"³, לעבודת כל ימי השנה כולה.

ומכאן הפתרון לשאלה לאיזו תקופה שייך יום שבעה בחשוון עצמו – לתקופה שבה "עסוקים בענייני הרגל", או לתקופה שלאחרי זה, כידוע השאלה בכל עניין של "גבול" במקום (גבול ארץ ישראל, וכיוצא בזה), האם שטח הגבול עצמו שייך לפנים מן הגבול או מחוץ הימנו, ועל דרך זה בנוגע לעניין הגבול בזמן, ובענייננו – הגבול דשבעה בחשוון:

מכיון שבהתחלת יום שבעה בחשוון שואלים גשמים – בהכרח לומר שעוד לפני זה, בשישה בחשוון, הגיע כבר אחרון שבישראל לנהר פרת, שהרי אם תמצי לומר שבשבעה בחשוון הוא עדיין בדרכו, כיצד יכולים לשאול גשמים בו ביום, הרי הגשמים יעכבו אותו בדרכו?! – אלא וודאי בהכרח לומר שכאשר מגיע שבעה בחשוון נמצא הוא כבר בביתו, ואילו היום האחרון להליכה בדרך הוא – שישה בחשוון.

ונמצא, שסיום התקופה השייכת ל"רגל" (שבה "עסוקים בענייני הרגל") הוא – בשישה בחשוון, ואילו שבעה בחשוון שייך כבר להתחלת התקופה החדשה – "ויעקב הלך לדרכו", בעבודת כל ימי השנה כולה.

ב. על פי האמור לעיל שבשבעה בחשוון מתחילה תקופה חדשה – יובן עניין נפלא שמצינו בזוהר בסוף ה"תוספות" של ספר שמות⁴ אודות התקופה שסיומה בשישה בחשוון:

"מאלול עד שית יומין בחשוון... יומין דאתוון אינון כו'" (=ימי אותיות הם), ובהם ישנה סגולה מיוחדת להצלחה בעניינים הקשורים עם האותיות ("אתוון"), אותיות התורה, וכיוצא בזה, כמבואר שם.

ולכאורה תמוה: מהו המיוחד בתקופה ש"עד שית יומין בחשוון", הרי בכמה מקומות מוזכר עניינו המיוחד של שבעה בחשוון, ולא שישה בחשוון?

אלא הביאור בזה – על פי האמור לעיל, שבשבעה בחשוון מתחילה התקופה החדשה, ואילו התקופה השייכת לחודש תשרי נמשכת עד שישה בחשוון, כמפורש בזוהר שכל הימים "מאלול עד שית יומין בחשוון" הם עניין ונקודה אחת, "יומין דאתוון", כלומר, שתקופת המועדים של חודש תשרי (שהתחלתה בעבודת ההכנה של חודש אלול) נמשכת ומסתיימת בשישה בחשוון.

ג. ויש להוסיף בזה – שעניין זה שייך לחודש אלול דווקא (ולא רק להיותו המשך תשרי), שלכן מודגש בזוהר "מאלול עד שית יומין בחשוון" (ואינו מזכיר תשרי כלל).

והביאור בזה:

בנוגע לייחודו של חודש אלול – מבאר אדמו"ר הזקן בליקוטי תורה⁵ "משל למלך שקודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר לקראתו ומקבלין פניו בשדה", היינו, שבחודש אלול נמצא המלך בשדה.

ויש לומר שעניין זה מרומז בזוהר בלשון "יומין דאתוון", היינו, שמעלת ימים אלו ("מאלול עד שית יומין בחשוון") קשורה עם מעלת האותיות:

אותיות ("אתוון") עניינן – מלשון "אתא בוקר"⁶, הבאה והמשכה למקום אחר שמחוץ למקומם האמיתי.

וזהו כללות העניין של "מלך בשדה" – שהמלך יוצא למקום אחר שמחוץ למקומו האמיתי, שהרי מקומו האמיתי של המלך הוא – בעיר הבירה, בהיכל מלכותו, בטרקלין כו' עד לקיטון של המלך, ולכן, כאשר המלך נמצא בשדה – הנה אף שגם המלך עצמו זקוק לעניין השדה, "ארץ ממנה יצא לחם"⁷ [על דרך כללות העניין ד"אין מלך בלא עם"⁸], אף-על-פי-כן, אין זה מקומו האמיתי של המלך.

ונמצא, שבואו של המלך לשדה הרי זה על דרך ובדוגמת עניין האותיות, "אתא בוקר", הבאת והמשכת הדבר למקום אחר שמחוץ למקומו האמיתי.

ד. ועל-פי-זה יש לומר – בדרך אפשר, מכיון שזהו דבר חידוש – שהעניין ד"מלך בשדה" ישנו גם בחודש חשוון, עד שישה בחשוון, היינו, שהנקודה המשותפת לכל ימים אלו היא – מלך בשדה ("יומין דאתוון").

ועיקר החידוש שבדבר הוא – בנוגע לימים שלאחרי ראש חודש חשוון, מה שאין כן בנוגע לימים דסוף חודש תשרי – אין זה חידוש גדול כל כך, כי:

העילוי של "מלך בשדה" שבחודש אלול עניינו – גילוי י"ג מדות הרחמים, ומכיון שהגילוי של י"ג מדות הרחמים ביום הכיפורים הוא באופן נעלה יותר מאשר חודש אלול, כמבואר בליקוטי תורה⁹ שאז נמצא המלך בעירו ובהיכל מלכותו (שאז הוא באופן נעלה יותר מכפי שנמצא בשדה), יש לומר, שכתוצאה מהגילוי של יום הכיפורים עד סוף חודש תשרי אין אומרים תחנון (כתוצאה מההשפעה של יום הכיפורים), כלומר, שהעניין המיוחד של חודש אלול (התגלות המלך) נמשך גם בימים האחרונים של חודש תשרי. אבל כאשר מדובר אודות הימים שלאחרי ראש חודש חשוון, שבהם כבר אומרים תחנון (מכיון שנסתיימה ההשפעה של יום הכיפורים הנמשכת עד סוף חודש תשרי) – הרי זה חידוש גדול לומר שבימים אלו נמשך העילוי המיוחד של התגלות המלך בחודש אלול.

ועניין זה [שיש עילוי בכל הימים עד שישה בחשוון] בא בהדגשה ובגילוי בפנימיות התורה דווקא, שכל העניינים שבה הם באופן ד"תורה אור"¹⁰ – כי פנימיות התורה לגבי נגלה דתורה היא בדוגמת הנשמה לגבי הגוף [כמבואר בזוהר¹¹ שגלייא דתורה הוא בדוגמת "גופי תורה" ופנימיות התורה היא "נשמתא דאורייתא"], שהיא מאירה את ענייני הגוף (נוסף על זה שמחיה ומהווה את הגוף).

המורם מכל האמור לעיל – שישנה מעלה מיוחדת בשישה בחשוון, ומעלה מיוחדת בשבעה בחשוון: העילוי של שישה בחשוון הוא – להיותו סיום התקופה של חודש תשרי, ובפרטיות יותר – המשך ונקודה אחת עם מעלת חודש אלול, והעילוי של שבעה בחשוון הוא – להיותו התחלת תקופה חדשה, "ויעקב הלך לדרכו", כדלקמן.

ה. העילוי המיוחד בתקופה שהתחלתה בשבעה בחשוון הוא – להיותה השלב האחרון (הכי תחתון) בכללות העבודה ד"יעקב הלך לדרכו", כדלקמן. ובהקדים:

בכללות¹², העניין ד"ויעקב הלך לדרכו" הוא – במוצאי יום הכיפורים, כמבואר בדרושי אדמו"ר מהר"ש¹³ שאז מתחיל כללות עניין ההמשכה מלמעלה למטה (לאחרי העבודה דהעלאה מלמטה למעלה), שזהו העניין ד"ויעקב הלך לדרכו" – ירידה והמשכה מלמעלה למטה.

[ועניין זה מתבטא גם בתוכן עבודתם של בני ישראל בימים אלו:

יום הכיפורים עניינו – תורה, שבו ניתנו לוחות שניים (סיום ושלימות ועיקר העניין של מתן תורה). ואילו לאחרי יום הכיפורים מתחילים לעסוק בענייני סוכה וארבעת המינים, כללות העניין של קיום המצוות.

ומובן, שעניין ה"מצוות" ביחס ל"תורה" הוא על דרך ובדוגמת העניין ד"ויעקב הלך לדרכו" – ירידה מלמעלה למטה, שהרי התורה היא "דברי" של הקדוש-ברוך-הוא, "הלא כה דברי כאש"¹⁴, "מן השמיים השמיעך את קולו"¹⁵. ואילו המצוות נתלבשו בדברים גשמיים דווקא. וחילוק זה הוא על דרך כללות החילוק שבין שני השמות "ישראל" ו"יעקב": "ישראל", אותיות "לי ראש"¹⁶ – בדוגמת עניין התורה, ו"יעקב" מלשון עקב¹⁷ – בדוגמת עניין המצוות. ולכן, עבודת קיום המצוות ביחס ללימוד התורה נחשבת לעבודה ד"ועיקב הלך לדרכו"].

למטה מזה – הדרגא ד"ויעקב הלך לדרכו" שבמוצאי שמחת תורה, סיום כל המועדים של חודש תשרי, חודש השביעי, המושבע ומשביע כו', שאז מתחילה העבודה של "ויעקב הלך לדרכו" בענייני חול. כלומר: ההליכה "לדרכו" במוצאי יום הכיפורים היא – ביחס לענייני מצוות (לגבי תורה), ואילו ההליכה "לדרכו" במוצאי שמחת תורה היא – ביחס לענייני הרשות (לגבי ענייני קדושה).

למטה מזה – הדרגא ד"ויעקב הלך לדרכו" לאחרי סיום כל חודש תשרי, שהרי גם בימים שלאחרי שמחת תורה אין אומרים תחנון, מפני שייכותם לחודש תשרי שהוא "מרובה במועדות"¹⁸, ולכן, כאשר יוצאים מחודש תשרי לחודש מרחשוון (שבו אומרים תחנון), אזי באים לשלב נמוך יותר בעבודה ד"ויעקב הלך לדרכו".

[...] ובחודש חשוון גופא – הנה עד שבעה בחשוון "דומה להם כאילו הם עדיין בארץ ישראל עוסקים בענייני הרגל", וכאשר מגיע שבעה בחשוון – אזי מתחיל השלב "האחרון" (והכי נמוך) בעבדוה ד"ויעקב הלך לדרכו".

ו. והנה, אף שלכאורה הרי זה תכלית הירידה, שהרי לא מודבר כאן אודות העבודה ד"ויעקב הלך לדרכו" בקיום המצוות, בענייני העולם וכו', כי אם אודות השלב האחרון והכי נמוך בעניין ד"ויעקב הלך לדרכו" – הרי אדרבה: מכיון שירידה צורך עליה, נמצא, שככל שתגדל הירידה למטה יותר אזי העילוי הוא גדול ביותר. ונמצא, שדווקא על ידי העבודה ד"ויעקב הלך לדרכו" בשלב הכי נמוך – באים לתכלית העילוי. ומכיון שכן, הרי במקום שמחשבתו של אדם שם הוא נמצא.

[ועל דרך כללות ירידת הנשמה מלמעלה למטה – שירידה זו היא צורך עליה, ובאופן ד"אעלך גם עלה"¹⁹, עילוי לאחר עילוי, ועד ש"אנוכי אעלך גם עלה", למעלה משם הוי', שהוא מקור התהוות כל סדר השתלשלות, הוי' מלשון מהווה, ואילו עליה זו היא מבחינת "אנוכי" דווקא].

ועל פי זה מובן גודל העילוי של שבעה בחשוון:

מכיון שבשבעה בחשוון מתחילה העבודה ד"ויעקב הלך לדרכו" בשלב הכי נמוך (עליה גדולה ביותר, כנ"ל), מובן, שיש שתי מעלות בדבר: (א) התחלת ופתיחת הדרך ("דורכברעכן די וועג") – באופן ד"כל ההתחלות קשות"²⁰ – לכללות העבודה דכל השנה כולה בעניינים של מעשה בפועל, כמו שנתבאר לעיל בארוכה בהתוועדות שלפני זה²¹. (ב) מכיון שזוהי הפתיחה וההתחלה דכללות העבודה במשך כל השנה כולה, נמצא, שבזה כלולים כבר כל פרטי העניינים דעבודת כל השנה, מכיון שנעוץ סופן בתחילתן.

(משיחת שבת פרשת לך לך, ח' מרחשוון ה'תשד"מ,

תורת מנחם התוועדויות ה'תשד"מ חלק א עמ' 429 ואילך. הנחת השומעים, בלתי מוגה)

_______________________

1)    תענית י, א. שולחן ערוך אדמו"ר הזקן אורח חיים ריש סימן קיז.

2)    חושן משפט סימן מג ס"ק מז.

3)    לשון הכתוב – ויצא לב, ב.

4)    ערה, א.

5)    ראה לב, ב.

6)    לשון הכתוב – ישעיה כא, יב. ראה תורה אור מקץ מב, ב. ליקוטי תורה במדבר יא, ג. שיר השירים לג, ג. ובכ"מ.

7)    איוב כח, ה.

8)    מדרש רבינו בחיי וישב לח, ל. ריש פרשת בלק. עמק המלך שער א ריש פרק א. תניא שער היחוד והאמונה ריש פרק ז. ובכ"מ.

9)    שם.

10)  משלי ו, כג.

11)  זוהר חלק ג קנב, א.

12)  בהבא לקמן – ראה גם ליקוטי שיחות חלק כ עמ' 266.

13)  המשך וככה תרל"ז ריש פרק צו.

14)  ירמיה כג, כט.

15)  דברים ד, לו.

16)  שער הפסוקים להאריז"ל וישלח לב, כט. ספר הליקוטים להאריז"ל ויחי מז, כח. שם מח, ב. פע"ח שער הלולב פ"א. ערכי הכינויים (לבמח"ס סדה"ד) מערכת ראש. סהמ"צ להצ"צ טו, ב – בשם הזהר.

17)  בראשית כה, כו ובפירוש רש"י.

18)  ב"י לטור או"ח סתצ"ב (ד"ה ומ"ש). שו"ע אדה"ז שם ס"ב. וראה גם השלמה לשו"ע אדה"ז או"ח סקל"א ס"ח.

19)  בראשית מו, ד.

20)  מכילתא ופרש"י יתרו יט, ה.

21)  שיחת שבת פרשת נח סעיף ד ואילך (תורת מנחם התוועדויות ה'תשד"מ חלק א עמ' 395 ואילך).

סיכום:

שבעה בחשוון הוא היום בו שבים אחרוני עולי הרגל לבתיהם. ביום שישה בחשוון עוד היו עשויים להיות בדרכם, אך בשבעה בחשוון שבו הכול לחיי השגרה.

נמצא כי התאריכים ו' ו-ז' בחשוון הם נקודת התפר בין התקופות: שישה בחשוון הוא היום האחרון של עבודת חגי תשרי, ואילו שבעה בחשוון משתייך לסדר העבודה של ימי החולין והשגרה.

יש להוסיף ולבאר את מעלת ימים אלה:

מעלת שישה בחשוון: בזוהר מבואר כי ימי חודש אלול עד שישה בחשוון הינם "ימי אותיות" – ימים המסוגלים ללימוד אותיות התורה.

עניינן של אותיות הוא – גילוי לזולת. ימי חודש אלול ראויים להיקרא "ימי אותיות" משום שה' נגלה בהם באופן מיוחד – "מלך בשדה", והרי השדה אינו מקומו הטבעי של המלך, אלא הוא ירד לשם כדי להתגלות לבריות. נמצא, שעניין "מלך בשדה" נמשך עד (כולל) ו' בחשוון.

מעלת ז' חשוון: הירידה של ז' חשוון הינה גדולה ביותר – חזרה לחיי שגרה ועיסוק בענייני העולם. אך ירידה זו היא לצורך עלייה, והיות והירידה שביום ז' חשוון הינה גדולה ביותר, בהכרח שהיא מביאה לעלייה גדולה ביותר.

בז' חשוון, היום הראשון של עבודת "יעקב הלך לדרכו", סוללים את הדרך לעבודת כל השנה, וכל פרטיה כלולים בעבודת יום זה.