"שָׁלוֹם רָב לְאֹהֲבֵי תוֹרָתֶךָ וְאֵין לָמוֹ מִכְשׁוֹל" (קיט, קסה)
במאמר דיבור המתחיל 'שלום רב' שנאמר בשנת תש"ד שואל הרבי הקודם מדוע נאמר הלשון "שלום רב לאוהבי תורתך", הרי לגבי לימוד התורה מתאים יותר הלשון "לומדי תורתך".
ומבאר: כדי להגיע ל"שלום רב" שהתורה מביאה, לא די בלימוד התורה בלבד, אלא דרושה גם אהבת התורה. יתר על כן: אהבת התורה איננה צריכה לנבוע רק מחשיבות ומעלת התורה עצמה, אלא בעיקר מכך שהיא "תורתך" – מצד נותן התורה.
לפי ביאור זה יש להבין: הגמרא (ברכות בסופה) מביאה את הפסוק "שלום רב לאוהבי תורתך" כהוכחה לכך ש"תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם". אם לצורך השגת "שלום רב" דרושה דווקא אהבת התורה, מדוע במאמר עצמו נאמר הביטוי "תלמידי חכמים", שפירושו אנשים הלומדים את התורה, ולא מודגש שהם אוהבים את התורה?
ההסבר לכך: הפסוק "שלום רב לאוהבי תורתך" אינו מובא בגמרא רק כדי לשמש הוכחה לכך שתלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שאת זה אפשר ללמוד מהמאמר "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם", אלא כדי להוסיף עניין אחר: על ידי זה שתלמידי חכמים גורמים לריבוי שלום בעולם, זוכים גם הם ל"שלום רב", אפילו ביחס אליהם, "שלום" מסוג הנעלה יותר מן ה"שלום" שהם מביאים לעולם.
השלום האמיתי איננו רק שההתנגדות מנוצחת ונעשה שלום, אלא המציאות המנגדת איננה קיימת עוד ואז ישנו שלום ממילא. אופן זה של שלום קיים רק אצל עצמותו יתברך, כיוון שהוא איננו מוגבל באמת, ואין לו שום הגדרות, ולכן לא תיתכן מציאות בעולם שהיא מנוגדת והפכית לו.
וזוהי התוספת של הפסוק "שלום רק לאוהבי תורתך" על המאמר "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם":
בכוחם של תלמידי חכמים להשכין שלום בעולם – לאחד שני הפכים: את העולם, שהוא 'מעלים' ומנגד לאלקות, ואת האלקות, בזכות ה"שלום רב" – השלום האמיתי שנמצא בתורה, ששורשו בעצמותו יתברך.
ועל ידי שתלמידי חכמים גורמים לשלום בעולם בזכות השלום האמיתי שבתורה שהם לומדים, נגרם גם אצלם "שלום רב" בהתאם לדרגתם – שמתגלה אצלם הרצון והתענוג של עצמותו יתברך, אשר קיימים בתורה.
והיות שכדי לזכות לגילוי זה דרושה עבודה מתוך התבטלות מוחלטת כלפי ה', לעבוד כדי למלא רצון קונו, יש צורך בעניין של "אוהבי תורתך", שאהבתם והתמסרותם לתורה (כולל לימוד שמביא לידי מעשה), אינן נובעות מן החשיבות והמעלות שבתורה עצמה אלא מפני שהיא תורתך – מצד נותן התורה.
אלא שעדיין צריך להבין: אם העבודה של "אוהבי תורתך" היא רק כדי למלא רצון קונם, מתבקש שזו תגרום להם חיות וחשק רב יותר לקיום המצוות מאשר ללימוד התורה, מפני שעיקר רצון ה' מתבצע באמצעות קיום המצוות, בבירור הגשמיות. מדוע אם-כן הם נקראים "אוהבי תורתך" ומייחסים את עבודתם ללימוד התורה דווקא?
הדבר יובן לפי הסבר אדמו"ר הזקן (תו"א וישב כז, ב) על היתרון הקיים בביטול שנגרם בעת לימוד התורה על פני הביטול שנפעל בקיום המצוות: בעת קיום המצוות האדם מתבטל "כעבד המקיים מצות המלך ועושה דבריו", ואילו ההתבטלות בהתעסקותו בתורה היא באופן ש"דבר ה' זו הלכה... היא המדבר מתוך גרונו". כאן הוא לא ניצב עבד לפני המלך, אלא כל ישותו היא המלך בלבד.
לפי זה יש לומר, שהסיבה שהם נקראים "אוהבי תורתך", למרות שעיקר חיותם היא בקיום המצוות בגלל התבטלותם לרצון ה', היא מפני שקיום המצוות על ידם נעשה בהתבטלות מוחלטת שדומה להתבטלות שבלימוד התורה.
כלומר, הם אינם מקיים את המצוות באופן של עבד הממלא רצון המלך, אלא כל מציאותם היא 'מרכבה' שבאמצעותה מתבצע רצון ה' – על דרך לימוד התורה שלהם. דווקא בזכות התבטלות מוחלטת זו הם זוכים ל"שלום רב", "נחת רוח לבורא".
(ליקוטי שיחות חלק טו עמוד 313) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:08
