שאלה: האם יש מקור למנהג להימנע מלהודיע בשורות שאינן טובות?
תשובה: בספר משלי (י,יח) נאמר: "ומוציא דיבה הוא כסיל". ומזה למדו בגמרא שלא לבשר (במפורש) על פטירתו של אדם. בשולחן ערוך נפסק שאין חובה לומר זאת לאדם, אפילו על פטירת אביו ואימו. מהמעשים המובאים בגמרא (וממקורות דומים במדרש רבה) ברור שאפשר לומר זאת ברמז, וכן פסק הרמ"א.
אבל כשיש לנפטר בנים, נהגו להודיע זאת כדי שיתפללו ויאמרו קדיש לזכרו. בשו"ת חוות יאיר כתב שיש להודיע גם לבנות, שיתאבלו על האב או האם.
יש פוסקים שכתבו שלא להודיע כלל בחול המועד, ואפילו בפורים – משום מניעת השמחה. אך אם על-ידי ההודעה יוכלו לטפל בקבורה, בהספד, או אם על-ידי הודעת המצב המידרדר יוכלו הצאצאים להיות עם החולה בזמן פטירתו – מצווה להודיע גם בזמנים אלה.
בימינו, שאי-אפשר להסתיר ידיעות כאלה מרוב הקרובים והידידים (ומהציבור), וגם קשה מאוד להודיע זאת ברמז – יש להודיע במפורש, לכבוד ולתועלת הנפטר, משפחתו וידידיו. ואולם אנשים המתגוררים במדינה רחוקה או המאושפזים במוסד, שמהם ניתן להסתיר זאת, יש להודיעם רק אחרי סיום ה'שלושים' לקבורה, שאז מתאבלים זמן קצר בלבד. במקרים מיוחדים יש להימנע לגמרי מלספר.
מקורות: פסחים ג, סע"ב. ב"י סו"ס שלט ו-תב. ד"מ, שו"ע, רמ"א ונו"כ סו"ס תב. נשמת אברהם שם. שו"ת חות יאיר סי' רא. נטעי גבריאל הל' אבלות ח"א פרק קכח. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:08
