חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:45 זריחה: 5:35 י"ב בסיון התש"פ, 4/6/20
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

הוספה מיוחדת ב"משפט" וב"צדקה"
דבר מלכות

כיוון שסיבת החורבן והגלות היא היפך העניין דאהבת-ישראל, הרי מובן, שעל-ידי ההוספה באהבת-ישראל מבטלים את סיבת הגלות, ובדרך ממילא בטלה הגלות * במיוחד יש להוסיף בלימוד תורה, הלכה למעשה - "ציון במשפט תיפדה" ובנתינת צדקה - "ושביה בצדקה" * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. אודות העניין ד"שבת חזון" - ידוע מה שאמר ר' הלל מפאריטש1 "בשם הרב מבארדיטשוב נבג"מ" ש"שבת חזון" הוא מלשון "מחזה", "שמראין לכל אחד ואחד המקדש דלעתיד מרחוק".

ומוסיף לבאר על-פי משל - "מאב שיש לו בן יקר ועשה לו מלבוש יקר להתלבש בו, ומצד שלא נזהר הבן באותו בגד כו' קרע אותו לכמה קרעים, ועשה לו פעם שני לבוש וקרע אותו גם-כן. מה עשה האב, עשה לו לבוש שלישי ולא נתן לו ללבוש אותו, רק גנזו, ולפרקים רחוקים ידועים מראה לו הלבוש, ואומר לו, ראה, שאם תתנהג בדרך הישר ינתן לך לבוש זה ללבוש אותו (ומצד זה מרגילו לילך בדרך הישר עד שיוודע בו שנעשה אצלו כמו טבע, אז יתן לו הלבוש להלביש אותו כו')".

ודוגמתו בנמשל - שראיית2 המקדש דלעתיד מרחוק בשבת חזון מגדילה ומגבירה את הכוסף והתשוקה כו' שהמקדש דלעתיד (שעומד "בנוי ומשוכלל" למעלה3) יירד ויתגלה במקדש של מטה בירושלים של מטה4, וכתוצאה מזה, עוד מוסיפים ישראל להטיב את הנהגתם בכל ענייני תורה ומצוותיה, אשר, על-ידי זה מבטלים את סיבת הגלות ("מפני חטאינו גלינו מארצנו"), ובהיבטל הסיבה - בטל בדרך ממילא המסובב, הגלות, ואז נותן הקב"ה לישראל את המקדש דלעתיד בפועל ממש.

ולכל לראש - להוסיף באהבת-ישראל ואחדות ישראל, דמכיוון שסיבת החורבן והגלות היא היפך העניין דאהבת-ישראל5, הרי מובן, שעל-ידי ההוספה באהבת-ישראל  מחלישים ומבטלים את סיבת הגלות,  ובדרך ממילא מתבטל הגלות, ובאה הגאולה האמיתית והשלימה.

וחידוש מיוחד6 בשנה זו - להיותה שנת העיבור7:

ההוספה דחודש העיבור פועלת בכל השנה כולה - כל השנה כולה נקראת בתורת אמת: "שנה תמימה"8, ומזה מובן, שגם העניינים דכל השנה הם (צריכים להיות) באופן של תמימות ושלימות.

ומזה מובן גם בענייננו, שראיית המקדש דלעתיד בשבת חזון, ופעולתה בהוספה בכל הקשור לביטול החורבן והגלות ועד לבניין בית-המקדש - (צריכים להיות) נעשים באופן של תמימות ושלימות, על-ידי ההוספה ביתר שאת וביתר עוז.

ב. בין הפעולות העיקריות שעל-ידן מבטלים את החורבן והגלות - ישנו עניין המפורש בתורה-שבכתב, בסיום וחותם ההפטרה (שהיא סיום וחותם "הקריאה") דשבת חזון: "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה"9, היינו, שהפדייה מהגלות והשבייה נעשית על-ידי ב' העניינים ד"משפט" ו"צדקה".

והעניין בזה:

"משפט" - קאי על "עסק התורה", ובעסק התורה גופא - "הלכות התורה", "כתרגומו על פסוק10 כמשפט הראשון כהלכתא קדמייתא"11.

[ובפשטות - שכללות עניין ה"משפט", "להיות כל דבר על מכונו כמו שצריך להיות"12, לדעת את המעשה אשר יעשון ואלה אשר לא תעשינה, הוא על-ידי הלכות התורה, היינו, לימודה לא רק באופן של שקלא-וטריא, אשר,  "אלו ואלו דברי אלוקים חיים"13, כי אם, באופן של הלכה פסוקה, הלכה למעשה בפועל ("המעשה הוא העיקר"14) בהעולם הזה הגשמי, שאינה יכולה להיות אלא באופן אחד, כדעה אחת ("הוי' עמו - שהלכה כמותו"15, למעלה מ"אלו ואלו דברי אלוקים חיים"16)].

"צדקה" - קאי על "כללות המצוות שנקראו צדקה"17, ובפרט מצוות הצדקה עצמה, ה"שקולה כנגד כל המצוות"18.

וזהו "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" - שהפדייה מהגלות והשבייה היא על-ידי ב' העניינים ד"משפט" (הלכות התורה) ו"צדקה": "משפט", הלכות התורה - "כמו שאמרו רז"ל19 אין הגלויות מתכנשות אלא בזכות המשניות (שעניינן - הלכה פסוקה20), שנאמר21 גם כי יתנו ("יתנו" מלשון משנה) בגויים עתה אקבצם"11, ו"צדקה" - גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה"22.

ולכן, בימי "בין המצרים" בכלל, ובפרט החל מר"ח מנחם-אב, ובפרטי פרטיות החל מהשבת שלפני תשעה-באב (שמיניה מתברכין כולהו יומין23, כולל תשעה-באב, עד לברכה העיקרית, שיהפך לששון ולשמחה ולמועדים טובים24) - יש להוסיף ביתר שאת וביתר עוז ב"(ציון) במשפט (תפדה ושביה) בצדקה":

"במשפט" - לימוד הלכות התורה, ובמיוחד אלו שהזמן גרמא - הלכות התורה שבהם נתבארו פרטי העניינים דבניין בית-המקדש25 (ובפרט בשבת חזון, שבו מראים לכל אחד ואחד המקדש דלעתיד, כנ"ל) - הלכות בית הבחירה.

ו"בצדקה" - הוספה בנתינת הצדקה יותר מכפי הרגילות (וגם בקשר לשבת - על-ידי "כסף משנה" בערב שבת, או על-ידי הכנסת אורחים בשבת וכיוצא-בזה).

ג. ובפרטיות יותר:

ב' העניינים ד"משפט" ו"צדקה", עם היותם שייכים ונדרשים מכל אחד ואחד מישראל, מכל-מקום, חלוקים הם לב' אופני עבודה השייכים בעיקר ובפרט לב' סוגים בישראל - ישכר וזבולון, מארי תורה ומארי עובדין טבין26: ישכר מארי תורה - עיקר עבודתם ב"משפט" לימוד התורה (אף-על-פי שצריכים לעסוק גם בצדקה, שהרי כל האומר אין לי אלא תורה כו'27). וזבולון, מארי עובדין טבין - עיקר עבודתם ב"צדקה" (אף-על-פי שצריכים לעסוק גם  בלימוד התורה)28.

ובהתאם לכך, הרי ההוספה בלימוד (התורה, ובפרט) הלכות התורה, "משפט", צריכה להיות בהדגשה יתירה אצל תלמידי הישיבות:

תלמידי הישיבות - אין להם עסק עם ענייני העולם, דאגות הפרנסה כו', מכיוון שמקבלים את כל מחסורם וצרכיהם מן המוכן, ובמילא, כל עניינם ומציאותם אינו אלא לימוד התורה29, בבחינת תורתם אומנותם.

ובלימוד התורה גופא - לא רק שקלא-וטריא ופלפול בתורה, ועד ל"יגדיל תורה ויאדיר"30,  אלא גם - ובעיקר - לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא31, לכוון לאמיתתה של תורה32.

ולכן, כשישנו זמן מיוחד שצריכים להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בלימוד התורה, ובנידון-דידן, בימי "בין המצרים", שאז צריכים במיוחד לבטל את החורבן והגלות כו', על-ידי ההוספה בהלכות התורה, "ציון במשפט תפדה" - הרי לכל לראש מוטלת חובה זו על תלמידי הישיבות, שעיקר עניינם הוא לימוד התורה, כולל ובפרט - הלכות התורה ("משפט").

ולא עוד, אלא שיש להם אחריות בזה גם עבור תומכי הישיבה, אלו שעיקר עבודתם בקו דזבולון, מארי עובדין טבין, אשר, על-ידי תמיכתם בתלמידי הישיבה שיוכלו ללמוד תורה ומתוך מנוחה כו', יש להם חלק ושותפות בלימוד התורה של תלמידי הישיבות33, ובמילא, מלבד האחריות עבור עצמם, מוטלת עליהם גם האחריות עבור תומכי הישיבה34.

ד. ואם הדברים אמורים בנוגע לתלמידי כל הישיבות, הרי על-אחת-כמה-וכמה בנוגע לתלמידי ישיבת תומכי-תמימים:

ידועה שיחת כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו35, "מנהל פועל דישיבת תומכי-תמימים" בקשר להתייסדות ישיבת תומכי-תמימים במדינה זו, שבה חזר וביאר את השיחה של אביו36, כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, מייסד הישיבה, על-דבר תפקידם המיוחד של תלמידי ישיבת תומכי-תמימים, ותוכן הדברים - שתלמידי תומכי-תמימים הם "חיילי בית דוד", שתפקידם ושליחותם לצאת ל"מלחמת בית דוד", לגלות בעולם את הגילוי אור דמשיח בן דוד, על-ידי הפצת המעיינות חוצה, מבלי להתפעל מאלו "אשר חרפו אוייביך ה' אשר חרפו עקבות משיחך"37,

ודבר ברור הוא שינצחו במלחמה זו, שהרי "מה כתיב בתריה38 ברוך ה' לעולם אמן ואמן"39, לשון של שבועה40, שבועתו של הקב"ה, כביכול, על הניצחון ד"מלחמת בית דוד".

ומזה מובן, שההוספה המיוחדת בלימוד התורה בקשר ובשייכות לביטול החורבן והגלות, ועד לגילוי דמשיח בן דוד בפועל ממש בהעולם הזה הגשמי ("ציון במשפט תפדה") - שייכת ביותר וביותר לתלמידי ישיבת תומכי-תמימים, חיילי בית דוד, שתפקידם להלחם עם אלו "אשר חרפו עקבות משיחך", כדי לפעול ולהביא ביאת משיח צדקנו בפועל ממש.

ולכן, בימים אלו מוטלת החובה והאחריות על תלמידי ישיבת תומכי-תמימים - בהוספה מיוחדת על תלמידי כל הישיבות כולן - להרבות ביתר שאת וביתר עוז בלימוד התורה, ובפרט הלכות התורה41, על-פי מה שנאמר "ציון במשפט תפדה".

ה. ובנוגע לפועל - באתי בהצעה ובקשה נפשית לתלמידי הישיבות בכלל, ולתלמידי ישיבות תומכי-תמימים בפרט:

בימים אלו, יוסיפו תלמידי הישיבות בלימוד התורה, ובפרט הלכות התורה, ביתר שאת וביתר עוז, אשר, על-ידי זה יקרבו ויזרזו ויפעלו ביטול החורבן והגלות, כמו שנאמר "ציון במשפט תפדה".

ובאותם מקומות שסדרי הישיבה הם באופן שחלק מימי הקיץ, כולל ימי "בין המצרים", הם בתקופת החופש, יתאספו תלמידי הישיבות גם מעצמם בכל מקום ומקום (ומה טוב - שיפנו להנהלת הישיבה בבקשה שתתן להם גם "ראש ישיבה" וכו'), על מנת להוסיף בלימוד התורה, ובפרט הלכות התורה, ביתר שאת וביתר עוז.

ופשוט, שההוספה בלימוד התורה בימים אלו - תפעל ותשפיע גם על כל הימים שלאחרי-זה, כולל ובמיוחד בקשר עם התחלת ה"זמן" החדש, להוסיף בלימוד התורה בעילוי אחר עילוי.

ו. על-פי האמור, יש להוסיף בהצעה ובקשה נפשית האמורה - גם בנוגע למארי עובדין טבין: גם בעלי עסקים ישתדלו בימים אלו להתאסף ולעסוק בלימוד הלכות התורה - בהוספה על השיעורים הקבועים בכל ימי השנה.

וכאמור, הוספה זו תפעל ותשפיע גם על כל הימים שלאחרי-זה - להוסיף אומץ42 בקביעות עתים לתורה, כולל ובמיוחד - "מחמשה עשר באב ואילך, דמוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה, יוסיף חיים על חייו", כנ"ל.

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת דברים ה'תשמ"ו - 'תורת-מנחם - התוועדויות' תשמ"ו כרך ד עמ' 167-173)

----------

1)  נעתק באוה"ת לנ"ך ח"ב עמ' א'צז - בשוה"ג. ונתבאר בארוכה בלקו"ש ח"ב עמ' 357 ואילך. ח"ט עמ' 24 ואילך. לקו"ש שבת חזון תשמ"ה. ועוד.

2) שהרי אין דומה שמיעה לראייה (מכילתא יתרו יט,ט). שלכן, י"ל אשר התשוקה כו' שנפעלת ע"י ראיית המקדש דלעתיד מרחוק, היא שלא בערך לגבי התשוקה כו' שנפעלת ע"י שמיעה ודיבור בענייני הגאולה, בתפלות כו' שבכל יום ויום (כולל התפילה "ותחזינה עינינו").

3) פרש"י ותוס' - סוכה מא, סע"א (ועוד נסמן בלקו"ש חי"ח עמ' 418 הע' 64).

4) ואדרבה: העיקר הוא ביהמ"ק של מטה בירושלים של מטה - שהרי "אמר הקב"ה לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא לירושלים של מטה" (תענית ה,א).

5) יומא ט,ב.

6) נוסף על החידוש שבכל ענייני התורה - ש"בכל יום יהיו בעיניך כחדשים" (שו"ע אדה"ז או"ח סס"א ס"ב - נת' בלקו"ת ריש פרשתנו), עד ל"חדשים" (פרש"י תבוא כו,טז) ממש, ובפרט לגבי השנה שלפנ"ז - שהרי בכל שנה ושנה, יורד ומאיר... אור חדש ומחודש... עליון יותר שלא היה מאיר מימי עולם אור עליון כזה" (אגה"ק סי"ד), וכמובן (ובפרט - להיותו אור דכל השנה ובשביל כל השנה) שפועל בכל ענייני השנה.

7) להעיר, שמכיוון שאין ב' שנים מעוברות בסמיכות זו לזו (והפכו - בשנים פשוטות) - הרי החידוש דשנת העיבור הוא הן בנוגע לשנה שלפנ"ז והן בנוגע לשנה שלאח"ז.

8) בהר כה,ל. ערכין לא,א - במשנה. רמב"ם הל' שמיטה ויובל פי"ב ה"ה. וראה יהל אור עמ' סז.

9) ישעיה א,כז.

10) וישב מ,יג.

11) לקו"ת פרשתנו א, סע"ב ואילך.

12) לשון אדה"ז בלקו"ת שם,ד.

13) עירובין יג,ב. גיטין ו,ב.

14) אבות פ"א מי"ז. ולהעיר, שעיקר החילוק בין זמן החורף לזמן הבית - ובפרט בענין ה"עבודה", קרבנות - הוא, בנוגע למעשה בפועל , שהרי בזמן החורבן ישנו הענין ד"ונשלמה (י"ל גם מלשון שלימות) פרים שפתינו" (הושע יד,ג. שו"ע אדה"ז  או"ח (מהדו"ב) סוס"א), אלא, שחסרה עבודת הקרבנות במעשה, שהוא העיקר.

15) סנהדרין צג,ב.

16) ראה בארוכה  אוה"ת יתרו עמ' תתצ ואילך. ד"ה וידבר אלקים תרכ"ז. המשך תרס"ו עמ' תלא ואילך. ועוד.

17) לקו"ת שם.

18) ב"ב ט,א. ירושלמי פאה פ"א ה"א. וראה תניא פל"ז.

19) ויק"ר פ"ז, ג.

20) להעיר ש"בזמן הזה גם הלכות פסוקות של פסקי הגאונים הפוסקים כמו הטור והש"ע והגהותיו בכלל משנה יחשבו" (הל' ת"ת לאדה"ז רפ"ב. וש"נ). והלכות פסוקות של בנין ביהמ"ק וכל עניניו - ה"ה בהל' ביהב"ח וכו' ברמב"ם.

21) הושע ח,י.

22) ב"ב י,א. וראה תניא שם, ולהעיר גם משבת קלט,א. (סנהדרין צח,א*) אין ירושלים נפדה אלא בצדקה שנאמר ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה, וראה רמב"ם הל' מתנות עניים רפ"י (וכ"ה בטור יו"ד סרמ"ז): "אין ישראל נגאלין** אלא בצדקה, שנאמר ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה ("ישראל" ולא "ירושלים" - כגירסת הע"י, וראה לקו"ש חט"ז ס"ע 594).

*) אבל בכת"י פריז: "אין ירושלים נפדה אלא במשפט" כדמשמע גם מפשטות הפסוק, ש"ירושלים שהיא ציון נפדית במשפט, אבל שביה יהיו נפדין בצדקה" - כקושיית המהרש"א בחדא"ג ד"ה ורשב"י (ועיי"ש שנדחק טובה (כפי שהעירו במסורת הש"ס)) וראה גם ב"י או"ח סקפ"ח (בנוגע לנוסח ברכת "בונה ירושלים") "שלא תבנה ירושלים אלא במשפט, דכתיב ציון במשפט תפדה".

**) ואולי יש לומר, שאצל הרמב"ם היתה הגירסא "אין ירושלים נפדה אלא במשפט". ולכן, בנוגע למעלת הצדקה, כתב, "אין ישראל נגאלין אלא בצדקה", במשמעות פשטות הכתוב שירושלים שהיא ציון נפדית במשפט, אבל שביה (ישראל) יהיו נפדין בצדקה" (כנ"ל בשוה"ג הקודם); ושינה גם מלשון הגמרא "נפדה" ל"נגאלין" (נוסף על המבואר בלקו"ש שם שהרמב"ם מפרש הענין יותר מאשר בש"ס) - בהתאם ללשון הפסוק "במשפט תפדה", היינו, שהלשון פדי' ("תפדה") נופל על "משפט".

23) זח"ב סג,ב. שם פח,א.

24) ע"פ זכריה ח,יט. רמב"ם הל' תעניות בסופן. וראה ד"ה ציון במשפט תפדה תשל"ה הע' 42. וש"נ.

25) שעי"ז אין "בנין ביתי בטל" - כדברי הקב"ה ליחזקאל: "וכי בשביל שבני נתונים בגולה יהא בנין ביתי בטל (בתמיהה), לך אמור להם ויתעסקו לקרות צורת הבית בתורה. אני מעלה עליהם כאילו הם עוסקין בבנין הבית" (תנחומא צו,יד. נתבאר בארוכה בלקו"ש חי"ח עמ' 412 ואילך).

26) ראה גם ד"ה ציון במשפט תפדה תשל"ה פ"ז.

27) יבמות קט,ב.

28) ראה אגה"ק ס"ה, ובכ"מ.

29) להעיר מהביאור במארז"ל (מכילתא ר"פ בשלח) "לא ניתנה תורה כו' אלא לאוכלי המן" - שלימוד התורה כדבעי הוא כאשר נמצאים במעמד ומצב ד"אוכלי המן", שלא היו להם בלבולים מעניני העולם כו', כי "אוכלים" כל צרכיהם מן המוכן, מן השמים (ראה לקו"ש ח"כ עמ' 396. ועוד).

30) ישעיה מב,כא. חולין סו,ב. נידה נא,ב. וראה רמב"ם הל' ת"ת ספ"ב.

31) יומא סו,א.

32) ראה בארוכה בקונטרס עץ-החיים (לכ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע) פכ"ז ואילך - דרך הלימוד לתלמידי הישיבות, עיי"ש.

33) ראה שו"ע יו"ד רסרמ"ו וברמ"א שם. הל' ת"ת לאדה"ז פ"ג ה"ד.

ויש להוסיף: מכיוון שגילוי כל עניין הוא ע"י תורה ("תורה אור")* הרי, עסק התורה דישכר אינו בנוגע לתורה דזבולון בלבד ("נחשב לו כאילו למד כן ממש בעצמו"), אלא גם בנוגע לגילוי ההמשכה שע"י העבודה דגמ"ח, שגם בענין זה ניתוסף (לא רק ע"י עסק התורה דזבולון גופא, אלא) גם ע"י התורה דישכר.

*) י"ל שזהו פירוש הפנימי דמחז"ל ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא (ראה תענית ט,א. זח"ג רכא. א).

34) ויש להוסיף - ע"ד הצחות - שמכיוון שבדאורייתא "אין ברירה" (נסמן באנציק' תלמודית ערך ברירה (עמ' רכא)), נמצא, שאחריותו של כל תלמיד פרטי היא עבור כל תומכי הישיבה, כי אף שבשביל צרכיו מספיקה תמיכתו של א', הרי "אין ברירה" לקבוע מיהו התומך שלו כו'.

35) מערב ר"ח תמוז תש"ב - לקו"ד ח"ד תשפ, ב ואילך. סה"ש תש"ב ס"ע 130 ואילך.

36) משמח"ת תרס"א - לקו"ד שם תשפז, ב ואילך. סה"ש שם ס"ע 141 ואילך.

37) תהילים פט,נב.

38) שם,נג.

39) יל"ש עמוס בסופו (רמז תקמט).

40) שבועות כט,ב. שם לו,א. רמב"ם הל' שבועות רפ"ב.

41) להעיר שגם בשיחה הנ"ל מודגש הענין דבירור הלכה - ממקור ההלכה בתושב"כ, עד לפרטי ההלכה ברמב"ם, טור ובית יוסף, ושו"ע אדה"ז.

42) ראה תניא פל"ד. 


 
 
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)