זה היה בשנת תר"ץ (1930). רבי חיים-אלעזר שפירא ממונקאץ', בעל 'מנחת אלעזר', יצא למסעו לארץ ישראל. סודות טמירים נקשרו מאחורי הנסיעה הזאת, ובמרכזם – רצונו העז של הרבי לפגוש את המקובל רבי שלמה-אליעזר אלפנדרי, שעימו היה מיודד מאוד.
בצהרי יום ראשון, ו' באייר, יצאה הספינה 'וינה', ובה הרבי, מעיר הנמל ברינדיזי שבאיטליה לעבר אלכסנדריה שבמצרים.
אחר הצהריים התאספו הרבי ופמלייתו לתפילת מנחה על סיפון האונייה. באותה שעה המים היו שלווים והשמש השוקעת הזהיבה את שולי הגלים.
אך בתפילת ערבית הכול השתנה. הים נעשה סוער ורוגש. הספינה היטלטלה אנה ואנה על פני הגלים. אך נסתיימה התפילה וגל ענק היכה בספינה. נחשול מים פרץ אל תוך התא שבו שהו הרבי ומלוויו. החסידים מיהרו להגיף את החלונות, אלא שכעת סבלו מהחום שהפיקו צינורות הקיטור הלוהטים שעברו בתא.
הרבי ופמלייתו יצאו מהחדר הלוהט אל הסיפון העליון ונשאו את ברכת קידוש לבנה. החסידים קידשו את הלבנה ואיחלו זה לזה 'חודש טוב' במאור פנים.
כל הלילה השתוללה הסופה. גלים אדירים הוטחו שוב ושוב אל דופנות הספינה ואיימו להטותה ממסלולה. הנוסעים חשו היטב את מהלומות הגלים, בעוד הקברניט עושה מאמצים עילאיים להתגבר על הסערה ולשמור את כלי השיט בנתיבו.
הבוקר הפציע מעל הים התיכון. מזג האוויר עדיין סער. ופתאום החרישו את האוויר צפירות עצבניות, שתכיפותן גברה והלכה. בטרם הספיקו הנוסעים לעכל את המתרחש, החריד אותם קול חבטה אדירה.
הספינה נטתה בחדות על צידה. כל מי שעמד איבד את שיווי משקלו ונפל. חפצים התרסקו בקול רעש גדול. הנברשות היטלטלו אנה ואנה בריקוד מבעית. מהומה גדולה קמה.
הנוסעים שחשו לחלונות התאים גילו לתדהמתם אונייה זרה נושקת לספינתם. התברר כי אונייה ושמה 'אוריינט' שטה במסלול התנגשות לספינתם. מלחי 'וינה' צפרו בכל כוחם וניסו לאותת לאונייה השנייה על הסכנה, אך זו לא הבחינה כלל בנעשה.
בניסי ניסים הצליח הקברניט של 'וינה' להטות מעט את הספינה, וכך נמנעה התנגשות חזיתית, שהייתה עלולה להיות הרת אסון. קברניטי שתי האוניות מיהרו לנקודת ההתנגשות, לאמוד את הנזק. באוויר ריחף חשש גדול מפני היווצרות קרעים בדופנות הספינות, דבר שעלול לשגר את שתיהן למצולות.
למרבה המזל התברר כי הפגיעה הייתה שטחית בלבד. דופנות הספינות לא נבקעו. האוניות התרחקו זו מזו וההפלגה התחדשה על מי מנוחות.
קברניט הספינה היה נרעש. "זה נס, ממש נס", מלמלו שפתיו. הוא הסביר כי בדרך הטבע אין אפשרות להטות ספינה ממסלול ההתנגשות בתוך שניות אחדות, ובפרט כשהספינה השנייה לא הבחינה כלל בסכנה.
כל אותה שעה היה רבי חיים-אלעזר שקוע בתפילת שחרית. בזמן שהנוסעים היו אחוזי בהלה, הרבי שפך את ליבו לפני בוראו, מנותק לחלוטין מהנעשה סביבו. ברגעי התאונה היה עטור בתפילין של רבנו תם ועסק בקריאת שמע. לאחר מכן המשיך בשיעורי לימודיו הקבועים.
רק אחרי שהאונייה שבה לשגרה סיפרו לו חסידיו את שאירע. רבי חיים-אלעזר הגיב בדברי הודיה ושבח לבורא העולם על הנס הגדול, ואף ביקש להגיש משקה חריף והרים 'לחיים' על נס ההצלה.
ופתאום הרצינו פניו. "יודעים אתם", פנה אל חסידיו, "איש לא שם לב שבשעה שקידשנו אתמול את הלבנה, טרם חלפו שבעה ימים שלמים מרגע המולד. והלוא מקובלני מאבותיי הקדושים להקפיד שלא להקדים ולברך את הלבנה בטרם יחלוף שבוע מלא מרגע המולד. איש לא זכר להעמידני על הטעות, וכולנו בירכנו את ברכת הלבנה קודם הזמן הנהוג אצלנו".
החסידים הביטו זה בזה בתמיהה. אכן, איך לא נתנו את ליבם לעובדה זו! ואולם הרבי סקר את פניהם הנפולות וחיוך עלה על שפתיו: "אין זאת אלא שמן השמיים כיוונו אותנו לברך את ברכת הלבנה קודם המועד, כדי שסגולת המצווה החביבה תגן עלינו מפני הסכנה".
והוסיף הצדיק ראיה מקושיית ה'בית יוסף' הידועה בעניין נס חנוכה, מדוע מדליקים שמונה ימים, הלוא השמן שנמצא הספיק בדרך הטבע ליום אחד, ואם כן הנס התרחש שבעה ימים בלבד. אלא, הסביר 'היהודי הקדוש' (רבי יעקב-יצחק מפרשיסחה), שהנס היה שאיש לא ניסה למנוע את השימוש בשמן בטענה (שהעלו התוספות) שמא נטמא השמן 'טומאת היסט' על-ידי הזזתו בידי היוונים...
כך, סיכם הצדיק, באשר לקידוש הלבנה המוקדם. הנס היה שאיש מן החסידים לא שם לב לטעות במועד קידוש הלבנה, ולאחר מכן התברר שזכות הברכה הצילה את הספינה.
(על-פי 'מסעות ירושלים') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
