מדורים נוספים
	התקשרות 569 - כל המדורים ברצף
	קבלת-עול כללית ולאחריה הקפדה על כל פרט ופרט
	זוכים ל"בהעלותך את הנרות", כפשוטו!
	נגלה וחסידות בשבת-קודש
	פרשת בהעלותך
	"אם אין אני לי - מי לי"
	קריאת התוכחה * תחנון * נשמת * ענינים שבצניעות * אבל בשבת
	הלכות ומנהגי חב"ד

הדרך לסלק את הספק היא "עשה לך רב" * שכל מצד עצמו הוא במצב תמידי של ספק ולכן יש צורך ב"מושכל ראשון" שעליו יהיה מיוסד בניין השכל * דווקא כאשר התלמיד נמצא בתנועה של ביטול לרב הוא יכול לקבל ממנו את ה"מושכל ראשון" * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. כותב רבינו הזקן בסידורו: "נוהגין לומר פרקי-אבות פרק אחד בכל שבת שבין פסח לעצרת במנחה", ומוסיף, "ויש נוהגין כך כל שבתות הקיץ".

וכן היתה הנהגת כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו - כדמוכח מזה שיש כמה וכמה מאמרי חסידות משבתות הקיץ שמתחילים במשנה מפרקי-אבות שלומדים באותו שבת¹.

ובהתאם לכך נהוג בשבתות אלו - שבתות הקיץ, ולכל הפחות בשבתות שבין פסח לעצרת - לבאר משנה אחת בפרק שלומדים בשבת זו.

ב. באחת המשניות בפרק הראשון² (שלומדים בשבת זו) שנינו: "עשה לך רב והסתלק מן הספק ואל תרבה לעשר אומדות".

ומבואר במפרשי המשנה³ ש"לעניין הוראה מדבר עכשיו⁴, אם בא דין לפניך ונסתפקת בו, עשה לך רב והסתלק מן הספק, ולא תפסוק עליו אתה לבדך"; "ואל תרבה לעשר אומדות" - "מפני שהוא מן הספקות", "שהמפריש מעשרות מאומד אינו ניצול מן הקלקלה, אם פוחת ממה שראוי ליתן מעשרותיו מתוקנים ופירותיו מקולקלים, ואם העדיף על שהיה ראוי ליתן, פירותיו מתוקנים ומעשרותיו מקוקלים".

וצריך להבין:

א) פירוש המפרשים ש"לעניין הוראה מדבר עכשיו" - אינו ניכר בלשון המשנה, שהרי גם תלמיד שלא הגיע להוראה זקוק הוא (ואדרבה - ביתר שאת) לרב כדי להסתלק מן הספק, ומסתבר יותר לומר שהוראת המשנה היא לכל סוגי התלמידים (ובלשון המשנה⁵: "העמידו תלמידים הרבה"), ללא תנאים.

ב) "והסתלק מן הספק": מדוע נאמר "(והסתלק מן) הספק" בלשון יחיד - הרי התועלת שבעשיית הרב היא ביחס לריבוי עניינים, ואם-כן, מתאים יותר הלשון "(והסתלק מן) הספקות" בלשון רבים? וגם: מהו דיוק הלשון "והסתלק מן הספק" - דלכאורה, הווי ליה למימר שהרב יפשוט או יפתור את הספק?

ג) "ואל תרבה לעשר אומדות": מהו הדיוק הלשון "לעשר אומדות" הרי על כל מעשר ישנו רק אומד אחד, ואם כן הווי ליה למימר "אל תעשר מאומד"? וגם: מהו הפירוש "אל תרבה לעשר אומדות" - שמזה משמע שיש לעשר אומדות, אלא שאין להרבות בכך?

[(כ"ק אדמו"ר הפסיק ואמר:) ינגנו עתה ניגון ויאמרו "לחיים", ובינתיים, אולי מישהו מהמסובים יחשוב וימצא ("וועט זיך כאפן") התירוץ על הנ"ל].

ג. ויש לומר הביאור בזה - ובהקדמה:

שבדרכי הלימוד בכל עניין שכלי, ובפרט בתורה, צריך להיות "מושכל ראשון" שהוא היסוד שעליו מיוסד כל בניין השכל.

וטעם הדבר - לפי שהשכל מצד עצמו אינו יכול לבוא אל אמיתית העניין, כיוון שיש בו שקלא וטריא וסברות לכאן ולכאן, ובמילא, יכול להגיע לאיזה מסקנה שירצה, ואין הדבר תלוי בשכל עצמו אלא בעניינים אחרים, ולדוגמה - אם טבעו ותכונתו הוא בקו החסד או בקו הגבורה.

וכפי שמצינו גם למעלה⁶ לגבי המבול, שאותה סברא שבגללה החליט הקב"ה להביא מבול לעולם - לפי ש"כל יצר מחשבות לבו (של האדם) רק רע כל היום"⁷, הנה מצד סברא זו עצמה החליט הקב"ה שלא יוסיף להביא מבול לעולם - "לא אוסיף עוד גו' כי יצר לב האדם רע מנעוריו"⁸.

ונמצא, שהשכל מצד עצמו הוא במצב של ספק, ולכן יש צורך במושכל ראשון כו', ובאופן שעליו יהיה מיוסד כל בניין השכל, בבחינת "נקודה בהיכלא"⁹.

ד. והנה, כדי שה"מושכל הראשון" יהיה כדבעי - יש צורך ב"רב" - שממנו מקבלים (לא רק את השקלא וטריא שבשכל, אלא) לכל לראש את ה"מושכל הראשון", שעליו יהיה מיוסד לימוד כל בניין השכל.

וכדי לקבל מהרב את המושכל הראשון שעליו יהיה מיוסד כל בניין השכל - צריך להיות עניין של ביטול דווקא¹⁰, דהיינו, שאף-על-פי שמצד השכל אין לו "געשמאק" בדבר, כיוון שאין בזה התגלות והתפשטות השכל שלו, מכל-מקום, מבטל את עצמו לקבל מהרב את המושכל הראשון.

וזהו שאמרו חז"ל¹¹ שתלמיד היושב לפני רבו צריך להיות "שפתותיו נוטפות מור" - דלכאורה אינו מובן: כדי לקבל דבר-שכל, צריך להיות שכלו באופן של התגלות והתפשטות, וככל שהרב הוא נעלה  יותר ובמילא גם דבר השכל שמשפיע לתלמיד הוא נעלה יותר, צריך להיות שכל התלמיד בתנועה של התגלות והתפשטות יותר, ודווקא על-ידי זה יוכל לקבל את שכל הרב?

ובאמת אין הדבר כן, אלא התלמיד צריך לישב לפני רבו בביטול דווקא, וככל שהרב הוא באין-ערוך יותר, צריך להיות התלמיד בביטול יותר.

קודם שהתלמיד יושב לפני רבו, צריכה להיות ההכנה באופן שיהיה שכולו זך, ובתנועה של התגלות והתפשטות כו', שיוכל לקלוט שכל הרב; אבל בשעה שיושב לפני רבו, אזי צריך התלמיד להיות בתנועה של ביטול דווקא, "שפתותיו נוטפות מור"¹².

וטעם הדבר - כיוון שדווקא כאשר התלמיד הוא בתנועה של ביטול, אזי ביכלתו לקבל מהרב את המושכל הראשון, שעליו יהיה מיוסד ובנוי כללות הלימוד בהבנה והשגה כו'.

ה. ועל-פי זה יש לבאר הוראת המשנה "עשה לך רב והסתלק מן הספק" - שזוהי הוראה כללית בנוגע לדרגת הלימוד:

לכל לראש צריך להיות "רב" שממנו יקבל את המושכל הראשון, כנ"ל.

ויש להוסיף ולבאר דיוק הלשון "עשה לך רב", כמדובר פעם¹³ ש"עשה" הוא מלשון כפייה - כי, קבלת ה"מושכל הראשון" מן הרב היא על-ידי עניין הביטול דווקא, כנ"ל.

"והסתלק מן הספק" - כי על-ידי זה שיקבל מהרב את המושכל הראשון שעליו יהיה בנוי ומיוסד כללות הלימוד, אזי יסתלק מן הספק שבכללות עניין השכל שיש בו שקלא וטריא וסברות לכאן ולכאן (כנ"ל), ויוכל לבוא אל אמיתית העניין.

וזהו גם דיוק הלשון "הסתלק מן הספק" כיוון שלא מדובר כאן בנוגע לספק בעניין פרטי שצריך לפתור ולפשוט אותו, אלא זוהי הוראה כללית בדרך הלימוד, שכדי להסתלק מן הספק שבכללות עניין השכל שיש בו שקלא וטריא וסברות לכאן ולכאן ואינו יכול לבוא לאמיתית העניין, אזי העצה היא "עשה לך רב", כי, הרב נותן לו את ה"מושכל הראשון", שעליו יהיה בנוי ומיוסד כללות הלימוד וההתבוננות בדרכי השכל באופן שיוכל לבוא אל אמיתית העניין.

ו. והנה, כאשר הלימוד היא באופן ד"עשה לך רב", שממנו מקבל את המושכל הראשון, ועל זה מיוסדת ההתבוננות והבנה והשגה כו', הנה כתוצאה מהלימוד באה גם מסקנת השכל בנוגע לפועל, שזוהי הדרגה האחרונה שבשכל, בחינת המלכות, שהיא בחינה העשירית - "מעשר"¹⁴.

ויומתק יותר - שכללות העבודה בנוגע לפועל (כתוצאה ממסקנת השכל) היא עניין ה"מעשר", שכן, העבודה היא לעשות את כל העניינים ענייני קדושה, וביחד עם זה, הרי האדם צריך לאכול ולשתות לישון ולטייל כו', אלא, שעל-ידי זה שנותן "מעשר"¹⁵ - הן מעשר כספים, והן "כל אשר תיתן לי עשר אעשרנו לך"¹⁶ - אזי עולה כל השאר לקדושה¹⁷, ונמצא, שכל ענייניו הם "כלי" לה"מעשר".

ועל זה באה הוראת המשנה - "אל תרבה לעשר אומדות":

"לעשר אומדות" פירושו שנתינת המעשר אינה לפי חשבון מדוייק, אלא באופן של השערה כללית.

ועניינו בעבודה - שמסקנת הלימוד בנוגע לפועל (עניין ה"מעשר") היא באופן שנעשית אצלו הנחה כללית (שהיא באופן של השערה, "אומדות") שצריך להיות כלי לאלוקות, על-ידי זה ש"כל מעשיך יהיו לשם שמים"¹⁸ ו"בכל דרכיך דעהו"¹⁹, מבלי לחשוב ולהתבונן אודות עניינים פרטיים.

ועל זה באה הוראת המשנה "אל תרבה לעשר אומדות" - שלא די בהנחה כללית להיות כלי לאלקות, אלא צריכים להתבונן ולחשוב בפרטיות אודות כל העניינים הפרטיים שבעבודה.

וכמו שנתבאר בהמכתב לחג הפסח²⁰ המבואר בדרושי חסידות²¹ שלא מספיקה התבוננות כללית והחלטה כללית, אלא צריכה להיות גם התבוננות פרטית והחלטה פרטית בנוגע לכל פרטי ענייני העבודה.

וזהו דיוק הלשון "אל תרבה לעשר אומדות", לשון רבים - לפי שמדובר אודות כל ריבוי פרטי  ענייני העבודה, שהגישה אליהם צריכה להיות לא מתוך הנחה כללית - "אומדות" - להיות כלי לאלוקות, אלא מתוך התבוננות פרטית והחלטה פרטית בנוגע לכל עניין ועניין.

ז. ובפרטיות יותר:

מבואר בתניא פרק מ"א שיהודי צריך להתבונן ש"הנה ה' ניצב עליו כו' ומביט עליו ובוחן כליות ולב כו'", ומוסיף בשיעורים דימים אלו²²: "וכל מעשיו ודבוריו וכל צעדיו יספור".

כלומר: למעלה נוגע לא רק עניינים כלליים, אלא נוגע להקב"ה ו"מתאים" לו ("עס שטייט אים אן") להביט ולהשגיח על כל איש פרטי מישראל - שהרי "כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם"²³, ואצלו גופא - מביט ומשגיח הקב"ה על כל ענייניו הפרטיים.

וכיוון שכן, הרי לא מספיק שנמצא בתנועה כללית של קבלת-עול, שבאה לידי ביטוי באמירת "מודה אני לפניך", "הודו לה'", או בשעה שכורע במודים, ללא שימת-לב על העניינים הפרטיים בנוגע למעשה בפועל במשך כל היום כולו, וכמו בנוגע להלכות ברכת הנהנין, שלא למד ואינו יודע אם צריך לברך על מאכל מסויים "בורא מיני מזונות" או "המוציא", וכיוצא בזה: אלא צריך להיות התייחסות ושימת-לב לכל פרט ופרט בכל פרטי העניינים שבמשך כל היום כולו, מתוך ידיעה שכל פרט ופרט נוגע להקב"ה.

ויש להוסיף בביאור דיוק הלשון בתניא - כידוע שהלשון בתניא אינו ליופי המליצה כו', אלא הוא בתכלית הדיוק - דלכאורה מספיק לומר שהקב"ה "מביט עליו וכו'", ולשם מה מקדים ש"ה' ניצב עליו"? 

ויש לומר הביאור בזה²⁴, שזהו על-דרך הלשון "ניצב מלך"²⁵, היינו, שקיום מלכותו יתברך כביכול הוא "עליו", שלכן "מניח (הקב"ה) העליונים ותחתונים ומייחד מלכותו על עמו ישראל בכלל ועליו בפרט", שמזה מובן עד כמה נוגע למעלה אופן הנהגתו של כל איש פרטי מישראל, בכל פרט ופרט.

ועניין זה מרומז גם בנגלה דתורה - בפסק-דין הרמב"ם²⁶ "עשה מצווה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות", וכיוון שבעבודתו תלוי כל העולם, הרי זה נוגע גם לקיום מלכותו של הקב"ה כביכול [ויש לומר, ש"עצמו" רומז על עצמותו יתברך], שהרי "אין מלך בלא עם"²⁷.

ח. אמנם, אף שנתבאר שהעבודה צריכה להיות (לא באופן של "אומדות", אלא) באופן של התבוננות פרטית והחלטה פרטית בנוגע לעניינים פרטיים דווקא, מכל-מקום, אם תהיה העבודה בעניינים הפרטיים בלבד, הנה מצד העניינים הפרטיים כשלעצמם יכולים לבוא לידי טעות כו' (כדלקמן), ובהכרח שתהיה תחילה תנועה כללית של קבלת-עול, ועל-ידי זה תהיה גם העבודה בכל העניינים הפרטיים כדבעי.

ובהקדם מה שמצינו גבי שאול שחטא בשני עניינים: א) מעשה דאגג, שחמל על אגג ועל מיטב הצאן כו'²⁸, ב) מעשה דנוב עיר הכהנים, שציווה להרגם עם שמונים וחמישה איש נושא אפוד בד²⁹, ועליו נאמר³⁰ "אל תהיה צדיק הרבה", ו"אל תרשע הרבה" - כמסופר בדברי חז"ל³¹ ש"בשעה שאמר לו הקב"ה לשאול לך והכית את עמלק³², אמר, ומה נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה כל הנפשות הללו על-אחת-כמה-וכמה, ואם אדם חטא בהמה מה חטאה, ואם גדולים חטאו קטנים מה חטאו, יצאה בת קול ואמרה לו אל תהי צדיק הרבה; ובשעה שאמר לו שאול לדואג סוב אתה ופגע בכהנים²⁹, יצאה בת קול ואמרה אל תרשע הרבה".

ולכאורה, המעשה דנוב עיר הכהנים חמור הרבה יותר ממעשה דאגג, שהרי במעשה דאגג טען שאול "הקימותי את דבר ה'"³³, וכל חטאו היה בכך שהשאיר את אגג חי, ועל-דרך זה בנוגע לצאן ובקר שטען שהשאיר אותם "למען זבוח לה' אלוקיך"³⁴ (ועל-דרך שמצינו במנחה ששלח יעקב לעשו שהוא עניין הקורבנות דעולם התוהו, שהקריב גם גמלים כו'³⁵), היינו, שבעניין זה היתה לו איזה הצטדקות; מה-שאין-כן במעשה דנוב עיר הכהנים לא היתה לו הצטדקות, דאף שהיו מורדים במלכות כו', הרי העונש על זה הוא רק לפי צורך השעה, שעל-ידי זה תהיה תועלת הרצויה וכו'³⁶.

ואף-על-פי-כן, הסיבה לכך שניטלה המלכות ממנו היא - לא בגלל מעשה דנוב עיר הכהנים, אלא "אמעשה דאגג כתיב³⁷ נחמתי כי המלכתי את שאול למלך"³¹.

ולכאורה אינו מובן: הרי "תרשע הרבה" (במעשה דנוב עיר הכהנים) חמור יותר מאשר "תהי צדיק הרבה" (במעשה דאגג)? - אך הביאור בזה, שהחומר ד"תהי צדיק הרבה" הוא להיותו ההתחלה והשורש שממנו באים אחר-כך ל"תרשע הרבה".

ונקודת העניין - שעיקר החיסרון הוא העדר התנועה הכללית של קבלת-עול למלא את כל הציווים של הקב"ה, אלא הגישה היא על-פי שכל כו', ומצד זה יכולים לבוא לטעות בעניין העבודה - תחילה באופן של "תהי צדיק הרבה", ועד שמזה באים אחר-כך ל"תרשע הרבה".

ומזה מובן שכדי שהעבודה בכל העניינים הפרטיים תהיה כדבעי, צריכה להיות תחילה תנועה כללית של קבלת-עול.

ועל-פי זה מובן מאמר המשנה "אל תרבה לעשר אומדות" - "אל תרבה" דייקא, היינו, שהשלילה היא רק בנוגע לריבוי "אומדות", אבל צריך להיות עניין של "אומדות" כיוון שלכל לראש צריכה להיות תנועה כללית של קבלת-עול, שזהו עניין של "אומדות", היינו, שהגישה שלו בנוגע לכל ענייני העבודה היא מתוך הנחה והחלטה כללית לקיים את רצון הבורא, ולאחרי זה צריך להיות המשך העבודה (לא באופן של "אומדות", התבוננות כללית והחלטה כללית בלבד, אלא) באופן של התבוננות פרטית והחלטה פרטית בנוגע לכל העניינים הפרטיים.

ועניינו בעבודה בכל יום ויום - שכאשר ניעור משנתו צריכה להיות התחלת העבודה (לא בעניינים פרטיים, אלא) באמירת "מודה אני לפניך", שזוהי תנועה כללית של קבלת-עול, ורק לאחרי זה מתחילה העבודה בעניינים הפרטיים, ובזה גופא - מן המוקדם אל המאוחר ומן הקל אל הכבד: תחילה - הודו לה', ואחר-כך פסוקי-דזמרה, ברכות קריאת-שמע, קריאת-שמע ושמונה-עשרה, עד לסיום התפילה באמירת עלינו.

ט. על-פי זה יש לבאר גם השייכות של הבבות במשנה זו - הבבא ד"אל תרבה לעשר אומדות", עם הבבא שלפניה, "עשה לך רב והסתלק מן הספק":

כאשר הלימוד הוא באופן ש"עשה לך רב והסתלק מן הספק", היינו, שמקבל מהרב את המושכל הראשון, ובכך מסתלק מן הספק שבשכל מצד עצמו, ובא אל אמיתית העניין - אזי באה גם מסקנת השכל בנוגע לעבודה בפועל באופן ש"אל תרבה לעשר אומדות", היינו, שתהיה התבוננות והחלטה פרטית בנוגע לכל פרטי ענייני העבודה (ולא באופן של "אומדות"), לאחרי הקדמת התנועה הכלכלית של קבלת-עול ("אל תרבה (דייקא) לעשר אומדות", כיוון שצריך להיות גם עניין של "אומדות", שהוא עניין התנועה הכללית דקבלת-עול), שכן, התנועה הכללית דקבלת-עול היא בבחינת "עשה לך רב" שלא יבוא לטעות בפרטי ענייני העבודה כפי שהם מצד עצמם.

י. והנה על-ידי קיום ההוראה "עשה לך רב וכו' ואל תרבה לעשר אומדות", היינו, שכללות הלימוד הוא באופן שנעשית המשכת המוחין במידות עד למעשה בפועל כדבעי למהווי - הנה על-ידי זה נעשית הגדלה בעניין המוחין.

וזהו גם תוכן העניין דלימוד פרקי-אבות בשבתות שבין פסח לעצרת, שאחד הטעמים בזה הוא³⁸ בתור הכנה למתן-תורה, לפי שבמסכת אבות מדובר אודת עניינים של מידות טובות ודרך ארץ³⁹, שעל זה אמרו חז"ל⁴⁰ "דרך ארץ קדמה לתורה" - כיוון שעל-ידי ההמשכה במידות (שזהו התוכן דפרקי-אבות) נעשית הגדלה בהמוחין (תורה).

וזהו שמסיימים אמירת פרקי אבות בדברי המשנה⁴¹ "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר⁴² ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר" - שזהו עניין ההגדלה בלימוד התורה באופן ד"דרוש וקבל שכר"⁴³.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת שמיני, מברכים החודש וערב ראש-חודש אייר, ה'תשכ"ד - בלתי מוגה)

----------

1) לדוגמה - ש"פ נשא, בהעלותך, קורח ופינחס תש"ב.

2) משנה טז.

3) ראה פי' הרמב"ם והרע"ב.

4) שהרי שנינו כבר לפנ"ז (מ"ו) - "עשה לך רב".

5) אבות רפ"א.

6) ראה תו"א וירא טו, סע"ב. לקו"ת אמור לט,א. שה"ש מז,ד. ובכ"מ.

7) בראשית ו,ה.

8) נח ח,כא.

9) ראה לקו"ת ר"פ ראה. וש"נ.

10) בעניין זה נזכר גם משנ"ת בשיחת כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע בעניין אור המשפיע ואור המקבל (סה"ש תורת-שלום עמ' 75 ואילך).

11) שבת ל,ב. וש"נ.

12) ראה גם לקו"ש חי"ז עמ' 72. וש"נ.

13) ראה 'תורת-מנחם - התוועדויות' ח"ז עמ' 73. ועוד.

14) ראה גם "רשימות" חוברת ז' עמ' 25. לקו"ש חי"ז עמ' 334. וש"נ.

15) ולהעיר, שמצווה מן המובחר היא לתת חומש, אבל מידה בינונית היא מעשר (רמב"ם הל' מתנות-עניים פ"ז ה"ה. טוש"ע יו"ד ר"ס רמט).

16) ויצא כח,כב.

17) ראה תניא פל"ד (מג,ב).

18) אבות פ"ב מי"ב.

19) משלי ג,ו. וראה רמב"ם הל' דעות ספ"ג.

20) אגרות-קודש חכ"ג עמ' קנד.

21) ראה שער-היחוד לאדהאמ"צ פ"ד. קונטרס-העבודה פ"ו.

22)  פמ"ב (ס,ב) - בשיעור דכ"ז ניסן.

23) סנהדרין לז, סע"א (במשנה).

24) ראה ב"מ"מ הגהות והערות קצרות לסש"ב" ב"לקוטי פירושים" (עמ' רסג ואילך).

25) מלכים א כב,מח.

26) הל' תשובה פ"ג ה"ד.

27) רבנו בחיי עה"פ וישב לח,ל. ועוד. תניא שעהיוה"א רפ"ז. ובכ"מ (נסמן בסה"מ מלוקט ח"ב עמ' קמ הערה 86).

28) שמואל א טו,ט.

29) שם כב,יח-יט.

30) קהלת ז, טו-יז ובפרש"י.

31) יומא כב,ב. וראה קה"ר עה"פ.

32) שמואל א טו,ג.

33) שם,יג.

34) שם,טו.

35) ראה תו"א וישלח כו,א.

36) ראה רמב"ם הל' מלכים ספ"ג וספ"ד.

37) שם,יא.

38) ראה מדרש-שמואל בהקדמה (בשם "מצאתי כתוב").

39) ראה פי' הרע"ב ריש אבות.

40) ויק"ר פ"ט, ג.

41) מכות בסופה.

42) ישעיה מב,כא.

43) סוטה מד,א. וש"נ.