מדורים נוספים
	התקשרות 563 - כל המדורים ברצף
	הולכים לקראת משיח - בשמחה!
	"עשו כל אשר ביכולתכם!"
	"משיח צדקנו בפועל ממש!"
	פרשת קדושים
	הווי מתלמידיו של אהרון
	ערבית מוקדמת בציבור
	הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 563, ערב שבת פרשת קדושים, כ"ז בניסן ה'תשס"ה (6.5.2005)

דבר מלכות

הולכים לקראת משיח - בשמחה!

שמחה מצד זה שכל ההמשכות דלעתיד-לבוא נמשכות כבר עתה על-ידי קיום תורה ומצוות בזמן הזה דווקא * ואף-על-פי שלכאורה עתה הכול הוא בהעלם, מכל-מקום ישנו הצימאון והוא עצמו מרווה במקצת * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר¹ שאנו הולכים לקראת משיח צדקנו, וכאשר הולכים לקראת משיח צדקנו - יש ללכת בשמחה.

אלא שכאשר עושה האדם חשבון, אליבא דנפשיה, ממעמדו ומצבו - יכול לחשוב: מצד איזה עניין יכול הוא להיות בשמחה?

מצד מצבו בעצמו - ידע איניש בנפשיה כו'; ואפילו מצד התורה ומצוות שמקיים - הרי אין הוא מרגיש מה שנפעל על-ידי קיום התורה ומצוות שלו, שהרי בזמן הזה כל העניינים הם באופן ד"מתן בסתר" (כפי שמצינו הלשון בזה²), וכמונח בתיבה סתומה³. ואם-כן, כיצד יכול הוא להיות בשמחה?

והמענה לזה:

יש לדעת שכל ההמשכות נעשים כבר עתה, בזמן הגלות, ולעתיד לבוא יתגלו העניינים שנמשכו על-ידי קיום התורה ומצוות בזמן הזה דווקא. וכאשר עושים חשבון, שלאמיתו של דבר כל העניינים ישנם כבר עתה, וסוף-כל-סוף הם יתגלו - הדבר מביא לידי שמחה.

וזוהי אחת מנקודות התוכן הפנימי שבניגון "ניע זשוריצי כלאפצי"⁴ - שאין צורך לדאוג ("ניע זשוריצי"), כיוון שכל העניינים ישנם כבר עתה, וכאשר יגיעו לפונדק ("דא קראטשאמקו"), ויפרקו את כל מה שיש בידם ("פאנאנדערפאקן וואס מען האט") - אזי יראו מה שיש להם באמת ("וועט מען ערשט יעמאלט זען וואס מען פארמאגט"), ודבר זה יביא לידי "יין" - (לא יין שנותנים לנידונים בעונש קשה⁵, אלא) יין "המשמח"⁶, שמגלה את העניינים הנעלים ביותר⁷.

ב. אמנם, אף-על-פי שכבר עתה נפעלים כל העניינים, וסוף-כל-סוף (כשיגיעו ל"פונדק") יבואו לידי גילוי כו' (כנ"ל) - הרי סוף-סוף בינתיים, בשעת ההליכה בדרך, הכל הוא בהעלם, ונמצא שבפועל - אין בידינו שום דבר ("מען פארמאגט גארניט"). ואם-כן נשאלת שוב השאלה - מצד איזה עניין תהיה השמחה?

והעצה לזה היא - עניין הצימאון:

כאשר ישנו צימאון לגילוי אלוקות - הרי צימאון זה גופא מרווה במקצת, כיוון שהצימאון מרומם את האדם לאותה מדריגה שאליה הוא צמא, וכמאמר הבעש"ט⁸ "במקום שרצונו של אדם שם הוא נמצא".

[ועל-פי זה מבאר הבעש"ט מה שכתוב⁹ "שרפים עומדים ממעל לו":

מעמדם של השרפים הוא בעולם הבריאה, וחיותם נמשכת משם אדנ-י. ואף-על-פי-כן נאמר "שרפים עומדים ממעל לו" - דקאי על מה שכתוב לפני זה¹⁰ "ואראה את אדנ-י יושב על כיסא גו'", שם אדנ-י שמחיה אותם בעולם הבריאה, עולם הכיסא¹¹, היינו שעומדים למעלה ממקור חיותם.

וטעם הדבר - כיוון שמתבוננים בעניין ההבדלה באין-ערוך של עולם האצילות, שהוא מובדל באין-ערוך מעולם הבריאה (שהוא מקומם, כנ"ל) - שזהו מה שאומרים¹² "קדוש קדוש קדוש גו'", והתבוננות זו גופא מרוממת אותם, עד שהם אכן נמצאים באותה מדריגה שאליה הוא הצימאון שלהם - עולם האצילות].

ועניין זה מודגש בימי הספירה, שעניינם הוא הצימאון למתן-תורה, שמטעם זה סופרים את הימים עד שיהיה מתן-תורה¹³.

וזהו גם-כן מה שאמר דוד המלך¹⁴ "צמאה לך נפשי כמה לך בשרי גו' כן בקודש חזיתיך", ופירש אדמו"ר הזקן בשם מורנו הבעש"ט נ"ע¹⁵: "כן בקודש חזיתיך" - "הלוואי בקודש חזיתיך". והיינו, שאף שנמצא במדריגה תחתונה ביותר, "בארץ ציה ועיף בלי מים", מכל-מקום הרי הוא מתברך "הלוואי בקודש חזיתיך" - "בקודש" דייקא, "קודש מלה בגרמיה"¹⁶ שלמעלה גם מ"קדוש".

והטעם לזה - מצד גודל מעלת הצימאון (כנ"ל), שעל-ידי הצימאון גופא יכול להתעלות למדריגה שאליה הוא הצימאון, גם כאשר נמצא במדריגה תחתונה ביותר.

[וסיים כ"ק אדמו"ר: ישנו ניגון מאדמו"ר הזקן על הפסוק "צמאה לך נפשי", - וצוה שינגנו ניגון זה. המסובים לא ידעו את הניגון, וניגנו כ"ק אדמו"ר בעצמו כמה פעמים].

ג. אמנם, גם כאשר נמצאים במצב שאין אפילו עניין של צימאון - אזי העצה לזה היא להתבונן בעניין זה גופא - עד כמה גדול ריחוקו מהקב"ה עד שאפילו צימאון אין לו, ועל-ידי זה לבוא לידי מרירות והתעוררות רחמים רבים על נפשו, על גודל ריחוקו מהקב"ה.

וזהו תוכן הבקשה בתפילה¹⁷ "ברחמיך הרבים רחם עלינו כו' ותן בלבנו בינה להבין כו'" - שהרחמנות היא גדולה עד כדי כך, שהאדם עצמו אינו יודע עד כמה גדלה הרחמנות עליו, כיוון שמצד גודל הירידה אינו מרגיש את גודל הרחמנות עליו, ולכן מבקשים "ברחמיך הרבים רחם עלינו", ברחמיך דייקא (רחמיו של הקב"ה), כיוון שאין אנו יודעים עד כמה גדלה הרחמנות עלינו. וזהו מה שממשיכים ומבקשים "ותן בלבנו בינה להבין כו'" - שנבין את גודל הרחמנות עלינו¹⁸.

ועל-ידי המרירות והתעוררות רחמים הנ"ל - באים לידי כך שמרגישים את גודל הרחמנות, ומתעוררים בצימאון לאלוקות.

וזהו תוכנו הפנימי של הניגון שחסידים ניגנו זה כמה דורות: "עסן עסט זיך... דאווענען דאוונט זיך ניט"¹⁹ - מרירות והתעוררות רחמים על כך שכאשר מדובר באכילה אין צורך בהתבוננות והשתדלות כו', והעניין נעשה בדרך ממילא, מה-שאין-כן כשבאים להתפלל, שהוא עניין הצימאון לאלוקות - יש צורך בהכנות והתבוננות כו'.

[כ"ק אדמו"ר ציווה לנגן "עסן עסט זיך"].

ד. ידוע²⁰ החילוק בין חודש ניסן לחודש תשרי - שהעבודה דחודש תשרי היא עבודת הבעלי-תשובה, והעבודה דחודש ניסן היא עבודת הצדיקים.

והנה, החילוק בין עבודת הצדיקים לעבודת הבעלי-תשובה הוא²¹ - שעבודת הבעלי-תשובה היא בבחי' רצוא, "למעלה מעלה עד אין קץ"²², ועבודת הצדיקים היא בבחי' שוב, המשכה "למטה מטה עד אין תכלית".

אמנם, על-פי מה שנתבאר לעיל (בהמאמר²³) שהעבודה צריכה להיות בהתכללות ב' הקווים יחד, שבה"למטה מטה עד אין קץ" גופא יורגש העניין ד"למעלה מעלה עד אין תכלית", וזהו חידושו של משיח, ש"משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא"²⁴ - הרי מובן שגם בחודש ניסן וחדשי הקיץ (שעניינם עבודת הצדיקים) צריך להיות גם עבודת התשובה.

ה. ביאור העניין:

מי שנמצא במעמד ומצב נעלה ביותר, ועד למדריגת "צדיק" - עלול לעשות "חשבון" שאינו זקוק לעבודת התשובה, שכן, לשם מה עליו לעשות תשובה, ועל מה יעשה תשובה?

ועל כך המענה הוא, שגם אצלו צריך להיות באופן תמידי התנועה דתשובה, כדי לעלות על-ידי זה למדריגה נעלית יותר - "אסורה מכאן להתקרב לשם"²⁵.

והטעם לזה:

ככל שיהיה האדם במדריגה נעלית, הרי לגבי מדריגה נעלית ממנו - אין לעבודתו ערך כלל ("זיין גאנצע עבודה איז גארניט"), ולכן, כשיתבונן במדריגה נעלית ממנו - יתעורר אצלו הרצון להתעלות למדריגה זו.

והרי ידוע²⁶, שהעלייה למדריגה נעלית יותר היא דווקא על-ידי ביטול המדריגה הקודמת ("אסורה מכאן להתקרב לשם"), שהוא עניין התשובה.

ועל-דרך שמצינו בגמרא²⁷ ש"ר' זירא כי סליק לארעא דישראל יתיב מאה תעניתא (או ארבעים תעניות²⁸) דלשתכח גמרא בבלאה מיניה" - אף שגם לפני זה היה לימודו במדריגה נעלית ביותר, שלמד לשמה ונתעצם עם תורתו שלמד (עד ש"הווה בדיק נפשיה... ולא הווה שלטא ביה נורא") - כיוון שלגבי תלמוד ירושלמי, שהוא עניין נעלה עוד יותר, היה עליו לשכוח את אופן הלימוד דתלמוד בבלי²⁹.

ועל-דרך זה בענייננו - שככל שיהיה במדריגה נעלית ביותר, בעליות עד אין קץ (שהרי מדובר גם במדריגות שהן בבחינת בלי-גבול), הרי לגבי בלי-גבול נעלה יותר אין לזה שום ערך, ולכן צריך להיות עניין התשובה - "אסורה מכאן להתקרב לשם".

והטעם שהסדר הוא באופן זה דווקא (שדווקא על-ידי עבודת התשובה אפשר להתעלות לדרגה נעלית יותר) - כיוון שהקב"ה הוא בלי גבול, ולכן, הדרך היחידה להתקשר אליו היא על-ידי עבודת התשובה, שהיא בבחינת יציאה מעצמו ומההגבלות שלו.

ובפרטיות יותר:

עבודת הצדיקים - היא עבודה בדרך אור ישר, במדידה והגבלה שעל-פי טעם ודעת. ולכן, אם יסתפק בעבודה זו - יישאר לעולם בתוך ההגבלות שלו, ולא יוכל להתקשר עם הקב"ה שהוא בלי גבול.

ודווקא על-ידי עבודת התשובה, שתוכנה הוא שאינו שבע רצון ממעמדו ומצבו, ולכן הוא בתנועה של יציאה מעצמו - אזי אפילו "בשעתא חדא וברגעא חדא"³⁰, בפנייה אחת³¹ אל הקב"ה ("מיט איין קער וואס ער קערט זיך אפ פון זיך צום אויבערשטן"), נעשה היציאה מההגבלות שלו, ומתאחד עם הקב"ה.

ו. כל האמור - הוא גם בנוגע למי שאכן נמצא במדריגת צדיק, ועל-אחת-כמה-וכמה שכן הוא בנוגע למי שנמצא למטה מזה:

גם מי שאינו במדריגת צדיק - יכול לעשות "חשבון": מכיוון שבשעה שמקיים מצווה או לומד תורה, נעשה מיוחד עם הקב"ה בייחוד "נצחי לעולם ועד" (כמו שכתוב בתניא³²) - הרי הוא כבר מיוחד עם הקב"ה באופן נצחי, ולמה לו לעשות תשובה?...

אמנם, עליו לזכור, שהן אמת שעל-ידי מצווה אחת, או לימוד תורה למשך זמן קצר, מתאחד הוא עם הקב"ה בייחוד נצחי - אבל לאידך גיסא, הרי כשישנו רגע אחד שאינו עוסק בתורה, נאמר עליו³³ "כי דבר ה' בזה גו' הכרת תכרת", שנעשה נפרד חס-ושלום מהקב"ה!

ולכן, בכל מעמד ומצב שבו נמצא האדם, תמיד עליו לזכור, שאם הפסיק לרגע לעסוק בתורה ומצוות, נעשה "נפרד", ולכן עליו לשוב בתשובה, לצאת מעצמו, "אסורה מכאן".

ז. העניין האמור - שייך גם למה שכתוב בפרשתנו³⁴ "מפני שיבה תקום גו'":

איתא בזוהר:³⁵ "מני קודשא-בריך-הוא לבר-נש לאהדרא בתיובתא בבחרותיה קודם דיזקין ביה יצר-הרע, הדא הוא דכתיב מפני שיבה תקום, קודם שיבה דילך".

ובחסידות מבואר, שהכוונה היא שיש לעשות תשובה עוד לפני בואו של היצר-הרע שנקרא בשם "מלך זקן וכסיל"³⁶, "שיבה". והיינו, שעוד בקטנותו, כאשר היצר אינו כל-כך בתוקף עדיין (דהיינו בתחילת העבודה) - עליו לצבור כוחות, כדי שבעתיד (לאחר שיתחזק היצר-הרע) לא יהיה שבע-רצון ממעמדו ומצבו, ויהיה בתנועה של יציאה מההגבלות שלו.

ועניין זה מתאים להאמור לעיל - שגם אצל מי שנמצא במצב נעלה כו' צריך להיות התנועה דתשובה, כיוון שהדרך היחידה להתקרב להקב"ה היא על-ידי יציאה ממציאותו:

הטעם שמיד בהתחלת העבודה צריך להיות התנועה דתשובה (דהיינו שלילת הקא-סלקא-דעתך שבהתחלת העבודה צריך להיות עבודה על-פי טעם ודעת דווקא, ורק לאחרי זה צריך להיות עבודה שלמעלה מטעם ודעת) - כי, כאשר ההתחלה היא על-פי טעם ודעת, שזהו עניין הקשור עם מציאותו שלו, הרי גם אחר-כך יישאר במציאותו, כפי שהוא מציאות בפני עצמו מאלוקות.

ובפרט לאחר שיתחזק אצלו היצר-הרע ("שיבה"), כשהוא עדיין נמצא במציאותו - הרי ודאי שבסופו של דבר יהיה נפרד מאלקות חס-ושלום.

ולכן, מיד בהתחלת העבודה צריך להיות עניין התשובה - "אסורה מכאן", שהוא עניין היציאה מעצמו ("אפטרעטן פון זיך"), ודווקא על-ידי זה ביכלתו להתקשר עם הקב"ה ולהתאחד עמו.

ח. ההוראה מהאמור - בנוגע לעבודה הפרטית דחדשי הקיץ, שלאחרי חודש ניסן:

זמן הקיץ בכלל הוא זמן של תוקף הטבע, הכל מתחיל לפרוח כו', וניכרת ביותר הדרת הטבע.

ובהתאם לזה, הרי הסדר בחודשים אלה הוא לנסוע למקום מנוחה כו'. וגם אצל בחורי ישיבה נעשה סדר זה - שבימי הקיץ מתמסרים לבריאות הגוף, נוסעים ל"נאות דשא" ("דאטשע") ל"תקופת נופש" ("אויף א וועקיישן צייט"), ובכלל - סדר ה"עבודה" בתקופה זו הוא בהעניינים ד"בכל³⁷ דרכיך דעהו"...

- (כ"ק אדמו"ר אמר בבת-שחוק:) בנוגע להעניין ד"דעהו" - הרי פעם כך ופעם כך ("ווי אמאל")... אבל העניין ד"דרכיך" - ישנו בוודאות!... -

וההוראה היא - שגם בזמן זה צריך להיות עבודת התשובה, עניין היציאה מעצמו ומהמדידות והגבלות שלו.

יש לזכור³⁸, שאפילו ר' אלעזר בן ערך, כאשר נמשך אחרי "חמרא דפרוגייתא ומיא דדיומסת", גרם לו הדבר ש"בעא למיקרא החודש הזה לכם³⁹, קרא החרש היה לבם"⁴⁰, דהיינו שבמקום "החודש הזה לכם", שהוא עניין תכלית הגאולה והיציאה מהמצרים וגבולים - קרא "החרש היה לבם"!...

ולכן יש לדעת, שאף שזהו זמן הקיץ, זמן תוקף הדרת הטבע כו' - אף-על-פי-כן, צריכים לעמוד תמיד (לא רק בתנועה של עבודת הצדיקים, עבודה בדרך "אור ישר", אלא גם) בתנועה של עבודת התשובה - היציאה מעצמו.

ט. עניין זה מודגש גם בהתחלת פרקי-אבות שלומדים בשבתות שלאחרי חג הפסח, החל מהשבת הראשונה לאחר חג הפסח - "משה קיבל תורה מסיני"⁴¹:

אמרו חז"ל⁴² "בתחילה היה משה לומד תורה ומשכחה, עד שניתנה לו במתנה", והיינו, שמצד ההגבלות שלו לא היה באפשרותו לקבל את התורה (ואילו היה משה רבינו מתחשב במדידות והגבלות כו' - לא היה ביכלתו בשום אופן לקבל את התורה), ורק לאחר שנתבטל ממציאותו ויצא מההגבלות שלו - "ניתנה לו במתנה"⁴³.

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת קדושים, מברכים החודש אייר תשי"ד; 'תורת מנחם - התוועדויות' חלק שני (יא) עמ' 249-242 - בלתי מוגה)

----------

1)  ראה גם 'תורת-מנחם - התוועדויות' ח"י עמ' 243, ובהנסמן שם בהערה 100.

2)  ראה לקו"ת שלח לט,א. סה"מ תקס"ב ח"ב עמ' שפב. מאמרי אדמו"ר האמצעי ויקרא ח"א עמ' נה.

3)  ראה לקו"ת דברים א,ב. סה"מ תרכ"ז ס"ע תלג ואילך (בהוצאת תש"ס - עמ' תסז). תרכ"ט ריש עמ' רט (בהוצאת תשנ"ב - ס"ע רכח ואילך). תרנ"א ריש עמ' צו. 'תורת-מנחם - התוועדויות' ח"ב עמ' 198. וש"נ.

4)  ראה גם 'תורת-מנחם - התוועדויות' ח"ז עמ' 94. ח"ח עמ' 240. וש"נ.

5)  ראה סנהדרין מג,א. תנחומא פקודי ב. רמב"ם הל' סנהדרין פי"ג ה"ב-ג.

6)  ס' שופטים ט,יג. וראה ברכות לה,א. וש"נ.

7) ראה לקו"ת שה"ש ב, סע"א ואילך. ובכ"מ.

8)  ראה כתר-שם-טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סמ"ח. וש"נ.

9)  ישעיה ו,ב.

10) שם,א.

11)  ראה לקו"ת אמור לב,ב. האזינו עד,ד. סה"מ מלוקט ח"ה ריש עמ' רלח. וש"נ.

12)  ישעיהו שם,ג. וראה חולין צא, סע"ב ואילך, ובתוד"ה ברוך שם.

13)  אגדה הובאה בר"ן סוף פסחים. וראה חינוך מצווה שו. הנסמן בלקו"ש חכ"ב עמ' 114 הערה 2.

14)  תהילים סג,ב-ג.

15)  ראה כתר-שם-טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סס"ד. וש"נ.

16)  זח"ג צד,ב.

17)  נוסח ברכות ק"ש.

18)  ראה לקו"ת פינחס עח,ג. ובכ"מ.

19)  ראה גם שיחת אחש"פ (תשי"ד) סט"ז ואילך ('תורת-מנחם - התוועדויות' חי"א עמ' 220 ואילך).

20)  ראה אוה"ת בא עמ' רנז ואילך. וראה גם תו"מ שם עמ' 199. וש"נ.

21) ראה סה"מ תרס"א עמ' קסג ואילך. ועוד.

22) ראה תקו"ז סוף תיקון נז (וראה שם תיקון יט - מ,ב). ז"ח יתרו לד, סע"ג.

23)  פ"ב ואילך ('תורת-מנחם - התוועדויות' שם עמ' 232 ואילך).

24)  ראה לקו"ת דרושי שמע"צ צב,ב. שה"ש נ, סע"ב. וראה זח"ג קנג,ב.

25) פרש"י שמות ג,ג. וראה סה"ש תש"ב עמ' 46 ואילך.

26)  ראה גם סה"מ מלוקט ח"ג עמ' לו. וש"נ.

27)  ב"מ פה, סע"א.

28) גירסת הרש"ל (נעתק עה"ג) שם. וראה לקו"ש חל"ד עמ' 24 הערה 6. וש"נ.

29)  ראה לקו"ש שם עמ' 30. וש"נ.

30) זח"א קכט, סע"א.

31)  ראה לקו"ת דרושי ר"ה סא,א. סג,ד. סה"מ תרל"ו ח"ב עמ' שמז. תרנ"ד ריש עמ' שכט. סה"מ קונטרסים ח"ב שצו,ב. ח"ג עמ' קד.

32) פכ"ה (לב,א).

33)  שלח טו,לא. וראה סנהדרין צט,א.

34)  יט,לב.

35)  ח"ג רכז, רע"ב. וראה זוהר סוף פרשתנו (פז,ב) - הובא במכתב י"ד אייר תשי"ד (אגרות-קודש ח"ט ס"ע לז ואילך).

36)  קוהלת ד,יג ובפרש"י.

37)  משלי ג,ו. וראה רמב"ם הל' דעות ספ"ג.

38) ראה גם שיחת ש"פ תזריע ס"ו ואילך ('תורת-מנחם - התוועדויות' שם ס"ע 175 ואילך).

39) בא יב,ב.

40) שבת קמז,ב.

41)  אבות רפ"א.

42) נדרים לח,א.

43)  ראה גם לקו"ש חט"ו עמ' 329.

משיח וגאולה בפרשה

"עשו כל אשר ביכולתכם!"

"אילו היו מתכוונים ומבקשים וצועקים באמת"...

על-פי האמור לעיל על-דבר הדגשת עניין הגאולה (במיוחד) בזמן זה - מתעוררת תמיהה הכי גדולה: הייתכן שמבלי הבט על כל העניינים - עדיין לא פעלו ביאת משיח צדקנו בפועל ממש?!... דבר שאינו מובן כלל וכלל!

ותמיהה נוספת - שמתאספים עשרה (וכמה וכמה עשיריות) מישראל ביחד, ובזמן זכאי בנוגע להגאולה, ואף-על-פי-כן, אינם מרעישים לפעול ביאת המשיח תכף ומיד, ולא מופרך אצלם, רחמנא-ליצלן, שמשיח לא יבוא בלילה זה, וגם מחר לא יבוא משיח צדקנו, וגם מחרתיים לא יבוא משיח צדקנו, רחמנא-ליצלן!!

גם כשצועקים "עד מתי" - הרי זה מפני הציווי כו', ואילו היו מתכוונים ומבקשים וצועקים באמת, בוודאי ובוודאי שמשיח כבר היה בא!!

מה עוד יכולני לעשות כדי שכל בני ישראל ירעישו ויצעקו באמת ויפעלו להביא את המשיח בפועל, לאחרי שכל מה שנעשה עד עתה לא הועיל, והראיה, שנמצאים עדיין בגלות, ועד ועיקר - בגלות פנימי בענייני עבודת ה'.

הדבר היחידי שיכולני לעשות - למסור העניין אליכם: עשו כל אשר ביכולתכם - עניינים שהם באופן דאורות דתוהו, אבל, בכלים דתיקון - להביא את משיח צדקנו תיכף ומיד ממש!

ויהי-רצון שסוף-כל-סוף יימצאו עשרה מישראל ש"יתעקשו" שהם מוכרחים לפעול אצל הקב"ה, ובוודאי יפעלו אצל הקב"ה - כמו שכתוב "כי עם קשה עורף הוא (למעליותא, ולכן) וסלחת לעווננו ולחטאתנו ונחלתנו" - להביא בפועל את הגאולה האמיתית והשלמה תכף ומיד ממש.

(משיחת ליל כ"ח בניסן התנש"א - ספר-השיחות תנש"א, כרך ב, עמ' 474)

לימוד תורה בענייני גאולה

ובפשטות פירוש הדבר הוא - כנ"ל - שכל יהודי צריך להוסיף ב"מעשינו ועבודתינו"  בכלל שמביאים את הגאולה, כולל ובמיוחד - כמדובר בהתוועדות שלפני זה - בלימוד התורה בענייני גאולה, בתורה שבכתב (ש"כל הספרים מלאים בדבר זה"), ותורה שבעל-פה, משנה וגמרא ומדרשים וכו'.

ובזה גופא - צריכים להוסיף על-פי ההוראה דפסח שני, "ס'איז ניטא קיין פארפאלן" (אין אף פעם מקרה אבוד) - לעשות חשבון-צדק אם תקנו והשלימו את העבודה בעבר כדבעי, או שיכולים עוד להוסיף בזה; ויש בזה את ההוראה ונתינת-כוח, שאפילו אם חסר משהו הרי אף פעם אין מקרה אבוד ויכולים תמיד לתקן.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת אחרי-מות-קדושים, י"ג באייר ה'תנש"א,
 'תורת-מנחם - התוועדויות' תנש"א, כרך ג, עמ' 189)

ניצוצי רבי

"משיח צדקנו בפועל ממש!"

עניין הציפייה וההכנה לגאולה השלמה מבצבץ ועולה, אולי יותר מכל נושא אחר, בכל שיחותיו ואיגרותיו והנהגתו הקדושה של כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו * ניצוצות לרגל כ"ח בניסן, היום שבו זעק הרבי מקירות ליבו הטהור - "עשו כל אשר ביכולתכם והביאו משיח צדקנו בפועל ממש!"

מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר

נפתח בהתבטאותו הידועה של הרבי, במכתבו הנדיר אל מר יצחק בן-צבי (ז"ל) שבו פותח הרבי צוהר אל עולמו בימי ילדותו. וכך הוא כותב (איגרת מיום י"א בניסן תשט"ז, אגרות-קודש, כרך יב, עמ' תיד):

מיום הלכי ל"חדר" ועוד קודם לזה התחיל להתרקם בדמיוני ציור גאולה העתידה - גאולת עם ישראל מגלותו האחרון, גאולה כזו ובאופן כזה שעל ידה יהיו מובנים יסורי הגלות הגזירות והשמדות. וכחלק מעתיד מזהיר זה וכחלק מגאולה זו יהיה "נשיא זה מלך, לא נשיא שבט - אלא שאין על גביו אלא ה' אלוקיו" (הוריות יא, סוף עמוד א). והכל יהיה באופן אשר בלבב שלם ובהבנה מלאה - "יאמר ביום ההוא אודך ה' כי אנפת בי".

דגם של בית המקדש

בנעוריו בנה הרבי דגם של 'בית-המקדש' מקרטון ומחומרי עזר נוספים, והוא היה עומד בחדרו הפרטי ('ימי מלך' כרך א עמ' 149).

חיים ברוחה של גאולה

בבית אביו, הגאון הצדיק והמקובל רבי לוי-יצחק זצ"ל, היו החיים ספוגים ברוחה של הגאולה. כך הזכיר הרבי כמה פעמים את פירוש אביו לדברי המשנה "כל ימי חייך להביא לימות המשיח" - שכאשר חיים ברוחה של הגאולה, מביאים את "ימות המשיח" בעולם הזה עכשיו, עוד לפני שהגאולה באה בפועל (ראה שיחת ליל ב' דחג הפסח תשי"ט וספר-השיחות תשנ"ב, כרך א, עמ' 249 והערה 45).

"הרי משיח כבר מגיע!"

את אמונתו הלוהטת של הרבי בכך שהמשיח נמצא "אחר כותלנו" ובכל רגע ורגע מוכן ומזומן לגואלנו, אפשר היה לראות על כל צעד ושעל.

באחת ה'יחידויות' שזכה להן הרה"ח ר' אברהם-דוד (ב"ר משה-אריה ע"ה) וילהלם (לרגל שמחת הבר-מצווה של בנו הגדול, משה ארי' שיחי'), שאל את הרבי אם כדאי ללמד את בנו לימודי חול, מכיוון שהבן לומד בישיבת אהלי-תורה, שכולו על טהרת הקודש, וכמה מחברי כיתת הבן החלו ללמוד בשעות שלאחרי סדרי הישיבה, אנגלית. הרבי ענה לו: "למה צריך אנגלית? הרי משיח כבר מגיע!" וכמובן שהנושא ירד מהפרק ('תשורה', כ"ד באדר ב' תשס"ה עמ' 25).

"הרי בכל יום אנו מחכים!"...

בקיץ תשכ"ט נכנס ל'יחידות' אל הרבי הת' אליהו סויסא (כיום בקריית-גת) ושאל את הרבי: "עד מתי אשאר בישיבה?".

הרבי השיב לו בין השאר: "עדיין יש שהות לדון בנושא בעוד שמונה חודשים".

בסיומה של ה'יחידות' ביקש השואל לברר את פשר המשפט "בעוד שמונה חודשים"? ונענה על-ידי הרבי שהגביה עיניו הק' ובחיוך תוך תנועת פליאה בידיו הק': "הרי בכל יום אנו מחכים למשיח!" ('משבחי רבי' עמ' 205-204).

הרבי והתלמידים

בז' באדר תשי"ב נכנס לרבי מר גאזעליס ואמר: הרבי הוא הגואל, הרבי יביא את משיח.

בתגובה אמר הרבי: "אתם רואים (הראה כלפי תלמידי הישיבה) את הבחורים שיושבים ולומדים? הם יביאו את הגאולה!".

מר גאזעליס חזר על דבריו: "אני אומר את האמת בפנים; הרבי יביא את הגאולה!".

והרבי חזר ואמר: "...התלמידים שיושבים ולומדים יביאו את הגואל-צדק".

סוף-סוף יהיה דידן נצח

כך כותב הרבי בחיי חותנו כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע אל אחד מזקני החסידים (לקוטי-שיחות, כרך כד, עמ' 417):

הרי מובטחים אנו שסוף-סוף יהיה דידן נצח ויפוצו המעיינות חוצה, וכל זה ייעשה על ידי בני-אדם דווקא ומעבודותינו אלו דימי הגלות דווקא.

"אשרי חלקי"

בביקור הגאון רבי פינחס-מנחם אלתר (לימים האדמו"ר מגור זצ"ל) בשנת תשמ"ב, אמר הרבי ('בצל החכמה' עמ' 156 ואילך):

זוהי השאיפה והתקווה של כלל ישראל - לצאת מהגלות ולבוא לארץ-הקודש, ביחד עם משיח-צדקנו.

לאחרונה הנני מדגיש ומכריז שביאת משיח צדקנו צריכה להיות "היום" - "משיח נאו".

ישנם כאלו שבאים בטענות אודות עניין זה - ואשרי חלקי שזכיתי שהטענה נגדי היא על זה שהנני מדבר אודות ביאת משיח צדקנו מיד!

מחפשים עצות להיפטר מהגלות

בשבת פרשת שמות תשי"ג אמר הרבי (שיחות-קודש תשי"ג, עמ' 153):

הרי מחפשים את כל העצות כיצד 'להיפטר' מהגלות ולהביא את המשיח, ואחת העצות היא לומר דבר בשם אומרו, כפי שנאמר: "כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם"... היום כאשר מדברים על משיח, אומר אני דבר בשם אומרו.

עבודתנו כבזמן גאולה

בי"ג תשרי (יום ההילולא של כ"ק אדמו"ר מהר"ש נ"ע) תשי"ג, אחרי תפילת ערבית, נתן הרבי למשפיע הישיש הרה"ח ר' שמואל לוויטין ז"ל מעות עבור קניית משקה, שחסידים יתוועדו בבית-המדרש. הרש"ל (שנקרא על שם בעל ההילולא) סיפר סיפורים אחדים אודות בעל ההילולא ולאחר מכן אמר הרבי (שם עמ' 405):

היום מלאו שבעים (תרמ"ג-תשי"ג) מאז ההסתלקות [של המהר"ש], צריך אפוא שיהיה "הקיצו ורננו שוכני עפר".

ובסיום אמר:

בכלל עבודתנו היא כמו בזמן גאולה ("בכלל איז אונזער ארבעט איז אזוי ווי א זמן גאולה").

"אני עוסק בגאולה"

"איך טו דאך אין גאולה - איז בעסער צו מקרב זיין" ("הרי אני עוסק בגאולה, מוטב אפוא לזרז"), כך הגיב הרבי לתמיהת אחד המסובים, ביום א של חג-הפסח תשכ"ט, מדוע נוהג הרבי למזוג את כוסו של אליהו תמיד קודם ברכת המזון. והרבי הוסיף: "הרי תיכף אחר אכילת אפיקומן מתחילים ענייני הגאולה דלעתיד לבוא" ('המלך במסיבו', כרך א, עמ' רפה).

משיח כבר עומד לבוא

בכ"ה בתשרי תש"ל עלה הרבי לביתו של גיסו הרש"ג ז"ל, שישב שבעה על אמו. באותו מעמד התייחס הרבי לעניין ההקלות בענייני אבלות, ואישר את הנאמר בשמו כי על-ידי הקלות בעניינים אלו (במסגרת ההלכה, כמובן) מקילים לנפטר. הרבי ציין שזה "על דעת עצמי". אחר-כך הוסיף ('המלך במסיבו', כרך ב, עמ' סד-סה):

בכלל, אין צורך לחפש חומרות בעניינים כאלה. ובפרט שמשיח כבר עומד לבוא, ולא צריך להשאיר לו כל-כך הרבה עבודה.

משיח יבקר בכל בית יהודי

אחרי חודש תשרי תשל"ה, שבמהלכו שהה הרה"ח ר' ראובן דונין (ז"ל) בחצר הרבי, נכנס  הלה ל'יחידות' ואמר כי רצה לבוא אל הרבי עם כל בני המשפחה. הרבי הגיב:

כשיבוא משיח הרי אלך עמו לארץ-ישראל (וועל איך דאך גיין מיט אים אין ארץ-ישראל).

ר' ראובן ביקש מהרבי שכאשר יגיע, יבקר בביתו. הרבי השיב:

משיח ישהה בכל בית יהודי (משיח וועט זיך אפשטעלען אין יעדער אידישער שטוב).

הנה זה בא

בחנוכה תשמ"א שהה יהודי מארץ-ישראל ב'יחידות' אצל הרבי וסיפר כי ברצונו להעתיק את מקום מגוריו לארצות-הברית. הרבי שלל זאת באומרו שזו טירחה גדולה ובעיקר - "הרי משיח עומד בקרוב לבוא!".

שכינתא בגלותא

באותה שנה הקים הרבי את 'צבאות השם'. בהתוועדות ט"ו בשבט התייחס ל'מסר' שאותו יש להעביר לילדים בכינוסי יום זה:

אם ישאל הילד מה ה'רעש' בזה שרוצים שמשיח יבוא 'נאו' מיד, ומה יקרה אם יבוא בעוד רגע? על כך התשובה היא, שכאשר היהודים נמצאים בגלות, נמצא עמם גם הקב"ה וכל מלאכיו בגלות... וכאשר הילד יתבונן בעובדת הימצאם של כל אלה בגלות - הוא ישאף שתבוא הגאולה מיד ממש.

הרבי הוסיף אז, שילד כלל לא ישאל את השאלה הזאת, אלא שיש לחשוש שמא מבוגר ישאל זאת, אך לא רצוי לדבר במעלתם היתרה של הילדים על הוריהם, כי הדבר עלול לפגוע בכיבוד אב של הילדים... ('יומן שנת הקהל' תשמ"א, עמ' 84).

להתעמק בענייני הגאולה

בביקור הרבנים הראשיים מארצנו הקדושה - הרבנים שפירא ואליהו שליט"א - בשנת תשמ"ט, התייחס הרבי ללשונו של הרמב"ם בהלכות מלכים בעניין הגאולה, כשהוא מבאר את הדברים, והוסיף ('התוועדיות' תשמ"ט, כרך ג, עמ' 138):

לעת עתה לא מצאתי במפרשי הרמב"ם שעמדו על דיוק זה, אבל כיוון שספר הרמב"ם הוא חלק מהתורה שנאמר בה "הפך בה והפך בה דכולא בה", הרי בכל פעם ופעם יש להוסיף בהלימוד עוד פרט, עוד דיוק וכו', ובפרט כשנמצאים בעקבתא דמשיחא, ואם לא עכשיו אימתי!

פסקי-דין רבניים שמשיח יבוא

בסעודת מוצאי יום-הכיפורים תשכ"א, במהלך סעודת החג בדירת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע, בנוכחות זקני הרבנים והחסידים, נסבה השיחה על ימי ראש-השנה ויום-הכיפורים שבהם משתווים בני ארץ-ישראל ובני חו"ל. הרבי התבטא לפתע ('המלך במסיבו', כרך א, עמ' נט):

הרי נכתב בעיתונים שהגיעו לכאן רבנים חשובים מארץ-ישראל - מן הראוי שיאמרו (יסכימו?) שמשיח יבוא!

אחד הנוכחים הגיב: וכי אנו צריכים להסכים? מי אנו שנסכים? שהרבי יסכים!

פני הרבי הרצינו, אך לא הגיב באותה שעה על הדברים.

בליל ראשון של סוכות באותה שנה, שאל אחד הרבנים את הרבי לגבי ההנהגה ביום-טוב שני של גלויות. הרבי הגיב:

יום טוב שני של גליות? הרי יכולתם לחסוך זאת לגמרי!

אותו רב התנצל, אך הרבי לא הגיב שוב על הנושא.

ושוב בתשמ"ו ביקש הרבי - כשביקרוהו רבני ארץ-הקודש, הרבנים שפירא ואליהו שליט"א - שרבנים יפרסמו פסק-דין שמשיח צדקנו יבוא תיכף ומיד ('התוועדויות' תשמ"ט, כרך ג, עמ' 305; 'בצל החכמה' עמ' 304).

אם אנו נשתפר - הוא יבוא

קיץ תשל"ה. הפרופסור ירמיהו שיחי' ברנובר נכנס אל הרבי ל'יחידות' עם בנו [ר' דניאל שיחי']. הנער שאל את הרבי בדבר השמועות שבכתבי האריז"ל יש רמזים שבשנת תשל"ו יבוא משיח, האם זה נכון?

הרבי השיב: "מפסק הרמב"ם מוכרח שכבר היו כמה הזדמנויות שהמשיח היה צריך להגיע, ומשום דברים קטנים ("פכים קטנים") שבני-ישראל לא עשו - הוא לא הגיע. אין צורך להמתין עד תשל"ו שאז יגיע. המשיח יכול להגיע גם בתשל"ה, וכמו שדיברתי בהתוועדות, שיום ג' הוא יום שטוב להתחיל בו בדברים טובים מכיוון 'שהוכפל בו כי טוב'. אך אין צורך להמתין עד יום ג' אלא אפשר וצריך להתחיל ביום ב'. ואם אני [הרבי הצביע על עצמו] אשתפר, אביך ישתפר ואתה תשתפר - אז הוא יבוא", סיים הרבי.

להדגיש את הצד החיובי

על 'יחידות' אחרת הכרוכה בנושא הגאולה סיפרה מעל דפי ה'די אידישע היים' אשה מאנ"ש, בת למשפחה חרדית, שנקשרה לחב"ד בנעוריה, עם קבוצת נשים נוספות. בקיץ אחד שהתה בקייטנה חרדית, שם היה לה עימות עם המדריך הרוחני ששמר על אווירה מתנגדית, ואילו היא הפגינה בעוז את רוח החסידות. בסופו של דבר נאלצה להתנצל והתקרית עברה בשלום. אך הסיפור לא נגמר. להלן המשכו [תורגם לעברית ב'באהלי חנה' גיליון 3 (תמוז תש"מ) עמ' 20]:

"כשבועיים אחר-כך זכיתי ל'יחידות' עם הרבי שליט"א. אחרי תשובות לשאלותיי, שאל אותי הרבי אם אני מוסרת שיעורים בקייטנה. עניתי בחיוב. הרבי נתן לי הוראה למסור שיעור ביום הולדתי, שחל בערב תשעה באב, ולספר לא רק על חורבן בית-המקדש, אלא על הטוב, שהמשיח נולד בתשעה באב, וכו'.

"יצאתי מבולבלת. לא אמרתי מילה לרבי על ה'קרב' הקודם. ידעתי איזו התנגשות תהיה בגלל שליחות חדשה זאת, במיוחד לאחר 'חוזה השלום' הטרי.

"אחד ההבדלים הבולטים בין שיטות המוסר והחסידות הוא כובד-הראש והעצבות במוסר, מול השמחה והאמונה האופטימית בחסידות. שיא העצב וכובד-הראש הוא בתשעה באב. גם החסיד בוכה ומתאבל, אבל הוא מחזיק באמונה ובתקווה שבקרוב בזמנו שוב יבנה בית-המקדש. חשבתי שהרבי בקש ממני להכניס השקפות חב"ד בנקודה עדינה מאוד.

"לא ששתי לחזור לקייטנה. לשם מה? שאתכבד בסילוק? האם עליי לספר למנהיג הרוחני על שליחותי, או למסור שיעור ולהגניב את דעותי?

"בסוף החלטתי לעשות הכול בצורה הנכונה והגלויה. לא היה לי במה להתבייש. אבל בכל זאת, ומה אם?... הייתי מתוחה. אם המדריך הרוחני יסרב לבקשתי, הוא ישמור עליי בשבע עיניים, ולא אוכל בכלל למלאות את שליחות הרבי... חששותיי נראו על פניי כאשר ניגשתי אליו. נראה שארשת-פניי זאת הייתה לטובתי. הוא הקשיב ברצון לפרטי שליחות הרבי, ולא היתה לו שום התנגדות לכך כלל.

"נהניתי מהכנת השיעור והבנות נפגשו עם היבט חדש. מפגישה זו הגעתי למסקנה שהיתה לי מאוד חשובה - נוכחתי שההתנגדות לחסידות, שכל כך לחמתי בה, היא למעשה שטחית בלבד. כל המקורבים לחב"ד למדו את זה במשך הזמן מההערכה והכבוד שקיבלו מהוריהם. עולמה של חב"ד היה חדש ושונה להם, וזיכרונותיהם של רבניהם היו יקרים להם מדי, אבל אט-אט חדרו גם לליבם היופי וגדלות החסידות".

"התוועדות חסידים" כשמשיח יבוא

בשנת תשמ"א הקדיש הרבי (בשבת-קודש פרשת בחוקותי) שיחה מיוחדת לכתיבת ספר-התורה של ילדי ישראל ובסיומה אמר (לקוטי-שיחות, כרך כג, עמ' 241):

כשיבוא משיח בוודאי הדבר הראשון שיעשה יהיה התוועדות ד"קהל גדול ישובו הנה", התוועדות של דוד מלכא משיחא (האומר "שמרה נפשי כי חסיד אני" ו"תהילתו בקהל חסידים גו' יעלזו חסידים"), הקשורה ב"שטורעם" (עתה, ובעיקר - אז) בהפצת המעיינות חוצה - על-ידי "יעלה הפורץ לפנינו" עם שמחה למעלה ממדידה והגבלה, ששמחה פורץ גדר, ובפרט שמחת הגאולה - במהרה בימינו ממש.

"בגד חדש"

בביקור הנ"ל של הרבנים הראשיים בתשמ"ט נסובו (בין השאר) הדברים על עניין ברכת 'שהחיינו', והרבי אמר בחיוך ('התוועדויות' תשמ"ט, עמ' 134):

אשתדל להביא עמי בגד חדש, ואז אצא מכל ספק, ולא אצטרך לשאול זה אצל אליהו הנביא. מוטב לנצל את זמנו של אליהו הנביא על שאר שאלות וספקות שאי-אפשר לפתרן על-ידי לבישת בגד חדש...

אליהו הנביא בברוקלין

ועוד התייחס (שם, עמ' 139) ללשון הנביא ישעיהו "ובא לציון גואל" (נט,כ) באומרו:

"ובא לציון גואל" - נאמר בלשון עתיד, וצריך שיהיה כבר בלשון עבר, על-כל-פנים רגע אחד לאחרי זה!

במדרשי חז"ל מצינו שמשיח צדקנו (אליהו הנביא) יתגלה תחילה בגליל... אבל איש לא יקפיד אם אליהו הנביא יבוא בחוץ-לארץ, אפילו בברוקלין, ולמחרתו יבוא משיח לטבריה.

הכול קשור בגאולה

מאז המאמר הראשון "באתי לגני" תשי"א, שבו הכריז הרבי כי נמצאים אנו בעקבתא דמשיחא ובסיומא דעקבתא ותפקידנו 'לסיים' את המשכת השכינה למטה, ואת עיקר השכינה - אפשר לראות בבהירות איך כל עניין ונושא שבעולם קשור ומתקשר עם עניין של משיח וגאולה.

אם הדברים אמורים בענייני עולם גרידא - קל-וחומר בענייני תורה, חגי-ישראל, והלאה.

הדרושים בסידורו של אדמו"ר הזקן ב'שער התקיעות' - המיוחסים לאדמו"ר האמצעי - נחתמים במשפט הבא: "ולא יתארך זמן בירורים כל-כך ויבא משיח במהרה בימינו אמן וד"ל".

שורות סיום אלה, המדברות על ביאת המשיח, אינן חיוניות להבנת עניין תקיעת שופר המתבאר בהרחבה לפני-כן. מה פשר הכללתם כאן?

מבאר הרבי (שיחות-קודש תשי"ד, עמ' מד-מה):

עניין התקיעות הוא כדברי הרמב"ם בבחינת "עורו ישנים משנתכם" - דבר העולה בקנה אחד עם ביאור הקבלה, שבראש-השנה הוא עניין דורמיטא דז"א, שעל-ידי התקיעות מעוררים זאת. כדי שתהיה אפוא התעוררות מלמעלה - דרושה התעוררות מלמטה. וזהו גם הקשר של תקיעות ומשיח - שכן על-ידי ההתעוררות שבתקיעות מגיעים אחר-כך, בחג הסוכות במאני-קרבא ש"דידן נצח" - מנצחים את המלחמה הפרטית עם הנפש-הבהמית, וממילא גם את המלחמה הכללית של הקדושה והלעומת-זה, ועל-ידי-זה באה הגאולה האמיתית במהרה בימינו על-ידי משיח-צדקנו.

ממעייני החסידות

פרשת קדושים

קדושים תהיו כי קדוש אני (יט,ב)
"פרשה זו נאמרה בהקהל, מפני שרוב גופי תורה תלויין בה" (ויקרא-רבה)

הבא לעורר את הקהל לתשובה ומעשים טובים – שתי דרכים לפניו. דרך אחת, להדגיש את חומרת האיסורים ולתאר את העונש עליהם. דרך שנייה, להבליט את היוקר והעילוי של התורה ומצוותיה ואת גודל מעלת היהודי.

מדברי המדרש כאן נמצאנו למדים כי יש להעדיף את הדרך השנייה. כאשר מקהילים יהודים כדי למסור להם "גופי תורה", יש לפתוח בהדגשת גודל מעלתם של ישראל – "קדושים תהיו כי קדוש אני" (היינו שקדושתם של ישראל קשורה לקדושתו יתברך ונובעת ממנה).

ואכן, שתי השיטות נבחנו במרוצת הדורות, והתברר כי השיטה השנייה השיגה הצלחה רבה יותר.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת אחרי-קדושים תשמ"ח)

* * *

"אם מקדשים אתם עצמכם, מעלה אני עליכם כאילו קידשתם אותי" (תורת-כוהנים)

"קדושים תהיו" – עליכם להיות קדושים ופרושים גם מדברים המותרים, "קדש עצמך במותר לך" (ראה רמב"ן). ציווי זה הוא לכל יהודי באשר הוא – "דבר אל כל עדת בני ישראל".

אלא שכיצד אפשר לומר כי עבודה נעלית זו שייכת לכל אחד? אדם שנכשל בדבר אסור – האומנם שייך הוא ל"קדש עצמך במותר לך"?!

על כך נאמר: "כי קדוש אני – מעלה אני עליכם כאילו קידשתם אותי". כשאדם שם אל ליבו דבר נפלא זה ומתבונן בו, זה גופא מעורר בו כוחות פנימיים ונעלמים, שעל-ידם יכול הוא להתגבר על כל מונע ומכשול לעבודה זו.

(ליקוטי-שיחות כרך ז עמ' 323)

* * *

"יכול כמוני? תלמוד-לומר כי קדוש אני – קדושתי למעלה מקדושתכם" (ויקרא-רבה)

המשפיע הנודע ר' שמואל-בצלאל (הרשב"ץ) היה אומר:

"יכול כמוני" – בניחותא, יהודי יכול להיות "כמוני" כביכול.

"תלמוד-לומר" – הנתינת-כוח לזה באה מהתורה.

"כי קדוש אני" – "קדושתי למעלה (באה כביכול) מקדושתכם".

(ליקוטי-שיחות, כרך ז, עמ' 311)

לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכיח תוכיח את עמיתך (יט,יז)

הרי שרק מי שמקיים כראוי "לא תשנא" יכול לקיים כנדרש "הוכח תוכיח".

(היום-יום עמ' נז)

לא תשנא את אחיך בלבבך הוכיח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא (יט,יז)
לא תלבין את פניו ברבים (רש"י)

"לא תשנא את אחיך בלבבך" – לא זו בלבד שאסור לך לשנוא את חברך, עליך אף לדאוג לכך שחברך לא ישנא אותך. שכן יש להניח שהוא שונא אותך משום שראה בך דברים שלפי דעתו יש בהם דופי, ולכן

"הוכח תוכיח את עמיתך" – מחובתך להוכיח לעמיתך את צדקת מעשיך, וכך תסלק את השנאה מליבו.

"ולא תישא עליו חטא" – כשתעשה זאת, שוב לא ישא חברך חטא בגללך.

"לא תלבין את פניו ברבים" – ואף שבטוח אתה בצדקת דרכך וכוונתך אינה אלא להציל את חברך מעוון שנאת-ישראל, אסור לך להשמיע לו דברים קשים ולהלבין את פניו.

(כתר-שם-טוב (הוספות) סימן יז)

ואהבת לרעך כמוך (יט,יח)

הרב המגיד ממזריטש אמר פעם לתלמידו, הרב הקדוש רבי אלימלך מליזנסק:

שמע מה שמכריזים במתיבתא דרקיע – שיש לאהוב רשע גמור באותה אהבה שאוהבים צדיק גמור!

(ספר-השיחות ת"ש עמ' 117)

* * *

כ"ק אדמו"ר הריי"צ נהג לקרב כל אדם, אפילו יהודי כזה שעליו נפסק בשולחן-ערוך (חושן-משפט סימן תכה) שלגביו לא חל הדין של "לא תעמוד על דם רעך".

וטעמו ונימוקו עמו:

ארבעה חלקים הם בשולחן-ערוך ו'חושן משפט' הוא החלק הרביעי. ב'חושן משפט' עצמו יש יותר מארבע-מאות סימנים, ופרטי הדינים האמורים מופיעים בסימנים האחרונים שבו. כשילמדו ויקיימו את כל דיני השולחן-ערוך, מתחילת 'אורח-חיים' עד לסימנים אלו, או-אז יהיה מקום לעסוק גם בדינים אלו...

(ליקוטי-שיחות כרך א עמ' 134)

מפני שיבה תקום (יט,לב)

בזוהר כאן (ח"ג פז) מפרש:

"מפני שיבה" – עוד בבחרותך, לפני שאתה מזדקן,

"תקום" – בעמידה טובה וישרה, לפי רצון התורה,

"והדרת" – אדם הנוהג כן הרי הוא הדור ומשובח. ואילו אדם ש"קם" לעת זקנתו - אין לו במה להשתבח כל כך.

* * *

"מפני שיבה" – לפני שהיצר-הרע, הנקרא "מלך זקן וכסיל", משתרש בך, היינו בשנותיך הצעירות,

"תקום" – עליך להתייצב ולעשות תשובה.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת קדושים תשי"ד)

* * *

והדרת פני זקן – זה שקנה חכמה (קידושין לב)

"זה שקנה חכמה" – היינו אדם שדברי תורה חקוקים בזיכרונו ועל לוח ליבו. אדם כזה שוכן בו הקב"ה בכבודו ובעצמו, כביכול, שהרי "הוא וחכמתו אחד".

ואכן, הרוצה "לקנות חכמה" ולהידבק בה' יתברך בדבקות תמידית - יחקוק דברי תורה בזיכרונו, לפחות חמישה חומשי תורה, וסדר קודשים מתורה שבעל-פה.

(ליקוטי-תורה ויקרא עמ' ל)

פרקי אבות

הווי מתלמידיו של אהרון

הלל ושמאי קבלו מהם. הלל אומר, הווי מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה (פרק א, משנה יב)

פירוש רבנו עובדיה מברטנורא:

הווי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום - פירשו באבות דר' נתן - כיצד היה אהרון אוהב שלום? כשהיה רואה שני בני אדם מתקוטטים, היה הולך לכל אחד מהם שלא מדעת חברו, ואומר לו, ראה חברך איך הוא מתחרט ומכה את עצמו על שחטא לך, והוא אומר לי שאבוא אליך שתמחול לו, ומתוך כך, כשהיו פוגעים זה בזה היו מנשקים זה את זה. וכיצד היה מקרב הבריות לתורה? כשהיה יודע באדם שעבר עבירה, היה מתחבר עמו ומראה לו פנים צהובות, והיה אותו אדם מתבייש ואומר, אילו היה יודע צדיק זה מעשיי הרעים כמה היה מתרחק ממני, ומתוך כך היה חוזר למוטב. הוא שהנביא מעיד עליו (מלאכי ב') ובמישור הלך איתי ורבים השיב מעוון.

פירוש כ"ק אדמו"ר:

הלל אומר: הווי מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום - צריך ביאור: לכאורה הווה ליה למימר בקצרה "הווי אוהב שלום ורודף שלום", ולמאי נפקא-מינה שכן עשה אהרון?

ויש לומר:

א( אהרון הרי היה כוהן גדול, שעליו נאמר "וייבדל אהרון להקדישו קודש קודשים; ובכל-זאת השפיל את עצמו להתעסק בקירוב הבריות לתורה. וכך צריך כל אחד להיות מתלמידיו של אהרון.

ב) "אוהב שלום ורודף שלום" הוא חיוב על-פי דין, וכמאמר רז"ל "כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו". והתנא מחדש שיש להתנהג כאהרון, שהיה נותן שלום אפילו לאדם רשע ועל-ידי זה השיבו מעוון, והנהגה זו היא לפנים משורת-הדין.

והוראה זו שייכת להלל דווקא, על-פי המבואר בגמרא לגבי הנוכרי שבא להתגייר, ששמאי דחפו באמת הבניין, מה-שאין-כן הלל קירבו, הנהגה של לפנים משורת-הדין.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת מטות-מסעי תשל"ה - בלתי מוגה)

הווי מתלמידיו של אהרון - לאהרון הכהן היתה אהבה בלתי מוגבלת לכל יהודי, אפילו ליהודי שנקרא בשם "בריות בעלמא"; וגם יהודי כזה קירב אהרון לאור התורה, כך שהתקשר עם השלימות הבלתי מוגבלת של התורה.

זה מראה על האמת של רגשי האהבה של אהרון לכל יהודי, שכן אהבה אמיתית אינה יודעת מדידה והגבלה, ולכן היא מקיפה גם יהודי שהוא בגדר "בריות"; והיא פועלת שגם יהודי זה יתעלה מעל למגבלות של מציאותו ויתקרב לתורה.

לכן נקבעה הוראה זו בדבר משנה, שכן בכוחה של המשנה לרומם את הלומד מעל למגבלותיו, כמובן ממאמר רז"ל "אין כל הגלויות מתכנסות אלא בזכות המשניות". כאשר יהודי לומד הוראה זו במשנה - שעל-ידי לימוד התורה נהיה ייחוד נפלא בין שכל הלומד עם דברי התורה שלומד, ועד לייחוד נפלא עם נותן התורה, שכתב ונתן את עצמו בתורה - הוא מקבל כוח בלתי מוגבל לקיים הוראה זו.

 (ממכתב כללי לחג הפסח תנש"א - ספר-השיחות תנש"א, כרך ב, עמ' 890)

בירורי הלכה ומנהג

ערבית מוקדמת בציבור

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שאלה: אני אברך חסיד חב"ד המתגורר במקום שמתקיימת בו תפילת ערבית במניין רק מבעוד-יום, דהיינו כ-25 דקות לפני צאת-הכוכבים. האם עליי להצטרף אליהם, או להתפלל ביחיד בזמנה אחרי צאת-הכוכבים?

תשובה: עקרונית, נפסק בשולחן-ערוך (סי' רלג ס"א) שמי שהתפלל מנחה אחרי פלג המנחה לא יוכל להתפלל ערבית באותו יום לפני צאת-הכוכבים. אך במשנה-ברורה (שם ס"ק יא) פסק בשם האחרונים, שציבור שהתפללו מנחה וכשילכו לביתם יהיה טורח לקבצם שנית לתפילת ערבית ויתבטל תפילת הציבור לגמרי, הקילו שמותר להתפלל ערבית סמוך למנחה.

וראה בביאור-הלכה (סי' רלה ס"א ד"ה ומיהו), שהביא מהבית-יוסף שגם אם הציבור מתפללים לפני הזמן, יתפלל עמהם (וכך כנראה נהגו גם בזמן אדמוה"ז כשהציבור היה מקדים, ראה בשו"ע שלו סי' תפט סי"ב). ורק שמזהיר לקרוא שוב קריאת-שמע בזמנה. וזה מתייחס למה שבתקופת הראשונים היו מתפללים ערבית בציבור בקביעות לפני צאת הכוכבים (ראה רש"י ותוס' ריש ברכות), ובזמן אדמו"ר הזקן לערך החלו רבים להקפיד להתפלל בזמן (ראה שו"ת שלו סו"ס ז).

לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש פרשת קדושים
כ"ח בניסן

השכם בבוקר - אמירת תהילים בציבור. אחר-כך לומדים כשעה מאמר חסידות שיהיה מובן לכולם, ואחר-כך - התפילה¹.

הפטרה: "ויהי דבר ה'... הלדרוש אותי אתם באים..." (יחזקאל כ,ב-כ)².

המולד: ליל שני, שעה 7:08 ו-7 חלקים.

הש"ץ³ נוטל בידו את ספר-התורה ומחזיקו בשעת ברכת החודש⁴.

מברכים החודש: "ראש-חודש אייר⁵ ביום השני וביום השלישי".

אין אומרים 'אב הרחמים'.

לאמירת 'אשרי' - מוסר הספר-תורה לאחר להחזיקו בישיבה, והציבור רשאי לשבת, וב'יהללו' נוטלו שוב בידו (וכן נהג הרבי שנטל את הספר בעצמו, ואמר 'יהללו'⁶).

התוועדות בבית-הכנסת⁷.

מי שלא הספיק לקיים המנהג לשתות 'ארבע כוסות' באחרון-של-פסח [או בארה"ק בשביעי-של-פסח], ישלים זאת ב[התוועדות] שבת זו, מתוך שמחה וטוב לבב⁸.

במנחה אין אומרים 'צדקתך'.

קוראים פרק ראשון ממסכת אבות⁹.

אמירת פרקי-אבות (כלשון אדמוה"ז בסידורו) באה בהמשך לתפילת מנחה, שעניינה אינו לימוד, וכלשון הידוע "אני מתפלל לדעת זה התינוק", ולכן גם היא אינה בגדר לימוד כל-כך. אך כדאי ונכון ביותר שכל אחד ואחד יקבל על עצמו, שנוסף לאמירת פרקי-אבות בכל שבת משבתות הקיץ, יוסיף וילמד בעיון משנה אחת (לכל הפחות) עם הפירושים דמפרשי המשנה, כל אחד לפי ערכו¹⁰.

יום שני
ל' בניסן, א' דראש-חודש אייר

[רבים ממנהגי ערב ראש-חודש וראש-חודש ומקורותיהם, רוכזו בגיליונות קודמים].

בליל ראש-חודש אין מפסיקים להכריז 'יעלה ויבוא' לפני שמונה-עשרה בדיבור, אבל טופחים על השולחן וכדומה כדי להזכיר זאת לציבור.

שחרית: 'יעלה ויבוא'. חצי הלל¹¹. קדיש תתקבל. שיר-של-יום, הושיענו, ברכי נפשי, קדיש יתום. הוצאת ס"ת. קוראים לארבעה עולים בפרשת התמיד וקרבנות שבת וראש-חודש בפרשת פינחס. חצי קדיש. הגבהה וגלילה. אשרי, ובא לציון (הש"ץ אינו מסיימו בקול רם). יהללו. הכנסת ספר-תורה. חליצת תפילין דרש"י. הנחת תפילין דרבנו-תם. ג' פרשיות דקריאת-שמע, ופרשיות 'קדש' 'והיה כי יביאך'. שש זכירות. חליצתן. אמירת איזה מזמור (עכ"פ הש"ץ יסיימו בקול), קדיש. תפילת מוסף.

* "דבר נכון ביותר, שבכל ראש-חודש (מדי חודש בחדשו) יתאספו יהודים יחד בכל מקום ומקום, בכל קהילה ובית-הכנסת, לעשות התוועדות, לדבר דברי תורה, לאמור 'לחיים', 'לחיים ולברכה', לברך איש את רעהו בכל הברכות הטובות, ולקבל יחד החלטות טובות בענייני תורה ומצוות, ומתוך שמחה וטוב לבב, התוועדות של שמחה, וכפסק-דין הרמ"א 'וטוב לב משתה תמיד'.

"וכדאי לקשר את ההתוועדות והשיעורי-תורה ברבים (בימי החול) גם עם נתינת הצדקה, שיש לה סגולה מיוחדת שגדולה צדקה שמקרבת את הגאולה"¹².

* צוואת ר' יהודה החסיד שלא ליטול ציפורניים בראש-חודש¹³.

* מי שטרם בירך את 'ברכת האילנות', יזדרז לברכה היום¹⁴.

יום שלישי
א' באייר, ב' דראש-חודש

דיני ומנהגי ראש-חודש, כנ"ל (א' דראש-חודש).

יום רביעי
ב' באייר

"תפארת שבתפארת", יום הולדת את כ"ק אדמו"ר מוהר"ש נ"ע, בשנת תקצ"ד¹⁵.

----------

1) ספר-המנהגים עמ' 30.

2) היום-יום ג' אייר. ספר-המנהגים עמ' 33 (כמנהג הספרדים, כמו ברוב ההפטרות).

3) אינו חייב להיות ש"ץ דשחרית או דמוסף, כי-אם הש"ץ לעניין זה (בבית חיינו אמר זאת הגבאי והבעל-קורא הרה"ח ר' יוחנן גורדון ע"ה, ואחריו הבעל-קורא הרה"ח ר' מרדכי שוסטערמאן ע"ה - 'למען ידעו... בנים יוולדו' עמ' 137).

4) ורק אם הוא זקן וקשה לו להחזיקו משך-זמן, יתן לאחר להחזיקו (המקורות נסמנו ב'בירור' בנושא שנדפס ב'התקשרות' גיליון תצו עמ' 17, עיי"ש).

5) שמו של החודש נכתב בשני יודי"ן - אייר, דווקא. ובפרט על-פי המבואר, שאייר הוא "חודש שנולדו בו זיוותני עולם", הוא ראשי תיבות סוד המרכבה שלימה - אברהם, יצחק, יעקב, רחל (נחלת-שבעה ס"ז. מאורי-אור בערכו) - אג"ק כרך טו עמ' קלו.

6) כשהרבי התפלל בש"ק לפני העמוד, היה בדרך כלל נשאר לעמוד (לאחרי אמירת ההפטרה) על הבימה, וכשהגיע ל'יהללו' היה מכריז 'יהללו' ומלווה הספר-תורה בחזרה לארון הקודש (לקט הליכות ומנהגי ש"ק עמ' 42). אבל בימות החול חזר הרבי לפני העמוד כדי לומר 'אשרי' 'ובא-לציון' וקדיש תתקבל, ואחרים אמרו 'יהללו' (הרה"ח ר' יוסף-יצחק שי' אופן. כנראה אין הקפדה מי יאמר זאת - ראה 'התקשרות' גיליון רב"י עמ' 18,17, לקט מנהגי ביהכ"נ חב"ד בש"ק, שבו כתבו שהמגביה אומר 'יהללו' והרבי מחק זאת, ובנוסף - במוסף ציין "?" לפני המנהג, ובמנחה העיר "לא זהו הדיוק").

7) היום-יום, ל' ניסן.

8) 'תורת מנחם - התוועדויות' (טז) תשט"ז ח"ב עמ' 256, (יט) תשי"ז ח"ב עמ' 354, שיחות-קודש תשכ"ז ח"ב עמ' 97.

9) ראה ב'התקשרות' גיליון רעח עמ' 17 אודות פסוקים וחלקי-פסוקים שבפרקי-אבות, שהורה הרבי שלא לאומרם (ולכאורה כן צ"ל גם באמירת הגש"פ בשבת הגדול) עם שמות ה' כמות-שהם.

צ"ע מ"ט רגילים אצלנו (כ"כ גם ב'אוצר' עמ' רמד, וכן נהג הרבי) שא"א קדיש דרבנן אח"כ (ועד"ז אחר אמירת הגש"פ בשבת-הגדול, וקדיש-יתום אחר פסוקי הנשיאים [ראה במכתב הרבי הנדפס בסוף התהילים: "וכמש"כ הלבוש סי' קל"ב, אשר לעולם צריכים לומר קדיש לאחרי שאמרו פסוקים"] - עכ"פ צריך היה לדחות לאחריהם את הקדיש שאחרי התהילים, כמנהגנו בקדיש שאחרי שיר של יום ולדוד אורי וכו'), ובפרט שבשו"ע אדמוה"ז סו"ס נד נפסק שברייתא דר' חנניה נוספה כאן כדי לומר את הקדיש.

10) ספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 596,  664. הובא ב'שערי המועדים' ספירת-העומר, סי' לז. וראה גם 'תורת-מנחם -

התוועדויות' תשי"א ח"ב ס"ע 62 שכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ אמר לרבי ללמוד או לומר פרקי אבות בש"ס ווילנא [כנראה רק בגלל המפרשים, כי יש כמה שינויים בנוסח אדמוה"ז בפרקי אבות שבסידור מהנוסחאות האחרים, ו"חייב אדם לומר בלשון רבו" - לקוטי-שיחות, כרך ו, עמ' 301, ועד"ז בשער הכולל פ"ל ס"ג. וכמדומני שלא מצאתיו לע"ע נעתק ב'ביאורים לפרקי אבות'] "אבל לא באריכות". וכן מסופר ב'רשימות' חוברת קמג עמ' 10, שהורה כן כ"ק אדמו"ר מהורש"ב לאדמו"ר מהוריי"צ. ושם בחוברת ה' עמ' 28 מסופר שאדמו"ר מהורש"ב היה לומד פרקי אבות בשבתות הקייץ - לפעמים ב' וג' משניות בכל שבת, ולכן נמשך אצלו לימוד זה כל הקיץ (ראה 'אוצר' עמ' רמה. ועיי"ש בנושא זה ממקורות נוספים, וכן תיווך מסויים בין זה להאמור בחוברת קפב עמ' 20 שבכלל "למדו פרק" כל שבתות הקייץ).

11) בעבר הובא פעמים רבות (לאחרונה: בגיליונות: תקל"ג, תקנ"ד), מה שסיפר הרבי (שיחות קודש תשמ"א ח"ד ס"ע 322, בלתי מוגה) ש"חסידים נהגו 'אריינכאפן' (='לחטוף') ולומר את הברכה בעצמם בחשאי" [ולמרות שאין לראות בזה הוראה, הרי כו"כ דברים סיפר הרבי באופן כזה כדי שחסידים יאמצו זאת, ובפרט כאן שלא ידוע כלל על מנהג כזה בעבר בין חסידים]. והנה בגיליון תק"נ עמ' 18 הובא (לאחרונה) שהמברך בעצמו לא יענה אמן אחר ברכת הש"ץ לפני התחלת ההלל (ע"פ שו"ע אדמו"ר הזקן סי' נט סו"ס ד), עיי"ש. אמנם בווידאו מקריאת המגילה מכמה שנים ברור שהרבי היה מברך בעצמו וממתין לענות אמן על ברכת הקורא לפני התחלת הקריאה (וזה כדעת הגהת יש נוחלין שהביא הברכי-יוסף סו"ס רצה, וכ"כ העולת שבת סי' רעג - ראה הדעות בזה בשו"ת יחווה-דעת ח"ו סי' כה, ובמילואים ל'סדור רבנו הזקן עם ציונים והערות' עמ' תשל ציין גם לקצות-השלחן סי' לז בבדה"ש ס"ק כג. ומעשה רב. והסברא לכאורה היא, כיוון שבענייתו הוא מאמת גם את ברכתו-שלו) וא"כ גם כשכמה אנשים עושים קידוש, ושמע אחד מהם את חבירו שסיים את הברכה לפני שתייתו-שלו, יענה אמן. גם הרב אליהו שיחי' לנדא מסר בשם אביו הרב יעקב ז"ל שבמצבים כיו"ב בבית רבנו ברוסטוב בשעתו נהגו בני-הבית לענות אמן. ולפ"ז אולי הפי' 'אריינכאפן' (ב'התקשרות' גיליון שלח עמ' 18 הוצע, שהכוונה לברך לפני ברכת הש"ץ כדי שלא לעבור להדיא על דברי אדמוה"ז ולברך בעצמו אחריו) הוא גם - לגמור מהר ולענות אמן על ברכת הש"ץ. וע"ע.

12) משיחת ש"פ קורח, אדר"ח תמוז תש"נ סי"ג - סה"ש תש"נ ח"ב עמ' 539, ובלה"ק 'התוועדויות' תש"נ ח"ג עמ' 383. לע"ע לא מצאתי במקום נוסף בדברי הרבי על הוספה בצדקה בר"ח עצמו. בס' מנהגי ר"ח-חב"ד עמ' עז בשוה"ג ציין בזה לשיחת ש"פ משפטים תש"נ, ולא מצאתי שם. וראה כף-החיים סי' תיט סוס"ק ז.

13) קצות-השולחן סי' עג בבדי-השולחן ס"ק ד, צוואת ריה"ח אות מח. וראה בס' מנהגי ר"ח-חב"ד פי"א הע' 2, ובס' קיצור הלכות משו"ע אדמוה"ז ב'מילואים לסי' רס-רסב (עמ' נד).

14) כיוון שהרבי (ב'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"א סי' קיד) מדייק מלשון 'סדר ברכת הנהנין' לאדה"ז (פי"ג סי"ד) שרק בימי ניסן יכולים לברך.

15) תולדות חייו ב'ספר התולדות - אדמו"ר מוהר"ש' לכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו (בהוצאת קה"ת, ברוקלין תש"ז, תשנ"ז) ובפירוט נוסף, בספר בשם זה של הרה"ח רא"ח שי' גליצנשטיין, בהוצאת קה"ת, כפר-חב"ד תשל"ו. וראה ב'רשימות' חוב' קמ עמ' 8. קפז עמ' 17.