סיימתי לארוז את חפציי, רכסתי את המזוודה וכאב עמוק צרב את ליבי. שוב נכשלתי. שוב התנפצו חלומותיי. מבחוץ נשמעה צפירת המונית.
שמי אליעזר קושיצקי. נולדתי בירושלים לפני 36 שנים. גדלתי במשפחה טובה ואוהבת בשכונת בית וגן בעיר. התחנכתי במוסדות לימוד מצוינים. אבל בגיל הנעורים פקד אותי משבר שהוביל להידרדרות רוחנית.
נטשתי את ספסלי הישיבה ושוטטתי ברחובות. אט-אט התרחקתי מאורח החיים שעל ברכיו גדלתי. יום אחד צצה מחשבה במוחי: אסע לארצות-הברית, ארוויח כסף רב ואהיה אדם עשיר.
בציפייה גדולה עליתי למטוס. הייתי נלהב מאוד להגיע לניו-יורק, ומייד התחלתי לחפש עבודה. אבל גם אמריקה לא הביאה פתרון לבעיותיי. התקשיתי להתאקלם ולהתאים את עצמי למסגרת מחייבת. כך נדדתי בין מעסיקים מתחלפים, בלי אופק ויציבות שכל-כך קיוויתי להם. ניסיתי לעשות עסקים, אך אלה כשלו.
בתוך זמן קצר אזלה הפרוטה מכיסי. נשארתי בודד וחסר כול. באין ברירה התדפקתי על דלתות בתי חב"ד ברחבי היבשת. שם התקבלתי תמיד בחמלה ובזרועות פתוחות. במיוחד נקשרתי לקהילת חב"ד בפיטסבורג שבפנסילווניה.
אלא שמצוקתי גברה כל-כך, עד שפרצתי את כל הערכים שעוד נותרו לי. התחלתי לגנוב כספים וחפצים מבתי חב"ד שבהם התארחתי, פשוט כדי להתקיים.
מרגע שנפרצו המחסומים, ההידרדרות הייתה מהירה. כדי להפיג את כאבי נפשי התמכרתי לטיפה המרה. בהמשך התחלתי לצרוך חומרים מסוכנים. מצבי הכלכלי החמיר עוד יותר. נזרקתי לרחוב והשתכנתי בתוך רכב עזוב שמצאתי. אבל הגאווה לא הניחה לי להודות בטעותי. לבני המשפחה בירושלים סיפרתי סיפורים דמיוניים על הצלחה מסחררת ועל כסף רב שאני עושה...
זה היה בחורף תשע"ג (2013). קלטתי שהפעם המשחק נגמר ואין לי ברירה אלא לחזור הביתה, לירושלים. בקושי רב השגתי כסף לכרטיס טיסה.
נכנסתי למונית בדרך לנמל התעופה קנדי בניו-יורק. הבטתי בתוגה מבעד לחלון, במרחבי השלג המכסים את הנוף. פתאום נזכרתי שהדרך לנמל התעופה עוברת סמוך לבית העלמין על שם מונטיפיורי בקווינס, שם שוכן ציונו של הרבי מליובאוויטש. מעולם לא ביקרתי במקום, אבל ידעתי שיש שם תקרובת לאורחים, וקיוויתי להשביע את רעבוני לפני הטיסה.
ביקשתי מהנהג לשנות את תוואי הנסיעה ולהמתין לי. נכנסתי אל מתחם ה'אוהל', ראיתי אנשים כותבים את משאלותיהם, ונטלתי גם אני דף ועט והתחלתי לכתוב. מעולם לא כתבתי הרבה כל-כך. השורות התמלאו כמאליהן. לא החסרתי פרט אחד מקורותיי: כתבתי על כל הכישלונות, הנפילות, חוסר המזל, האכזבה העצמית והייאוש שממלאים אותי.
כשסיימתי את הכתיבה קרה לי דבר מוזר. במקום להרגיש הקלה על פריקת המשא הכבד מעל ליבי, שטף אותי גל של ביקורת עצמית נוקבת, שחלחל עד תהומות נפשי. אתה אדם שפל, ייסר אותי מצפוני, אתה מזוהם. כיצד אתה מעז להראות את פרצופך במקום הקדוש?!
ניסיתי להתגבר על הקולות המצליפים בי, אבל כמו שיתוק כבל את רגליי ולא הצלחתי לזוז לכיוון ה'ציון'. השעה התאחרה ומועד הטיסה התקרב. מובס תחבתי את הדף לכיסי, ובצעדים כושלים סבתי על עקבותיי לכיוון המונית. שוב אני חווה דחייה, חשבתי בעוגמה. את כולם הרבי מקבל, חוץ ממני...
ההתמודדות הקשה חיכתה לי עם הנחיתה לארץ. בתחילה עוד ניסיתי לדבוק בסיפורי הבדים שלי, אך בתוכי הייתי חרד מהעתיד, כאשר ההתמכרות לחומרים המסוכנים תשוב ותגבר עליי.
חלפו כמה ימים ופתאום צלצל הטלפון שלי. מעברו השני של הקו הייתה אחותי, שהיא עובדת סוציאלית במקצועה. היא ביקשה לפגוש אותי בבהילות במסעדה. שם, לתדהמתי הרבה, שטחה לפניי את כל האמת שהסתרתי מבני משפחתי. "אנחנו חייבים לעזור לך להינצל!", דחקה בי, ואני רק פערתי עיניים נדהמות ומלמלתי במבוכה: "אבל מנין לך כל המידע?!".
האחות גילתה לי. "אימא מצאה על השולחן בחדר שלך דפים שכתבת לרבי ובהם כל קורותיך", אמרה. "אנחנו מוכנים לעשות הכול למענך, אם רק תושיט יד. אנא, אני מפצירה בך, עזור לנו לסייע לך".
לא יכולתי שלא להיענות לבקשתה. התחלתי טיפול גמילה במוסד 'רטורנו'. אט-אט חל השינוי. נפטרתי מהרגליי השליליים, והעליתי את חיי על דרך המלך. ברוך השם, נישאתי, הקמתי משפחה, אני מתגורר כיום ביישוב קידה בשומרון, מנהל יחידה טיפולית ב'רטורנו' ומשמש עובד סוציאלי, שמסייע לאחרים שנפלו למצב שבו אני עצמי הייתי אך לא מכבר.
אני משתוקק לחזור ל'ציון' הרבי ולהודות לו על שבזכותו ניצלו חיי. ולכל מי שמתמודדים עם משברים אני אומר – פנו לעזרה, בואו אלינו!
(תודה לאליעזר קושיצקי על שיתוף סיפורו האישי. ליצירת קשר עימו: טל' 050-286-7288) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
