יש בקרבנו גם אנשים אופטימיים. הם רואים את המציאות במלוא חומרתה וסכנותיה, אך מאמינים שמעז ייצא מתוק. בסופו של דבר נצא מחוזקים
השבוע אנו נכנסים לחודש אדר, ועל כך אומרים חז"ל: "משנכנס אדר מרבים בשמחה". השנה השמחה כפולה – שני אדרים. אלא שהמציאות אינה משמחת כל-כך. כשרואים את המתרחש סביבנו מתבקש לבכות ולא לשמוח.
הטקסים, הנאומים, הצילומים המשותפים, ההבטחות, שחרור המחבלים, העברת השליטה – את כל זה אנחנו כבר מכירים בעל-פה. היו ימים שניסו לעטוף את המהלכים הללו באווירת אופוריה; עכשיו לפחות את האופוריה חוסכים מאיתנו. לאיש אין אשליות. הכול יודעים בדיוק לאן כל זה יוביל, ולכן מתחשק לבכות.
התנתקות מהמציאות
וכי מישהו באמת משלה את עצמו שהחלפת אבו-עמאר באבו-מאזן תהפוך את אויבינו ליונים צחורות? וכי דורות שהתחנכו לשנאה יוקדת לעם היהודי, ודור רביעי שגדל על ברכי הג'יהאד ועל רקע ה'שהידים', יהפכו את עורם רק משום שרוצח מתועב אחד הלך מהעולם? הלוא ברור לגמרי שבמקרה הטוב מדובר במהלך טקטי, שנועד לאגור כוח לקראת סיבוב הדמים הבא.
הקשיבו לקולות שבאים משם. אין שום התייחסות ערכית לצורך בשלום, לשלילת שפיכות-הדמים. לא תשמעו אפילו בדל של הצהרה כי רצח אנשים נשים וטף הוא מעשה פסול ובלתי-מוסרי. השפה היא טקטית לגמרי – מה 'מועיל' ומה 'מזיק' למאבק. כרגע הגיעו למסקנה שהטרור 'מזיק למאבק'. ברגע שירגישו שהוא עשוי להועיל, יישלפו מחדש הרובים והטילים, המתאבדים והמטענים. אלא שהסיבוב הבא עלול להיות אכזרי ורצחני פי כמה וכמה.
הציבור יודע זאת, ובכל-זאת שותק. אנשים אומרים 'אין לנו ברירה'. זהו סוג של ייאוש, עייפות, ובעצם כניעה. בהעדר מנהיגות אמיתית, מעודדת ומחשלת, רבים בציבור הרימו ידיים ונכנעו; אין להם עוד כוח להוסיף להיאבק. יש כאן בעצם התנתקות – התנתקות מהמציאות, בבחינת 'יהיה מה שיהיה'.
חלק אחר בציבור, המבין מה צפוי לנו לאחר תקופת הרגיעה (אם תהיה כזאת), מתהלך מודאג ומלא חששות. הוא מבין את המשמעות החמורה של הוויתורים. הוא זוכר מה הייתה תוצאת שחרור המרצחים בפעמים הקודמות – ליבוי הטרור וחזרתם של רבים מהם למעשי הרג ורצח. הוא יודע שתקופת הרגיעה תנוצל לסחיטת ויתורים מירבית מצד אחד, ולבנייה מחודשת של תשתית הטרור מצד שני. הציבור הזה חש כאב, דאגה וחרדה.
החששות והחרדות הפכו רבים וטובים לפסימיים. אנשים שבעבר הקרינו שמחה ואופטימיות, מתהלכים כיום כשמצחם חרוש קמטים ועיניהם אדומות מלילות של נדודי-שינה. הם רואים את הסכנות, מאבחנים את החולשה, והם דואגים וחרדים.
תקווה של אמונה
אולם יש בקרבנו גם אנשים אופטימיים. הם רואים את המציאות במלוא חומרתה וסכנותיה, אך מאמינים שמעז ייצא מתוק. הם מלאי תקווה, שדווקא המפולת הנוכחית תוליד מפנה מהותי, עמוק, פנימי. דווקא לאחר שהדרך השגויה תקרוס ותתמוטט, יבינו רבים בציבור שדרוש כיוון אחר בחינוך, במנהיגות, בהשקפת-העולם וממילא גם במדיניות.
אנו שייכים לבעלי התקווה האופטימיים. אכן, המצב הקיים מדאיג. אמת, המנהיגות הקיימת נגררת לאותה דרך-חתחתים שאת תוצאותיה חשנו היטב בעשור האחרון. אמנם צריך לעשות הכול כדי לעצור את המהלכים המסוכנים, כי בינתיים עלול עוד יהודי לשלם בחייו בגללם. אבל בטוחים אנו שבסופו של דבר נצא גם מהמערכה הזאת מחוזקים.
תשאלו, תקווה זו – על-סמך מה? שמחה – מה זו עושה? אין לנו תשובה 'רציונלית'. זו האמונה היהודית, המבוססת על הביטחון בקב"ה. בטוחים אנו ש"לא ינום ולא יישן שומר ישראל", והוא יציל אותנו גם מהסכנות האלה ויביא לנו את הגאולה האמיתית והשלמה. לכן "מרבים בשמחה"! | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
