בהמשך לאמור (בגיליון תסז עמ' 18) על נישוק המזוזה, הנני להוסיף איזה מקורות ופרטים: באוצר הגאונים לברכות, חלק התשובות (סי' עב עמ' 35-36, על תשובה זו ראה בהערת ר' דניאל שפרבר ב"מנהגי ישראל" ח"ב עמ' פז הערה 20) הובא בשם רב נטורנאי גאון אשר קבל על המנהג לאחוז הציציות בעת קריאת שמע, וזה לשונו: "ואם תאמר יאחז [הציציות], כשמגיע 'וכתבתם' צריך לבוא לביתו ולהניח ידו על מקום המזוזה". ולהעיר כי הנחת יד (בלבד) על המזוזה, היא המוזכרת כאן.

גם בהלכות ומנהגי ר' שלום מנוישטט, (מהדורת רש"י שפיצר, ירושלים תשל"ז, עמ' 50 סי סא) מובא: "מהר"ש ז"ל, בכל עת שאדם יוצא מפתח הבית מניח ידו על המזוזה ואומר השם שומרי השם צילי על יד ימיני". אף כאן לא הוזכר כלל נישוק המזוזה, אלא הנחת היד. [לגבי לשון הפסוק, הנה הוא ע"פ תהילים קכא, א. אלא, שהרא"ש בסוף הלכות מזוזה שלו שבמס' מנחות מעתיק את הפסוק בלשון רבים - "ה' שומרנו ה' צילנו" וכו' - ואילו המהר"ש מצטט זאת בלשון יחיד. מעניין לבדוק, אולי באמצעות הווידיאו, האם הרבי נהג לומר (פסוק זה או אחר) בעת הנחת ידו הק' על המזוזה].

ובלקט-יושר יו"ד (עמ' 60) כתב: "וזכרוני כשהלך מביתו לא נגע במזוזה, אך מסתכל בה, אבל כשהלך מביתו לדרך, נגע במזוזה".

בספר יוסף-אומץ סי' תפ (עמ' 100) מובא: "ראיתי לא"א החסיד ז"ל נוהג שכיסה כל המזוזות בטס נחושת על פני כולן, רק במקום השם של ש-ד-י הכתוב לו מבחוץ למזוזה נקב בטס ההוא, והיה הנקב ההוא כמין דלת של נחושת תלויה בטס עצמו. והיתה הדלת סובבת על צירה באופן שהאדם יוכל להגביה הדלת ולהניח אצבעו על השם ש-ד-י הנ"ל...". גם כאן נראה שהמנהג היה להניח האצבע על המזוזה (ואילו לעניין הנישוק אין זכר).

אף ה"בן איש חי" (פרשת כי-תבוא שנה שניה ס"ג) מזכיר הנחת היד בלבד ולא נישוק.

אכן, ראה בכנסת-הגדולה (יו"ד רפה, ב) שכתב: "נוהגים שנוקבים הקנה במקום של שם ש-ד-י כדי שיראה לחוץ, וכדי שלא ימחק חס ושלום כשמניחין היד לנישוק המזוזה, עושין ונותנין באותו חור - זכוכית". הרי לנו אזכור לנישוק המזוזה. וכן מובא (הלשון "לנשק" אצל מזוזה) בערוך-השולחן (יו"ד רפה,ד).

[להעיר מהמובא בשם הפוסק הרב ר' שלמה-זלמן אוירבך (הליכות-שלמה הלכות תפילה, עמ' פט הערה 35): "בהנחת היד על המזוזה וכיו"ב לא היה מנשק, ומ"מ אמר, שהנמצא במקום שכולם נוהגים כן אל יפרוש מן הציבור...".  אגב, דברים אלו  מובאים בהמשך לכך ש"היה ממשמש בתפילין בשעת ק"ש עם הרצועה של תפילין של ראש (או על-ידי חוטי הציצית), ואותה היה מנשק, ולא נשק את ידיו, וכן לימד את בניו... שאין נכון לנשק את היד". אבל, כידוע, הרבי לא נמנע מלנשק את היד (ב"פותח את ידך" דאשרי, בק"ש ובעוד).]

זאת ועוד, מדברי הרבי ב"דבר מלכות" דש"פ וירא (אות ז) - אשר "[גילוי הקדושה חודר גם לחפצים גשמיים בבית, דוגמת המזוזה:] כמודגש במצוות מזוזה שחביבותה ניכרת אצל כאו"א מישראל גם בקטנותו, כפי שרואים במוחש אצל ילדי ישראל שטבעם מושך אותם לנשק המזוזה ומגביהים את גופם למעלה כדי לנשק את המזוזה וכמה פעמים במשך היום". מכך שהרבי מפליא את המנהג לנשק את המזוזה "כמה פעמים במשך היום", שעניין זה נובע מחביבות המצווה והרגשת קדושתה ועילויה, מכל זה משמע, שעניין נגיעת המזוזה בכל פעם כשיוצאים מן הבית - מטעם אחר הוא (אשר בו לא שייך כל-כך עניין הנישוק, ולכאו' לכן ראינו נמנעים מנישוק המזוזה [אך לא שיש בנישוק בעיה כלשהי, כמ"ש הרש"ז אוירבך]). ואולי יש לומר בדרך אפשר והצעה בלבד:

בסוף הלכות מזוזה כתב הרמב"ם בזה הלשון: "חייב אדם להיזהר במזוזה מפני שהיא חובת הכל תמיד. וכל זמן שיכנס וייצא - יפגע בייחוד השם, שמו של הקב"ה, ויזכור אהבתו וייעור משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן". [ועיין בלקו"ש (חכ"ט עמ' 61 והלאה) שמדייק, כי במזוזה עצם ה"חפצא" מזכיר את שם השם] וכו', עניין הקשור ביסודו - לתשובה ושלילת "שגיותיו בהבלי הזמן" - שזהו הקו ד"סור מרע", קו השמאל, ולכן לא שייך בה עניין הנישוק, שביסודו מורה על חיבה ואהבה - שיותר קשור לקו ד"ועשה טוב", קו הימין, וא"כ, עניין הנגיעה כשיוצאין מן הבית ("ייעור משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן") נוגד (במידה מסוימת) את מה שנשיקת המזוזה מביעה (חיבוב מצווה). ורק כאשר כל הנגיעה במזוזה היא מטעם אחר, להביע חביבות, לחנך את הילדים ולהרגילם בחיבוב המצוות - כמו שנוהגים בפועל וכדברי הרבי בדבר מלכות הנ"ל - או אז ינשקו. ועיין בלקו"ש ח"ו עמ' 413 בכל הנוגע לנישוק דברי מצווה. ועוד יל"ע בכהנ"ל.

מנחם-מענדל ברונפמן, ישיבת תות"ל מגדל-העמק