מדורים נוספים
	התקשרות 550 - כל המדורים ברצף
	ההוראה שלמדים מ"ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה"
	הייתכן שנמצאים עדיין בגלות?!...
	'הערות התמימים ואנ"ש'
	פרשת משפטים
	"כאילו הם עוסקין בבניין הבית"
	הלכות ומנהגי חב"ד

מצד העניין ד"מרבין בשמחה", יש לכלול בזה גם את חודש אדר ראשון * על "הר סיני" המשמעות היחידה של זמן היא מקרא ומשנה * גם בעולם הזה הגשמי יש לדעת כי מציאות היום והלילה נמשכת ממקרא ומשנה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. יום השבת-קודש מברכים החודש, כיוון שבו מברכים את כל ימי החודש, הרי מובן, שכל העניינים שישנם בחודש זה - אפילו עניינים השייכים לימים פרטיים בחודש, ומכל-שכן עניינים שהם הנקודה המשותפת של כל ימי החודש - צריך להיות מעין זה בשבת מברכים, כפי שהפועל נמצא בכוח על-כל-פנים.

ובנדון דידן: הנקודה המשותפת של כל ימי חודש אדר היא - שבכל ימים אלו ישנו העניין ד"ונהפוך הוא"¹, שהרי עניין זה הוא לא רק בימי הפורים עצמם, אלא גם בימים שקודם פורים וגם בימים שלאחרי פורים, וכלשון חז"ל² "משנכנס אדר מרבין בשמחה", שמזה מובן שהשמחה היא לא רק בפורים עצמו, אלא "משנכנס אדר"³.

ב. אמנם, לכאורה מסתבר לומר שעניין זה הוא רק בחודש אדר שני - שהרי הטעם לעניין השמחה והעניין ד"ונהפוך הוא" בחודש אדר הוא מצד ימי הפורים, ואם כן, בחודש אדר שני, שבו חלים ימי הפורים, פועלים ימי הפורים עניין השמחה על כל החודש, מה-שאין-כן בחודש אדר ראשון, שאין בו פורים, הנה גם השמחה דחודש אדר אינה שייכת בו.

אך יש לומר, שמצד העניין ד"מרבין בשמחה", שהפירוש ד"מרבין" כולל כל עניין שיש לו איזה שייכות ואחיזה כו' ("מ'טשעפעט עס צו"), יש לכלול בזה גם חודש אדר ראשון, דאף שאינו אלא אדר ראשון, מכל-מקום, מצד עניין הריבוי ("מרבין"), צריך להיות עניין השמחה גם  בחודש זה.

ג. ועדיין יש להקשות על זה:

"משנכנס אדר מרבין בשמחה" - שייך רק בנוגע לזמן שהוא בוודאי חודש אדר, והספק הוא רק אם זהו עניין של שמחה, הנה מצד עניין הריבוי כוללים גם עניין זה; אבל בנוגע לחודש אדר ראשון, שאינו נכלל בעניינו של חודש אדר לאמיתתו כלל, הרי לכאורה לא שייך בזה עניין הריבוי.

ועל-דרך שמצינו⁴ בעניין ספק ברכות להקל⁵ (שאין מברכים במקום שיש ספק), שזהו דווקא כאשר הספק הוא על הברכה, כמו בברכת הנהנין, מה-שאין-כן בברכת המצוות, כאשר הספק הוא (לא על הברכה, אלא) על המצווה עצמה, אזי לא שייך הכלל ד"ספק ברכות להקל".

וזהו הטעם שמברכים את הברכות השייכות ליום-טוב גם ביום-טוב שני (נוסף על הטעם "כי היכי דלא לזלזולי בה"⁶) - דכיוון שהספק אינו על הברכה, אלא על היום-טוב עצמו, הנה כאשר נפשט (מאיזה טעם שיהיה) שהוא אכן יום-טוב, אזי מברכים בו את הברכות דיום-טוב.

וכן הוא לכאורה בנדון דידן - שיש חילוק אם הספק הוא על השמחה, שאז ההכרעה היא ש"מרבין בשמחה", או שהספק הוא על עצם העניין ד"אדר", שאז לא שייך הכלל ד"מרבין בשמחה".

אבל, לאמיתו של דבר, כיוון שגם באדר ראשון ישנו "פורים קטן", שאין אומרים בו תחנון⁷ וכו' - הרי אף שבהעניין דפורים עצמו אין זה אלא "פורים קטן" (ולא "פורים גדול" או אפילו "פורים" סתם), מכל-מקום, די בזה כדי שיהיה נכלל ב"אדר", ובמילא הרי זה נכלל ב"משנכנס אדר מרבין בשמחה".

ועל-פי האמור - יש להתחיל כבר עתה בעניין השמחה, ולהמשיך זאת מיום זה על כל ימי החודש, כך, שכל העניינים הבלתי-רצויים יהפכו לששון ולשמחה, במהרה בימינו, למטה מעשרה טפחים.

* * *

ד. על הפסוק⁸ "ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה" (ועל-דרך זה בפרשתנו⁹ "ויבא משה גו' ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה"), מקשה בילקוט¹⁰: "והלא כתיב ונהורא עמה שרא¹¹, ונוגה כאור תהיה¹², גם חושך לא יחשיך ממך¹³, (כלומר, מכיוון שבסביבתו של הקב"ה שורה לעולם אור ואין מצב של חושך) מנין היה משה יודע אימתי יום ואימתי לילה"? ומתרץ: "אלא בשעה שהיה הקב"ה מלמדו מקרא היה יודע שהוא יום, ובשעה שהיה מלמדו משנה היה יודע שהוא לילה".

ולכאורה נשאלת השאלה: מה נוגע לנו לדעת את כל סיפור המאורע ד"ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה", עם כל הפרטים שבזה - הרי "מאי דהוה הוה"¹⁴ [וכדאיתא בחסידות¹⁵ שמתן-תורה היה רק פעם אחת בלבד, ולא יהיה מתן-תורה עוד הפעם, כי אפילו פנימיות התורה שתתגלה לעתיד, ניתנה כבר במתן-תורה], ומה נוגע לנו לדעת את פרטי האופנים דמתן-תורה?

ועל כורחך צריך לומר, שעניין זה הוא הוראה גם לזמננו.

והעניין בזה - שיש לדעת, שכל מציאות הזמן דיום ולילה נמשכת מהמציאות דמקרא ומשנה.

יש מקום - "הר סיני" - שבו אין לזמן מציאות אחרת כלל מלבד מקרא ומשנה; אבל גם כאן למטה, כשנעשית מציאות של יום ולילה בגשמיות - יש לדעת שמציאות זו נמשכת ממקרא ומשנה, דהיינו שאמיתית המציאות דיום ולילה היא - מקרא ומשנה, שזהו זמן רוחני.

ה. וביאור העניין:

"מקרא" - עניינו יום וגילוי. וכמבואר בתניא¹⁶ בפירוש הלשון¹⁷ "קורא בתורה", שהוא "כבן קטן הקורא לאביו", וכך על-ידי לימוד התורה נמשך הקב"ה להאדם. ועניין זה הוא בתורה שבכתב שנקראת בשם "מקרא", ולכן הרי זה עניין של אור וגילוי.

מה-שאין-כן "משנה" (תורה שבעל-פה) - עניינה לילה והעלם, כיוון שעניינה הוא לברר העניינים הגשמיים ולדחות את היצר-הרע. וכמבואר לעיל בהמאמר¹⁸ בעניין "אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית-המדרש"¹⁹, שבית-המדרש עניינו תורה שבעל-פה, שעל-ידה דוחים את הקליפות. וכמו שנתבאר הטעם לזה, לפי שהתורה כולה פנים בכל השישה קצוות, ואין בה בחינת אחוריים כלל, ולכן בכוחה לדחות את הקליפות וסטרא-אחרא.

וממציאות זו דתורה שבכתב ותורה שבעל-פה, יום ולילה שלמעלה - נשתלשלה המציאות דיום ולילה שלמטה. ובאותיות הקבלה - שמתחילת המשכת האור באופן ד"מטי ולא מטי", נמשכה למטה מציאות הזמן²⁰.

ו. וזוהי ההוראה מסיפור המדרש אודות משה רבינו - שיש לדעת, שכל מציאות הזמן אינה אלא מציאות של תורה שממנה נשתלשל הזמן.

ואף שאין רואים זאת בעיני בשר, הרי זה שהדבר הוא בהעלם או בגילוי אינו משנה כלל את הדבר עצמו. השינוי הוא רק שכאשר הדבר הוא בגילוי, אזי הוא נראה לכול, וכשהוא בהעלם, אזי שייך שיהיה מה שלא רואים; אבל הדבר עצמו אינו משתנה.

הסיבה לכך שאנו רואים בעיני בשר את מציאות הזמן כמציאות בפני עצמה - הרי זה משום שאנו מסתכלים בעיני בשר, אבל האמת אינה כן. ומי שהוא מזוכך, רואה את האמת גם בעיני בשר.

ומה שטוענים: איך שייך שנשמה בגוף, בעולם הזה, יהיה לה ההרגש שכל המציאות דיום ולילה אינה אלא תורה שבכתב ותורה שבעל-פה? - אזי המענה הוא: כבר היה לעולמים!  משה רבינו היה נשמה בגוף גשמי, ואף-על-פי-כן, "ויבוא משה בתוך הענן גו' ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה", דהיינו שבגופו הגשמי היו אצלו "ארבעים יום וארבעים לילה" בבחינת יום ולילה הרוחניים!

ועניין זה הוא הוראה ונתינת כוח לכל אחד ואחד מישראל , שהרי "כל אחד ואחד מישראל חייב לומר מתי יגיעו מעשיי למעשה אבותיי - אברהם, יצחק ויעקב"²¹, וגם למדריגת משה²². והיינו, שעניין זה צריך להיות בכל אחד ואחד מישראל, אם לא בעיני בשר - על-כל-פנים בהשגת השכל והרגש הלב.

ז. וביאור העניין בפרטיות יותר:

האמור לעיל, שאצל משה רבינו היתה כל מציאות הזמן רק המציאות דמקרא ומשנה - הרי זה בשעה שהיה משה בהר; אבל בשעה שהיה למטה - היתה גם אצלו מציאות הזמן כמו שנשתלשל למטה.

[ועל-דרך שמצינו בעניין האכילה דמשה - שבהיותו למטה, היה אצלו עניין האכילה (דהן אמת שהיתה זו אכילת המן, שלא היתה בו פסולת²³, ובזה גופא היתה זו אכילת משה, לפי מדריגתו, אבל סוף-כל-סוף היה זה עניין של אכילה). מה-שאין-כן כשהיה בהר - אזי "לחם לא אכל ומים לא שתה"⁸. וכן הוא בעניין הזמן].

וכן הוא בנוגע לכל אחד ואחד מישראל (שעליו לומר "מתיי יגיעו מעשיי למעשה אבותיי", וכן כמעשה משה, כנ"ל) - שישנו חילוק אם הוא נמצא "על ההר" או לא:

עניינו של "הר" - שהוא באופן של עלייה והגבהה (דאף שגם הר הוא דומם, אבל בדומם גופא הרי הוא למעלה מכללות הדומם, להיותו בעלייה²⁴). וב"הר" גופא - המדובר הוא בנוגע ל"הר סיני", שעליו היתה קבלת התורה, ונקרא בשם "הר סיני, שירדה שנאה לאומות העולם עליו"²⁵.

והעניין בעבודה - ש"הר" קאי על יושבי אוהל, דאף שנמצאים בעולם, מכל מקום, בעולם גופא הרי הם בעלי. וב"הר" גופא - הרי הם בבחינת "הר סיני", להיותם קשורים עם התורה, ובמילא מנותקים הם מענייני העולם ("שירדה שנאה לאומות העולם").

וזוהי ההוראה ממשה רבינו: כאשר נמצאים "על הר סיני", דהיינו במעמד ומצב ד"יושבי אוהל" - אזי כל מציאות הזמן צריכה להיות מקרא ומשנה, ושלא יהיה שום מציאות אחרת של זמן.

כלומר: נוסף על זה שאצל כל אחד ואחד מישראל צריך להיות הזמן שקול ומדוד, שהרי "ימים יוצרו ולו אחד בהם"²⁶, דהיינו שכל יום, כל שעה וכל רגע שקולים ומדודים, ועליו לנצל כל רגע להעבודה, שהיא לגלות בחינת אחד שבו²⁷, וכפי שמצינו באברהם אבינו, שנאמר בו²⁸ "בא בימים", "יומין שלמין"²⁹ - הנה נוסף לזה ביושבי אוהל בפרט, שמצד היותם קשורים עם התורה, הרי זה כל מציאות הזמן שלהם.

והיינו, שאם הולך אצלם לאיבוד רגע שאינו מנוצל ללימוד התורה, הרי לא זו בלבד שלא מילאו את תפקידם שהיה עליהם למלא באותו זמן, אלא יתירה מזו - שכל מציאות הזמן (של אותו רגע שלא נוצל כדבעי) אינו  במציאות כלל, כי כל מציאות הזמן אצל יושבי אוהל היא - תורה.

וזהו החילוק בין יושבי אוהל לבעלי עסק:

בעלי עסק - עיקר עבודתם הוא בקיום המצוות, ומכיוון שהייחוד בקיום המצוות אינו "ייחוד גמור", אלא בבחינת מרכבה בלבד³⁰, הרי ישנה המצווה בפני עצמה ומקיים המצווה בפני עצמו, ולכן שייך שיהיה גם מציאות הזמן בפני עצמו, מלבד העבודה שצריכה להיות באותו זמן; אלא, שאם לא עבד עבודתו באותו זמן, לא נוצל הזמן כדבעי.

מה-שאין-כן יושבי אוהל - עבודתם היא בלימוד התורה, שהוא באופן של "ייחוד גמור ברצון העליון ולא מרכבה לבד"³⁰, דהיינו שהזמן והתורה הם דבר אחד, ולכן, אם ישנו משך זמן שבו אינו לומד - הרי זמן זה אינו במציאות כלל.

ח. ואם הדברים אמורים ביושבי אוהל בכלל, דהיינו גם אלו שהיה להם בעבר שייכות לענייני העולם (ובמילא גם עתה רישומו ניכר), אלא שעתה נדבה לבם לעסוק בלימוד התורה, ואף-על-פי-כן אומרים להם שמכיוון שעתה אין עסקם במשא ומתן [כולל גם "משא ומתן" המבואר בדא"ח דרושי פרשת וישב³¹, דהיינו שלוקחים כסף וזהב ועושים מהם אהבה ויראה], הרי כל מציאות הזמן שלהם אינה אלא תורה - הרי מכל-שכן בנוגע לאלו שמעולם לא היתה להם שייכות לענייני העולם, דהיינו תלמידי הישיבה, שאצלם בוודאי כן הוא.

ובפרטיות יותר: אם כן הוא בנוגע לתלמידי ישיבה סתם, אפילו תלמידי הישיבות שבהם לומדים רק גליא דתורה, שעניינה בירורים, והיא קשורה עם ענייני העולם, וגם הייחוד שבה אינו בגלוי כל-כך, ואף-על-פי-כן אומרים שכל מציאות הזמן שלהם היא תורה - הרי מכל-שכן בנוגע לתלמידי הישיבות שבהן לומדים גם חסידות (וגם בשעה שלומד נגלה דתורה, צריך להיות ניכר עליו שזהו בחור השייך ללימוד החסידות), שבפנימיות התורה היחוד הוא בגלוי, הרי ודאי שכן הוא, שכל מציאות הזמן שלהם אינה אלא תורה³².

ט. ובנוגע לפועל:

צריכה להיות שמירת הזמן. כל רגע צריך להיות מנוצל בלימוד התורה, כי כל רגע שאינו מנצל ללימוד התורה, אינו קיים במציאות כלל.

בנוגע לשמירת סדרי הישיבה - הרי זה דבר הפשוט, והמדובר הוא גם בנוגע לזמנים שהם, לכאורה, אינם תחת בעלות הישיבה, הנה גם זמנים אלו יש לנצל ללימוד התורה.

ומה שזמנים אלו נמסרו לרשותו, ויש לו בעלות עליהם - הרי בעלות זו מתבטאת בכך שבזמנים הפנויים מסדרי הישיבה יכול הוא לבחור בעצמו ללמוד מה שליבו חפץ: חלק זה בתורה או חלק זה בתורה, אבל בנוגע לעצם עניין הלימוד, הרי גם אז עליו ללמוד.

ואפילו באותם זמנים שצריך לאכול, לישון, לטייל וכדומה - הרי גם כשעוסק בדברים המוכרחים, צריך להיות ניכר עליו עול התורה, ובאופן שאינו שייך לעניינים אחרים.

וכמדובר לעיל בהמאמר, שבשעה שעבד משועבד לאדון אחד, לא שייך שיעבוד אדון אחר. וכן הוא בנוגע לתלמידי הישיבה, שצריכים להיות משועבדים לגמרי לתורה, ובמילא לא שייך כלל שיתעסקו בעניינים אחרים. וכאשר עוסקים בדברים המוכרחים, הרי זה צריך להיות באופן המבואר בחסידות³³, שעבד, גם בשעה שישן, ניכר עליו שהוא עבד, ואימת רבו עליו.

וכאשר ההנהגה היא באופן זה - אזי נרגש אצלו שכל המציאות דיום ולילה היא מקרא ומשנה, דהיינו שכל מציאות הזמן שלמטה היא מציאות הרוחנית שלמעלה.

אלא, שעתה הרי זה רק בהשגת השכל ובהרגש הלב, אבל על-ידי זה זוכים שלעתיד-לבוא יראו זאת גם בעיני בשר, "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו" - דהיינו שיראו גם בעיני בשר - "כי פי הוי' דיבר"³⁴.

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת משפטים, מברכים החודש אדר-ראשון, ה'תשי"ז - 'תורת מנחם - התוועדויות' ה'תשי"ז, חלק שני (יט) עמ' 81-94 - בלתי מוגה)

----------

1. אסתר ט,א.

2. תענית כט, סע"א.

3. ראה גם שיחת ש"פ משפטים, מבה"ח אדר דאשתקד בתחילתה (תו"מ חט"ז ע' 97). וש"נ.

4. ר"ן שבת כג,א (בשם קצת מן המפרשים). וראה אנציק' תלמודית ערך ברכות (כרך ד' עמ' שד ואילך). וש"נ.

5. רמב"ם הל' ברכות פ"ח הי"ב. טושו"ע או"ח סר"ט ס"ג.

6. שבת שם.

7. שו"ע סוף או"ח. השלמה לשו"ע אדה"ז שם סקל"א ס"ח. סידור אדה"ז לפני "למנצח גו' יענך".

8. תשא לד,כח.

9. בסופה.

10. יל"ש תשא רמז תו. מדרש תהלים עה"פ יט,ג.

11. דניאל ב,כב.

12. חבקוק ג,ד.

13. תהילים קלט,יב.

14. לשון חז"ל - יומא ה,ב. ועוד.

15. ראה סה"מ תרכ"ו עמ' שכו. תרנ"ו עמ' שנו. המשך תרס"ו עמ' כג. עמ' תקמו. תער"ב ח"א עמ' שסו. סה"מ עטר"ת עמ' רצא. תרפ"א עמ' קסז. תרפ"ה עמ' קצט. תש"ט עמ' 57. ועוד.

16. ספל"ז.

17. ברכות רפ"ב. ועוד.

18. ספ"ה.

19. סוכה נב,ב. וש"נ.

20. ראה מאמרי אדמו"ר הזקן תקס"ו ריש עמ' מג. תקס"ח ס"ע תקמב. המשך תרס"ו עמ' מא ואילך. תער"ב ח"א עמ' שלט ואילך. ועוד.

21. תדבא"ר רפכ"ה.

22. סה"מ תער"ב-ע"ו עמ' קלז.

23.  יומא עה,ב.

24. ראה תו"מ חי"ד ס"ע 116. וש"נ.

25. שבת פט, סע"א.

26. תהילים קלט,טז. וראה תו"א פרשתנו עה, סע"ד. וראה גם לקו"ש חט"ז עמ' 273. וש"נ.

27. ראה לקו"ת שלח נב,א. שה"ש כב,ב. ובכ"מ.

28.  חיי-שרה כד,א. וראה תו"א פרשתנו עט,ב.

29. ראה סה"מ מלוקט ח"א עמ' תנא. וש"נ.

30. ראה תניא פכ"ג (כח,ב).

31. תו"א ותו"ח ר"פ וישב. ובכ"מ.

32. ראה גם שיחת יו"ד שבט סכ"א ואילך. וש"נ.

33. ראה המשך תרס"ו עמ' שיב. וראה גם שיחת יו"ד שבט סנ"א. וש"נ.

34. ישעיה מ,ה.