חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:42 זריחה: 6:27 י"ח באלול התשע"ט, 18/9/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות 575 - כל המדורים ברצף

מדורים נוספים
התקשרות 575 - כל המדורים ברצף
עניין הנדרים מדגיש את גודל מעלת ישראל
כעומק הירידה, גודל העלייה
הגה"ח הרב יעקב לנדא ז"ל
פרשת מטות
"על שלושה דברים העולם עומד"
קדיש דרבנן אחר הלימוד
הלכות ומנהגי חב"ד


גיליון 575, ערב שבת פרשת מטות, כ"ב בתמוז ה'תשס"ה (29.7.2005)

דבר מלכות

עניין הנדרים מדגיש את גודל מעלת ישראל

כל אחד ואחד מישראל, בכל הזמנים ובכל המקומות, בכוחו לפעול בכל דבר שבעולם שתהיה בו קדושה דקרבן * גם היכולת להפוך דבר שהיה קודם לכן אסור, לדבר מותר - "אתהפכא חשוכא לנהורא" - מעידה על כוחם הרב של ישראל * תוכנם הפנימי של הנדרים קשור במיוחד לימי "בין המצרים" * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בהתחלת פרשת מטות - לאחרי ההקדמה "וידבר משה אל ראשי המטות גו'" - נאמר1: "איש כי ידור נדר לה'", ודרשו חז"ל2 "עד שידור בדבר הנדור", "עיקר נדר האמור בתורה הוא שיתפיס בדבר הנדור, כגון שאומר כיכר זה עלי בקרבן"3.

כלומר, עניין הנדר אינו איסור וכו' בלבד, אלא יש בו גם חלות קדושת קרבן (ולכן נאסר כו'), וכשם שכשמקדיש בהמה לקרבן נעשית הבהמה קודש, כמו כן כשאומר הרי עלי בשר זה כעולה ושלמים, או שאומר קונם בשר זה עלי, שהקונם הוא לשון קרבן, אזי חלה עליו קדושת קרבן, ובלשון הגמרא4 - "קונמות קדושת הגוף נינהו".

והנה, אף-על-פי שבנדר נמשכת קדושת קרבן - יש בו חידוש גדול לגבי קרבן:

בנוגע לקרבן - ישנן כמה וכמה הגבלות: הן בנוגע להחפצא דהקרבן - שאין להקדיש קרבן אלא מדברים הראויים להקרבה בלבד, "מחמשה מינין בלבד, מן הבקר ומן הכבשים ומן העזים ומן התורים ומן בני היונה"5, ו"תמימין ומובחרין"6, והן בנוגע לפעולת האדם שמקדיש הקרבן - שאין להקדיש קרבן אלא בזמן שבית-המקדש קיים7.

מה-שאין-כן בנוגע לנדר - אף שחל עליו קדושת קרבן, אין בזה ההגבלות דקרבן: בנוגע להחפצא שאוסר על עצמו כקרבן - הרי זה לא רק בדברים הראויים ליקרב על גבי המזבח, אלא בכל הדברים שבעולם, ובנוגע לפעולת האדם שאוסר הדבר כקרבן - הרי זה לא רק בזמן שבית-המקדש קיים, שיכולים להקדיש ולהקריב על גבי המזבח, אלא גם לאחרי חורבן בית-המקדש, בזמן הגלות, בחוץ לארץ ובלילה - מותר לנדור8, וחלות הנדר הוא מכוח קדושת קרבן9.

וחידוש נוסף בנדרים לגבי כל דיני התורה כולה - שהחיוב דכל דיני התורה אינו אלא בגדול (זכר - בן י"ג שנה ויום אחד, ונקבה - בת י"ב שנה ויום אחד), ואילו החיוב דנדרים מן התורה הוא גם בקטן (מופלא הסמוך לאיש), "קטן10 בן י"ב שנה ויום אחד וקטנה בת י"א שנה ויום אחד, אם יודעים לשם מי נדרו... נדריהם נדר"11.

ב. על-פי זה מובן איך שבעניין הנדרים מודגש גודל מעלתן של ישראל:

כל אחד ואחד מישראל (לא רק כהן או לוי), ואפילו שנה לפני שהגדיל ונתחייב בכל חיובי התורה, בכל הזמנים, גם בזמן הגלות, עד לחושך כפול ומכופל דעקבות משיחא, ובכל המקומות, גם בחוץ-לארץ, עד לפינה נדחת בארץ אשור ובארץ מצרים12 - בכוחו וביכולתו לפעול בכל דבר שבעולם שתהיה בו קדושה דקרבן, כמו קדושת הקרבן שקרב על גבי המזבח בבית-המקדש!

זאת ועוד: כדי לפעול עניין נעלה כזה (חלות קדושה דקרבן) - אינו זקוק לעבודה ויגיעה, ואינו זקוק אפילו למעשה [ועל-אחת-כמה-וכמה שאינו זקוק להכנה לפני זה כמו: טבילה במקווה, אמירת "לשם יחוד כו'", אמירת ברכה, נתינת צדקה וכיוצא בזה], אלא, על-ידי דיבורו בלבד13, ובכל לשון (לא רק בלשון-הקודש, אלא גם בלשון האומות, ואפילו בלשון העלגים שאינו אלא כינוי לקרבן14) - פועל חלות קדושה דקרבן מן התורה15.

ויומתק יותר - על-פי המבואר בפנימיות התורה16 (כפי שנתבארה בתורת חסידות חב"ד באופן של הבנה והשגה... "יתפרנסון"17, בחב"ד שבנפש18) החילוק שבין קרבנות לנדרים, שקדושת הקרבנות היא על-פי גדרי התורה, ולכן, קדושתם אינה אלא על-פי התנאים שחייבה החכמה העליונה (תורה, חכמתו של הקב"ה), מה-שאין-כן קדושת הנדרים, מכיוון שנעשית על-ידי ישראל, שאמרה תורה19 שישראל קדמו לתורה, למעלה מהתורה (חכמה), יכולים הם להמשיך ולהתפיס בקדושת קרבן גם דבר שלא חל בו הקדושה על-ידי התורה20.

ג. ועוד עניין עיקרי (ונעלה יותר) בפרשת נדרים - התרת נדרים:

אף-על-פי שבכתוב לא נתפרש התרת נדרים על-ידי חכם (כי אם הפרה על-ידי האב או הבעל)21, ועד שאמרו חז"ל22 "היתר נדרים פורחין באוויר אין להם על מה שייסמכו" (התרת נדרים שאמרו חכמים שהחכם מתיר את הנדר, מעט רמז יש במקרא, ואין על מה לסמוך, אלא שכן מסור לחכמים בתורה שבעל-פה23) - מכל-מקום, מפרש רש"י בפשוטו של מקרא24: "ראשי המטות, חלק כבוד לנשיאים ללמדם תחילה ואחר-כך לכל בני ישראל, ומנין שאף שאר הדברות כן, תלמוד לומר כו'. ומה ראה לאומרה כאן, למד שהפרת25 נדרים ביחיד מומחה כו'"26, ומזה מובן, שגם התרת נדרים הוא עניין עיקרי בפשטות דפרשת נדרים27.

והנה, התרת נדרים הוא עניין נעלה יותר מאשר הנדרים עצמם28:

בעניין הנדרים (שהאדם אוסר על עצמו דבר המותר לו) מצינו סתירה (לכאורה) במאמרי חז"ל: מחד גיסא - "נדרים סייג לפרישות"29, ולאידך גיסא - "לא דייך מה שאסרה לך התורה אלא שאתה מבקש לאסור עליך דברים אחרים"30 (בתמיה).

והתיווך בזה31 - שמדובר אודות שתי דרגות שונות: מי שעדיין לא הגיע לדרגא נעלית בעבודת ה', זקוק לפרוש גם מדברים המותרים, "קדש עצמך במותר לך"32, כי, גם "המותר לך" יכול לגרום אצלו מצב של ירידה כו'33, ועל זה אמרו "נדרים סייג לפרישות"; אמנם, מי שכבר הגיע לדרגא נעלית בעבודת ה' שאין מקום לחשוש שהדבר המותר יגרום אצלו מצב של ירידה - אין לו לפרוש מענייני העולם ("דייך מה שאסרה לך התורה"), אלא אדרבה, עבודתו צריכה להיות בענייני העולם דווקא, לעשות לו יתברך דירה בתחתונים34.

ובלשון החסידות35 - שכאשר העבודה היא בבחינת אתכפיא בלבד, "לא יוכל לברר ההיתר ולהעלותו למעלה... כל מה שהוא קצת מותרות יורידנו לגשמיות", ולכן צריך לאסור הדבר בנדר, על-ידי זה שממשיך בו קדושה כקרבן; אמנם, לאחרי שמתעלה לדרגת העבודה דאתהפכא חשוכא לנהורא - אז יוכל להתיר הנדר36, היינו, לא לפרוש מהגשמיות, אלא אדרבה, לברר ולזכך הגשמיות כו'.

ד. וליתר ביאור:

עניין הנדר - עם היותו באופן שפורש מן הדבר המותר ואוסרו על עצמו כדי שלא יורידנו למטה כו', מכל-מקום, אין זה על-ידי הדגשת העניין הבלתי רצוי שבדבר הגשמי, היינו, להתבונן בשפלותו של הדבר הגשמי שיכול להוריד אותו למטה חס ושלום, ולכן פורש ממנו, אלא אדרבה - על-ידי זה שמגלה את הפנימיות, השורש ומקור, של הדבר הגשמי, "לראות בשורשו איך ששורשו גבוה מאוד נעלה, ועל-ידי זה פורש ממנו... כעולה וכקרבן שהן קודש, ודבר הנדור ומופרש בשורשו הגבוה למעלה כו'"37.

ויש לומר שזהו על-דרך הדגשת שיטת החסידות - שגם בעבודה ד"סור מרע" (באופן של פרישה כו') אינה על-ידי התעסקות והתבוננות בשפלותו של הרע כו', אלא על-ידי ההוספה ב"עשה טוב"38, ש"העשה טוב יהיה קודם לסור מרע, כי מעט אור (ועל-אחת-כמה-וכמה הרבה אור) דוחה הרבה מן החושך... אזי ממילא יפול הרע כו'"39.

אבל, לאידך גיסא, גם לאחרי שהעבודה היא על-ידי זה שממשיך בדבר הגשמי חלות הקדושה דקרבן - הרי זה רק כדי לפרוש ממנו, ובמילא, עיקר העבודה היא עדיין בבחינת "שמאל דוחה"40, לדחות הגשמיות שלא יורידנו (אלא שהדחייה עצמה היא על-ידי גילוי שורשו הנעלה כו'), ואין זה כמעלת הקרבן ממש, שהדבר הגשמי עצמו מתעלה ונכלל בקדושה בבחינת "ימין מקרבת"40.

וזהו החידוש שנעשה על-ידי התרת נדרים - ש"גם שנאסר הדבר מתהפך על-ידי התרת החכם להיות מותר, והרי איסור זה נעשה היתר... שביכלתו להפוך חשוכא לנהורא", היינו, שהדבר הגשמי עצמו נתהפך ונכלל בקדושה41 כמו קרבן42.

וגם בהתרת נדרים מודגשת מעלתן של ישראל43 (שלמעלה מהתורה44) - במכל-שכן וקל-וחומר מעניין הנדרים עצמם - שלא זו בלבד שבכוחם וביכולתם לדחות הגשמיות על-ידי המשכת קדושה, אלא עוד זאת, שעל-ידי המשכת הקדושה מבררים ומזככים את הגשמיות להעלותו לקדושה.

ה. על-פי זה יש לבאר הקשר והשייכות דפרשת נדרים לתוכן הזמן ד"בין המצרים" שבו קורין פרשה זו בתורה45:

התוכן דפרשת נדרים הוא - מצב של ירידה מחד גיסא, היינו, שנמצאים במצב כזה שגשמיות העולם יכול לפעול ירידה כו', ולכן יש צורך לפרוש גם מדברים המותרים כו', "נדרים סייג לפרישות"46; ולאידך גיסא - שגם במצב של ירידה, הרי, לא זו בלבד שבכוחו של כל אחד ואחד מישראל לפרוש מגשמיות העולם על-ידי זה שממשיך בו קדושה דקרבן (עניין הנדרים), אלא יתירה מזה - שבכוחו וביכולתו לברר ולזכך את גשמיות העולם ולהפכה לקדושה, אתהפכא חשוכא לנהורא (התרת נדרים).

והקריאה דפרשה זו בתורה47 בזמן ד"בין המצרים" מהווה נתינת כוח לפעול כל זה בנוגע להירידה ד"בין המצרים" - שגם במצב של חורבן וגלות, הרי, לא זו בלבד שבכוחו וביכולתו לדחות זה על-ידי התבוננות שירידה זו היא צורך עלייה, מכיוון שעל-ידי זה באים סוף כל סוף להעילוי דגאולה העתידה ובית-המקדש העתיד (אבל החורבן והגלות גופא הם באופן של דחייה), אלא יתירה מזה - שבכוחו וביכולתו להפוך את החורבן והגלות גופא לטוב, אתהפכא חשוכא לנהורא, כמו שכתוב48 "צום הרביעי וצום החמישי גו' יהיה גו' לששון ולשמחה ולמועדים טובים", כמדובר בארוכה בהתוועדות שלפני זה49.

ולא עוד, אלא, שגם מצד התגלות האהבה העצמית שבין איש לאשתו, הקב"ה לכנסת ישראל50 (על-ידי מעשינו ועבודתינו כל משך זמן הגלות, עד לחושך כפול ומכופל דעקבות משיחא, שאז מתגלה התוקף דעצם הנשמה51, ההתקשרות העצמית דישראל עם הקב"ה שלמעלה מתורה52), מופרים כל הנדרים - הן אלו "שיש בהם עינוי נפש"53 [ובפרט שמצד העינוי דכנסת ישראל נעשה עינוי, כביכול, אצל הקב"ה, כמו שכתוב54 "בכל צרתם לו צר"55], והן אלו ש"בדברים שבינו לבינה"56 - שנעשה שלימות היחוד דהקב"ה וכנסת ישראל, לא רק באופן של אירוסין (כבזמן הזה), אלא גם באופן של נישואין, בימות המשיח57.

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת מטות-מסעי, ב' במנחם-אב ה'תשמ"ח.
 'תורת-מנחם - התוועדויות' תשמ"ח, כרך ד, עמ' 91-84)

----------

1) ל,ג.

2) נדרים יג,א. יד,א.

3) שו"ע יו"ד סר"ד ס"א. וראה משנה-למלך ריש הל' נדרים, שנדר בלשון איסור סתם (שלא התפיסו בקרבן), "מדין יד הוא דמהני שכשהוא אומר הרי זה אסור עלי אנו גומרין דברים כקרבן", עיי"ש.

4) כתובות נט, רע"ב.

5) רמב"ם ריש הל' מעשה הקרבנות.

6) רמב"ם ריש הל' איסורי מזבח.

7) ראה רמב"ם הל' ערכין וחרמין פ"ח ה"ח.

8) ואף ש"צריך ליזהר שלא ידור שום דבר... יאמר בלי נדר" (שו"ע יו"ד סר"ג ס"ד) - הרי (נוסף לכך שאין זה אלא מפני החשש שמא לא יקיים נדרו*) יש אופנים שבהם מותר לנדור לכתחילה, ולדוגמא: בעת צרה (שם ס"ה), "לזרוזי נפשיה" (שם ס"ו), ואפילו בנדרי איסר - "מי שנדר נדרים כדי לכונן דעותיו ולתקן מעשיו הרי זה זריז ומשובח" (אלא שאין להרבות בזה כו') (שם ס"ז).

 

*) ולהעיר מלקו"ת (פרשתנו פב, סע"ב) "עכשיו שנתמעטו הלבבות צריך לומד בלי נדר", דמשמעות העניין (לכאורה) שעכשיו אין לנו כח להמשיך בחי' זו. אבל, כיוון שהדין ברור דנדר חל גם עכשיו, עכצ"ל שלא זה כוונת הלקו"ת, כ"א ע"ד שהתורה על הרוב תדבר ולכן צ"ל כו'. וכיו"ב.

 

9) ראה מל"מ שבהערה 3.

10) נידה מה,ב. רמב"ם הל' נדרים רפי"ב. טושו"ע יו"ד ר"ס רלג. פרש"י פרשתנו ל,ד.

11) ולאחרי שגילתה תורה שמופלא הסמוך לאיש נדרו נדר, ידעינן שכן הוא גם בנדרי הקדש (דקרבנות).

12) ע"פ ל' הכתוב - ישעיה כז,יג. וראה לקו"ת דרושי ר"ה ס,א.

13) משא"כ במחשבה, כי, "דברים שבלב אינם דברים" (נדרים כח,א. וש"נ). ולהעיר, שהצורך בדיבור דווקא מדגיש את הפעולה גם בחיצוניות העולם, מלשון העלם (לקו"ת שלח לז,ד. ובכ"מ), שכדי לפעול בו לא מספיקה פעולת המחשבה*, אלא יש צורך גם בדיבור (וראה גם לקמן הערה 20).

 

*) אף שמצינו בצדיקים שפעלו בחיצוניות העולם (גם) ע"י מחשבתם בלבד, ולדוגמא: "נתן עיניו בו כו'" (ברכות נח,א. וש"נ), וגם (ובעיקר) בעניני טוב וברכה – שע"י מחשבתם בלבד פעלו המשכת טוב וברכה בגשמיות העולם ממש, כידוע בכו"כ סיפורי צדיקים, מעשה רב (ראה לדוגמא – לקו"ד ח"א בתחלתו).

 

14) רמב"ם הל' נדרים פ"א הט"ז.

15) כלומר, בהלכות נדרים אין חילוק בין זמן הבית לזמן הגלות (כבכמה עניינים שבזמן הבית חיובם מן התורה ובזמן הגלות חיובם אינו אלא מדרבנן), כי, גם בזמן הגלות ישנו החיוב דכל פרטי דיני נדרים (כפי שנתבארו בשולחן-ערוך - שבו נכללו רק הדינים השייכים בזמן הזה) בכל תוקף החיוב מן התורה.

16) שעל ידה נתגלה הפנימיות דישראל, כידוע בעניין "תלת קשרין כו'", שפנימיות התורה מגלה הפנימיות דישראל (ראה לקו"ת ויקרא ה,ג. ובכ"מ).

17) תקו"ז ת"ו בסופו. וראה לקו"ש חכ"ד עמ' 136 הערה 35. וש"נ.

18) ולכן, על-ידה מובן ונרגש ביותר העילוי ד"אשרנו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו".

19) כמארז"ל (ב"ר פ"א, ד) שמחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר, אפילו לתורה, שנאמר צו את בני ישראל דבר אל בני ישראל.

20) ראה ספהמ"צ להצ"צ מצוות נדרים (דרמ"צ מב, סע"ב ואילך). אוה"ת פינחס עמ' אקצה. ומבאר גם השייכות לעניין הדיבור דווקא - לפי שאותיות הדיבור הם למעלה  מהחכמה, מקור החכמה (וראה גם לקו"ת פרשתנו (פב,ב. פג,ב) שעל-ידי הדיבור נמשך בחי' המקיף וכו').

21) ומודגש יותר בסיום הפרשה שהכתוב מסכם תוכן הפרשה - "אלה החוקים אשר ציווה ה' את משה בין איש לאשתו בין אב לבתו בנעוריה בית אביה" (ל,יז), ואינו מזכיר כלל ע"ד התרת נדרים על-ידי חכם.

22) חגיגה י,א - במשנה, וש"נ. וראה רמב"ם הל' שבועות פ"ו ה"ב: דבר זה אין לו עיקר כלל בתורה שבכתב, אלא כך למדו ממשה רבינו מפי הקבלה.

23) פרש"י חגיגה שם.

24) אף שבפסוק "לא יחל דברו" (ל,ג) מפרש רק "כמו לא יחלל דברו, לא יעשה דברו חולין", ואינו מוסיף (עכ"פ בתור פירוש נוסף) שרבותינו למדו מזה התרת נדרים על-ידי חכם - "הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו" (חגיגה שם). והטעם שאינו מוסיף דרשה זו - מובן בפשטות - להיותה היפך פשוטו של מקרא "לא יעשה דברו חולין", כי, על-ידי התרת הנדר (לא באופן של הפרה, מכאן ולהבא, אלא שעוקר הנדר מעיקרו)* לא נעשה דברו חולין (שעכשיו נשתנה הדיבור ונעשה חולין), אלא דברו בטל ונעקר מכל וכל, כאילו לא היה דיבור מעולם.

 

*) שלכן, "המקדש אשה על-מנת שאין עליה נדרים... הלכה אצל החכם והתיר לה, הרי זו מקודשת" (רמב"ם הל' אישות פ"ז ה"ח - מכתובות עד, רע"ב).

 

25) וצ"ע מדוע כותב רש"י הלשון "הפרת נדרים כו'" - היפך מ"ש בד"ה שלאח"ז "שהחכם בלשון התרה ובעל בלשון הפרה כלשון הכתוב כאן, ואם חלפו אין מותר ואין מופר", וראה לקמן בשוה"ג להערה 27.

26) וכן בהמשך פירושו, "זה הדבר... מיעוט הוא שהחכם בל' התרה כו'".

27) וראה לקו"ש חי"ג עמ' 107 הביאור בזה - דלכאורה אינו מובן: אף שאמירת פרשה זו "אל ראשי המטות" מוכיחה שיש עניין מיוחד בנדרים השייך ל"ראשי המטות", מנא ליה לרש"י בפשש"מ שקאי על התרת נדרים, היפך עניין הנדרים?! - די"ל, שעיקר החידוש בפרשה זו הוא (לא עצם החיוב דנדרים, שמובן מעצמו כו', אלא) פרטי הדינים דהפרת נדרים על-ידי האב והבעל, ולכן, מסתבר לומר שגם השייכות ל"ראשי המטות" היא בעניין הפרת נדרים, תוכנה של הפרשה - "למד שהפרת* נדרים ביחיד מומחה כו'". ועצ"ע.

 

*) ואולי י"ל שרש"י מדייק הלשון "הפרת נדרים" (אף שחכם מתיר את הנדר) כדי לרמז שההכרח לפירושו. הוא מתוכן הפרשה בעניין הפרת נדרים (דאב ובעל) ודוחק.

 

28) ומטעם זה לא נתפרש (התרת נדרים על-ידי חכם) בתורה - להיותו מבחי' נעלית כזו שאינה יכולה להתפרש בתורה שבכתב, כי אם, בתורה שבעל פה שנקראת דברי סופרים (ראה אוה"ת פרשתנו עמ' א'רעט). ועיי"ש (עמ' א'רעח ואילך) בביאור העילוי ד"היתר נדרים פורחים באויר". ובסיום העניין מבאר פשטות לשון המשנה (חגיגה שם) "הן הן גופי תורה" - ש"היתר נדרים שאינו מבואר בתורה כלל כ"א ברמז אינו נמשך מבחי' גופא דאורייתא . .  כי אם מבחי' נשמתא דאורייתא שלמעלה מבחינה גופא".

29) אבות פ"ג מי"ג. רמב"ם הל' נדרים פי"ג הכ"ג.

30) ירושלמי נדרים פ"ט ה"א. רמב"ם הל' דעות בפ"ג.

31) ראה לקו"ש ח"ד עמ' 1076 ואילך. חי"ג עמ' 107 ואילך. ועוד.

32) יבמות כ,א. ספרי ראה יד,כא (פיסקא קד). וראה תניא פ"ל (לט,א) "שהוא מדאורייתא". וראה רמב"ן ר"פ קדושים. תניא פ"ז. פכ"ז (לד, סע"ב).

33) כ"ה ברוב הדרושים. ובסה"מ עטר"ת ס"ע תקמב ואילך, שהפרישות דנדרים הוא שפורש עצמו גם מהבירור דדברים המותרים, כי, גם הבירור דדברים המותרים הוא ביטול היש בלבד, ולכן פורש מזה כדי לבוא לביטול דיחו"ע. ועניין האתהפכא דהתרת נדרים הוא - שם הגשמי נעשה כלי להביטול דיחו"ע.

ועפ"ז מודגשת יותר מעלת כאו"א מישראל - הן בנוגע לעניין הנדרים. ועאכו"כ בנוגע לעניין דהתרת נדרים (כדלקמן סוס"ד ובהערה 43) - שבכחו לפעול גם שהגשמי יהיה כלי להביטול דיחו"ע.

34) ראה תנחומא נשא טז. ועוד. תניא רפל"ו. ובכ"מ.

35) לקו"ת פרשתנו פד, רע"ג.

36) על-ידי יחיד מומחה, "ראשי המטות", שמקבלים מבחי' משה רבינו, "וידבר משה אל ראשי המטות לאמר זה הדבר גו'" (ראה לקו"ת שם פב,א ואילך. אוה"ת שם עמ' א'רפ ואילך). ו"שלושה הדיוטות" (פרש"י ריש פרשתנו - מנדרים עח, א) - ה"ה ב"ד.

37) לקו"ת שם פב, ב. פג, ב-ג. אוה"ת שם עמ' א'רחצ.

38) שהרי, עיקר ושלימות העבודה ("כמצוות רצונך") היא בקו ד"עשה טוב", כי, לעתיד לבוא "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ" (זכריה יג,ב), ואז תהיה כל העבודה באופן של עליה בקודש בעילוי אחר עילוי עד א"ס (ראה אגה"ק סו"ס כו).

39) לקו"ת שה"ש מח,ג.

40) ל' חז"ל - סוטה מז,א. וש"נ. הל' ת"ת לאדה"ז פ"ד הי"ז. וראה אוה"ת שם ע' א'רדע. א'שי.

41) ע"ד אכילת שבת שגם התענוג מהמאכל הגשמי הוא מצוה. וראה לקו"ת פרשתנו פד,ג: וזהו מפירין נדרים בשבת.

42) אוה"ת שם עמ' א'רדע. א'רפו. א'שיט. א'שכו.

43) שהרי התרת נדרים היא על-ידי ישראל - לא רק "יחיד מומחה", אלא גם "אם אין יחיד מומחה מפר בשלשה הדיוטות".

44) שהרי "דבר זה אין לו עיקר כלל בתורה שבכתב" (רמב"ם שבהערה 22), ועד שנחשב כ"דברי סופרים" (כנ"ל הערה 28), היינו, שנתגלה על-ידי הסופרים, בנ"י.

45) בהבא לקמן - ראה גם לקו"ש בין המצרים תשמ"ז.

46) ולכן, בזמן שביהמ"ק היה קיים היה סגי בדאורייתא, ורק מצד ירידת הדורות דור אחר דור, שנתמעטו הלבבות ונכווינו באש זרה באהבות ותאוות גופניות כו', אזי יש צורך בסייגים וחומרות כו' (לקו"ת שם פה, א).

47) להעיר מאוה"ת שם עמ' א'שיג (בעניין הבירור דאתהפכא בכוח התורה) - "וזהו קריאה שבתורה שהוא בחי' המשכה וירידה... אומר דבר זה כשר שמכשיר גם בחי' נוגה שיכול להיות בו גילוי אוא"ס כו'".

48) זכריה ח,יט. וראה רמב"ם הל' תעניות בסופן.

49) קונטרס משיחות ש"פ פינחס.

50) להעיר מהמשך הפרשה (מטות לא, א-ג) בעניין מלחמת מדין, שהקב"ה אמר נקום "נקמת בני ישראל", ומשה אמר "נקמת הוי'" - "כי, הקב"ה חפץ ומדקדק על כבודן של ישראל יותר מכבודו... ומשה (בשם ישראל) בהיפך, מדקדק על כבודו של הקב"ה יותר מכבודן של ישראל" (לקוטי לוי"צ לזח"ג עמ' שעז), שבזה מודגש תוקף האהבה שבין הקב"ה לישראל.

וראה גם לקו"ש חכ"ג עמ' 216 ואילך (ובהערה 73) - בקשר ובשייכות לתוכנו של החודש "מנחם אב".

51) להעיר מהשייכות ל"מטות" - מלשון חוזק ותוקף, בחי' "איתן" שבנשמה (לקו"ת שם פג,א-ב).

52) וע"ד עניין התשובה שלמעלה מתורה ("שאלו לתורה כו' שאלו להקב"ה אמר יעשה תשובה" - יל"ש תהילים רמז תשב), שעל-ידה נעשה הפיכת הזדונות לזכיות. ולהעיר גם מהעניין דהתרת נדרים ביוהכ"פ - ראה לקו"ת שם פה, סע"א. אוה"ת שם עמ' א'רפט ואילך.

53) נדרים רפי"א (הובא בפרש"י פרשתנו ל,יד), רמב"ם הל' נדרים רפי"ב. טושו"ע יו"ד סרל"ד סנ"ה.

54) ישעיה סג,ט. וראה תענית טז,א. מכילתא ס"פ בשלח. זח"א קכ,ב.

55) להעיר ממ"ש (מסעי לה,לד) "כי אני שוכן בתוך בני ישראל", ובספרי עה"פ: "חביבים ישראל שבכל מקום שגלו שכינה עמהם... וכשהם חוזרים שכינה עמהם, שנאמר (ניצבים ל,ג ובפרש"י) ושב ה' אלוקיך את שבותך ורחמך, והשיב לא נאמר אלא ושב". וראה בארוכה לקו"ש חכ"ג שם - בקשר ובשייכות לתוכנו של החודש "מנחם אב".

56) נדרים רמב"ם טושו"ע שם.

57) שמו"ר ספט"ו - הובא ונתבאר בלקו"ת שם פד,ג. ולהעיר, שבלקו"ת שם מקשר זה עם גילוי פנימיות התורה דלעתיד לבוא, והרי, גם התרת נדרים הוא מבחינת פנימיות התורה, כנ"ל הערה 28.

משיח וגאולה בפרשה

כעומק הירידה, גודל העלייה

מדוע נקבעה אבלות למשך זמן המציין חזקה וקביעות?

מדוע זמן האבלות שמציין את הירידה דחורבן בית המקדש והגלות, נקבע בשלושה (שבועות) - מספר שמורה על חזקה וקביעות?!

... ויש לומר, על-דרך שישנה מעלה בהעלייה שבאה על-ידי הירידה לגבי העלייה ד"מעלין בקודש", הנה על-דרך זה גם בהעלייה (שעל-ידי הירידה) גופא, דכאשר הירידה היא בהגבלה, כפי שנקבע בסדר הבריאה (על-ידי הקב"ה) אזי גם העלייה בהגבלה (- היא לפי ערך הירידה שגורמת את העלייה). דווקא כשהירידה היא שלא בהדרגה, נפעלת על-ידי זה עלייה שאף היא שלא בהדרגה. דוגמה לדבר - החילוק שבין העלייה הבאה על-ידי הירידה בבריאת המחלוקת ביום השני, לעומת העלייה שנפעלת כתוצאה מהירידה שעל-ידי חטא האדם:

הירידה דבריאת המחלוקת (הבדלה בין מים למים) ביום השני (ירידה בערך להמצב ביום אחד) קבעה הקב"ה מלכתחילה בסדר הבריאה, כדי שאחרי זה תהיה העלייה ביום השלישי שהוכפל בו כי טוב, שלום ואחדות גם במקום התחלקות, שאז הרי זה אחדות עמוקה יותר (כנ"ל). ועל דרך זה הוא הסדר ב(טבע ה)שכל בכלל, ובלימוד התורה במיוחד - שעל-ידי שקלא וטריא של סברות לכאן ולכאן, עד למחלוקת לשם שמים (בחינת שני), נעשה הדבר ברור יותר, עד כדי הכרעה אמיתית - הפסק דין להלכה (בחינת שלושה). ועל-דרך זה גם בהשפעת השכל מרב לתלמיד - ש"מתלמידיי יותר מכולם", דווקא על-ידי זה שהרב יורד והוא מלביש את שכלו לפי ערך שכל התלמיד, נעשה עילוי בשכל הרב. ועוד כיוצא בזה.

והיות שכל זה ירידה צורך עלייה כפי שהוקבעה בסדר הבריאה, מובן אם כן, דכשם שהירידה בהגבלה, כך גם העלייה הבאה לאחרי זה שאף היא בהגבלה.

כדי להגיע לעלייה שלא בערך - הרי זה דווקא על-ידי ירידה שלא בערך שהיא אינה בסדר הבריאה - כמו הירידה שנפעלת על-ידי חטא האדם (למטה מהירידה בסדר הבריאה - יום שני), שבחטא עצמו לא מורגשת העלייה דתשובה הבאה לאחרי זה.

ועל-דרך זה מובן גם בירידה שעל-ידי החטא גופא, שכאשר הירידה שעל-ידי החטא קשורה עם מספר של שלושה, שיש בו תוקף וקביעות (ואינו רק כסתם ירידה (שעל-ידי החטא) בדרך עראי) - הרי העלייה שנפעלת על-ידי זה נעלית יותר, עד שלא בערך לגמרי.

...יתירה מזו: היות שהפנימיות דכל הירידה היא העלייה שנפעלת מזה (נוסף לכך שירידה צורך עלייה), מובן, שפנימיות הירידה ד"תלתא דפורענותא" היא - העלייה הכי גדולה במספר שלושה שתתגלה לעתיד לבוא - הגילוי דג' מוחין, באופן של "פורענותא" מלשון "אתפריעו ואתגלין מיניה כל נהורין". ובפשטות - הגילוי דבית המקדש השלישי.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת מטות-מסעי תש"נ. 'תורת-מנחם - התוועדויות' תש"נ, כרך ד)

ניצוצי רבי

הגה"ח הרב יעקב לנדא ז"ל

חיבה יתרה נודעה לו מאת כ"ק אדמו"ר הרש"ב נ"ע * הקשר נמשך גם עם בנו כ"ק אדמו"ר הריי"צ ואצל ממלא מקומו הרבי נשיא דורנו * הרב שהרבי עודדו למעורבות יתר בעסקנות הכלל בארץ-הקודש, ואף קרא לאנ"ש להשתתף בשיעוריו *  רשימה ראשונה

מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר

נפתח רשימה זו בהוראה של הרבי מל"ג בעומר תשכ"ד המופיעה בשולי מכתב כללי-פרטי מאותו תאריך. המכתב נשלח להרה"ח ר' לייב זלמנוב שיחי' מחשובי אנ"ש בבני-ברק) בפירסום ראשון:

ז"ע [=זה עתה] נתקבל מכתבו ממוצש"ק [=ממוצאי שבת קודש]. ובטח כן משתתפים אנ"ש שי' בהשיעור - שכותב אודתו - בדא"ח [=בדברי-אלוקים-חיים] של הרה"ג והרה"ח הוו"ח אי"א נו"מ מהרי"ל שי'. והרי ידועה החיבה יתרה שנודעת לו מכ"ק אדנ"ע [=אדמו"ר (מוהרש"ב) נשמתו עדן] וכו'.

גם הרה"ח הרב שמואל חפר שיחי' זכה לשמוע מהרבי ב'יחידות' דברי חיזוק והתעוררות להשתתפותם של אנ"ש בשיעורי חסידות שנמסרו על-ידי הרב לנדא.

"נודע לשם ותהילה"

לאחר פטירת הרב לנדא ז"ל כתב עליו הרבי (צוטט ב'ימי מלך', כרך ב, עמ' 895): "נודע לשם ולתהילה בעד מעשיו הכבירים וכו' מוה"ר יעקב ע"ה".

רשימתנו זו עוסקת אפוא בגאון הרב יעקב לנדא שזכה לעמוד בקירוב ובקשרי ידידות (כפי שהרבי מתבטא באיגרת משנת תשכ"ז, אגרות-קודש, כרך כד, עמ' רסה - "על יסוד הידידות משנים ההם במדינתנו") עם כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע, כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ ולאחר מכן עם כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו.

"הוותיק וחסיד, הגאון המובהק ר' יעקב לנדוי שליט"א, הרב דבני-ברק בארץ-ישראל, זה שיצק מים על יד כ"ק אדמו"ר הר"ר שלום-דוב נבג"מ זי"ע מליובאוויץ', והיה ממקורביו בשהותו בעיר רוסטוב שברוסיא, וברשימה זו חקק לזכרון את דעתו של כ"ק נ"ע ורצונו כפי שהביע לו בשנות תרע"ח-תרע"ט באופן בניין ותיקון מקוה בשבילו בביתו בעיר רוסטוב. ורשימה זו היתה למראה עיני בנו כ"ק אדמו"ר גאון ישראל וקדושו מהר"ר יוסף-יצחק נבגע"מ מליבאוויץ" - כך מקדים הרה"ג הרה"ח ר' ניסן טעלושקין מח"ס 'טהרת המים', לרשימתו של הרב לנדא שבאה כ'הוספה' לספר (במהדורת קה"ת תש"נ עמ' שסא). ומוסיף: "ואני נותנה בזה במלואה כפי שקבלתיה".

מקוואות חב"ד

שמו של הרב לנדא ז"ל נקשר בתודעה הכללית לסוגיה המרכזית של 'מקוואות חב"ד', שזכו לתהודה רבה בדור האחרון. להלן השתלשלות הדברים:

בד' במרחשוון תש"י (איגרות-קודשי, כרך ג, עמ' רג) - בחיי-חיותו של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ - פנה הרבי נשיא דורנו לרב לנדא:

מתעסקים במקומות אחדים בעשיית מקווה של מי גשמים ושאלו אם יש איזה עניינים ופרטים אשר אנ"ש מקפידים או מהדרים עליהם על-כל-פנים בייחוד, ובאשר ידעתי אשר הוא היה מהמתעסקים בכגון זה בראסטאוו ובלי-ספק שמע בזה כמה עניינים והוראות מכ"ק אדמו"ר נ"ע,

הנה תשואת-חן תשואת-חן אם יואיל לכתוב לי על-דבר זה בפרטיות האפשרית ומה טוב עם הוראת הנימוק לשלימות הדבר, אם ידוע הוא.

למותר לבאר אשר בקשתי זו היא גם בנוגע להוראות בשאר ענייני השולחן-ערוך אורח-חיים, יורה-דעה וכו' שקיבל אבל נוסף בעניין המקווה שהוא דחוף כנ"ל.

בנתינת תודה למפרע ובאיחול רפואה שלימה וכל טוב סלה.

"התעסק בעשיית המקווה"

כעבור ארבעה ימים (ח' מרחשון תש"י - שם כרך ג' עמ' רמ) כותב הרבי אל הרב אשר אברמסון:

כתבתי על-דבר-זה להרה"ג וכו' מוה"ר יעקב שי' לנדא שהוא התעסק בעשיית המקווה ברוסטוב בהוראת כ"ק אדמו"ר נ"ע, ואם יודיעני איזה חדשות בזה כמובן אודיענו.

בשלהי חודש מרחשוון קיבל הרבי את הרשימה והשיב לרב לנדא (שם):

בתשואת חן הגיעני מכתבו מט"ו מר-חשון, עם ההוראות שקיבל מכ"ק אדנ"ע בנידון המקווה, ותיכף לקבלתי שלחתי העתקה מחלק מכתבו זה להשואל, כמובן בהוראת שמו.

אל הרב אברמסון הנ"ל כותב הרבי:

וזה לא כבר הגיעני מענה מהרה"ג וכו' מהור"י שי' לנדא, והנני מסגיר פה העתק ממנו, ובטח ימצא עניין בו. ומיניה ומינייהו תסתייעא מילתא ביותר דקדוק והידור.

לפני ששיגרם הראה אותם לחותנו כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ אשר הגיהם ואישרם, כפי שכותב הרבי בשנת תשט"ו (אגרות-קודש, כרך יא, עמ' רנ):

הוראות בענייני המקווה מכ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, הם על-פי רשימת הרב מוה"ר יעקב שי' לנדא - שהיו לעיני כ"ק מו"ח אדמו"ר כאן, ואישרם אשר נכונים המה, ולכן אין פלא שאינו מפורסם לעת-עתה בתוככי אנ"ש, כיוון שרק כשש שנים שנתפרסמו בארצות-הברית.

ובכ"ז בכסלו תשכ"ב כתב הרבי אל הרב דוד חנזין (איגרות-קודש, כרך כב, עמ' סו):

כיוון שהרה"ג וכו' הר"י שי' לנדא מבני-ברק דיבר בזה (וכנראה איזו פעמים) עם כ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע, מהנכון שיתקשר עמו ויברר אצלו הפרטים בזה.

במכתבו מי"ג בניסן תש"י ('אגרות-קודש' כרך ג' עמ' רעג) מפלפל הרבי עם הרב לנדא בנושא המקווה:

א) מה שכתבתי לו הטעם לפענ"ד [לפי עניות דעתי] בהוראות כ"ק אדנ"ע שהמים דמקווה התחתונה יכסו רצפת מקווה העליונה טרם יזרמו לשם מים שאובים - נמוקי פשוט - כי אז תהיה נתינת מים שאובים במקווה כשרה, מה-שאין-כן כשיכנסו מקודם מים שאובים יוכשרו רק ע"י השקה, וק"ל.

ב) מה ששאלתי לטעם שלא החמיר כ"ק אדנ"ע גם בשיעור הדר"ת הוא לא כדי לגבב חומרות, כל' כת"ר במכתבו. כי אם ע"פ [על-פי] הידוע שבמקווה משתדלים לצאת ידי כמה וכמה דעות.

שורת הערות והארות שיגר הרבי כבר בקבלת הרשימה (איגרות-קודש, כרך ג, עמ' רכז) כשהרבי מבקש בענוותנותו: "ות"ח מראש על ביאוריו והארותיו - באל"ף - בכהנ"ל". על מעלות והידורי המקווה - ראה בהרחבה בספר 'תיקוני מקוואות' (קה"ת תשנ"ח) מהרה"ח הרב שלום-דובער שיחי' לוין.

הרבי מקפיד על כבודו של הרב לנדא

בספרו 'עבודת הקודש' (עמ' יח) מספר הרה"ח הרב שלום-דובער שיחי' לוין, כי בשנת תשמ"ב שלח הרב יעקב לנדא אבד"ק בני-ברק לרבי חבילת תשובות הגאון מרוגוטשוב. הרבי כתב: "כדאי להדפיסם", ולציין בהערה: "תשואת-חן שנתן להוציא-לאור כו'".

כשהוכנסו עלי ההגהה של התשובות הללו בחוברת נא והעורך ציין את הרב לנדא לטובה לא הסתפק הרבי בכך וכתב:

"עיין אודותו בסוף-ספר 'טהרת המים' (טעלושקין) - על-כל-פנים מוכרח הנ"ל, הפוסק בבית אדמו"ר (מהרש"ב) ברוסטוב וכו' עתה הרב ראשי (דבני-ברק ותשואות-חן) תשואת-חן (שנתנם על-מנת להוציאם-לאור)", וכך תוקן שם בהערה 8 .

במכתבו של הרבי מי"א בניסן תשמ"ב [נדפס בספר 'מקדש מלך', עמ' 256) מודה הרבי לרב לנדא וכותב לו: "ת"ח במיוחד על שילוח העתק מכ[תבי] הרגצובי וכנראה עדיין לא נדפסו"].

התבודדות והתבוננות - באופן כשר

בהתוועדות י"ג בתמוז תשל"ט דיבר הרבי בהרחבה (ראה ספר 'מה רבו מעשיך ה'' בהוצאת שמי"ר, עמ' 147-144) על כך שיש צורך לדאוג ל'מדיטציה' כשרה. כעבור מספר ימים פנה אל הרב לנדא באיגרת הבאה ('היכל מנחם' כרך א' עמ' מח-מט):

ב"ה, כ"ה תמוז ה'תשל"ז

ברוקלין, נ.י.

הרה"ג והרה"ח וו"ח אי"א נו"מ

עוסק בצרכי ציבור רב פעלים

מוה"ר יעקב שי' לנדא

רב ראשי ואב"ד דבני-ברק

אחדשה"ט כיאות.

זה מזמן רב שהגיעתני הידיעה על-דבר הפסק-דין בארץ-הקודש - איסור גמור בהנוגע לטיפולים שונים הנעשים על-ידי "גורו", כולל גם-כן ההתבודדות והתבוננות וכיוצא בזה.

אף שפסק-דין האמור, וכמדומה שנכלל גם בניסוחו, טעמו ונימוקו מפני שמעורב בהאמור גם עניין דעבודה-זרה, על-כל-פנים אביזרייהו דעבודה-זרה, והרי זה מג' דברים דיהרג ואל יעבור, אבל עניין ההתבודדות והתבוננות וכו' כשלעצמם - לא הנ"ל שחידשו ח"ו טיפול זה ולא בהם תלויה הצלחתו חס ושלום. ומה שמעלים "קטורת" וכיוצא בזה אין זה עיקר בהאמור, כמובן ופשוט.

שלכן, על-פי סגנון חכמינו ז"ל וכי מפני השוטים יאבד עולמו, הצעתי שכדאי ונכון ואולי גם נחוץ שכבוד תורתו (בעצמו או על-כל-פנים על-ידי עושי רצונו) יבואו בדברים עם רופאים יראי-שמים ומומחים בשטח עצבים ומנוחת הנפש ומחלות הנפש וכו' ויטילו עליהם חובה (ויותר נכון - זכות) שיוסיפו לימוד בריפוי וטיפול בשטח זה על ידי התבודדות והתבוננות עצמית וכו', ואחרי כן יפרסמו זה ככל האפשרי, - בפרט שנוסף שעל-ידי זה ירפאו כמה וכמה חולים הזקוקים לזה, יהיה זה גם-כן אמצעי יעיל לנתק אותם מה"גורו" המושכים אותם בחבלי טיפול האמור, בראותם שאפשר הדבר להיעשות בלי קטורת, על-ידי איש או אשה יראי-שמים וכו'. ובודאי לדכותיה דכבוד תורתו אין צורך באריכות.

ואולי זכות מיוחדת תהיה לכבוד תורתו בעסקנותו בהאמור, כיוון שבמדה ידועה כבר עשה הכנה לזה עוד בהיותו ברוסטוב, כפי שספרו לי, שהתעניין אז בשיטת מרת בלווטמקץ, ובשיטות הודו כפי שידעו אודותם אז, שה"גורו", כנראה, תולדותיהם או תולדות תולדותיהם, ועל-כל-פנים יש להם כמה נקודות משותפות.

ויהי-רצון מה' יתברך רופא כל בשר ומפליא לעשות שיירפאו כל אחד ואחד מכל ענייני צער וחוסר בריאות וכו', כולל גם-כן הרפואה הכללית דעם ישראל כולו, וימים אלו ייהפכו לימי ששון ושמחה, ומועדים טובים.

בכבוד ובברכה לבשורות טובות בטוב הנראה והנגלה

ואמנם, בהמשך לאותה איגרת הודיע הרב לנדא לרבי כי שוחח על-דבר זה עם פרופסור לב שי', ומסר לו את העניין (ראה מכ' מתאריך כ"ט בכסלו תשל"ט - 'היכל מנחם' שם עמ' נ).

"לאור המצב המשווע"

במשך כל השנים עודד הרבי את הרב לנדא להיות מעורב בפעולות ציבוריות שונות. כך למשל כתב לו בי"ג בסיוון תשט"ז (איגרות-קודש, כרך יג, עמ' קע):

מה שכותב במכתבו אודות ההשתתפות בחבר הפעילים, נעם לי לקרות במכתבי-עת דאה"ק ת"ו אשר השתתף באסיפת רבנים מבין העולים החדשים, ויהי-רצון שתהיה זו התחלה טובה לחידוש פעולות ובפרט שמתקרבים לזמן החופש שבטח אפשר לנצלו באופן מיוחד, וגיוס כל הכוחות יכול להוסיף ולהגדיל התועלת.

על נטילת חלק בענייני הלכה ציבוריים כותב הרבי להרב לנדא כבר בכ"ו במרחשוון תשי"ט (איגרות-קודש, כרך ג, עמ' יד):

קראתי במכתבי-עת שלקח חלק באסיפת הרבנים הציע נוסח היתר עיסקא וכו' ושמחתי על כל פנים לידיעה זו.          

שנים רבות אחר-כך בבין המצרים תשל"ו ('היכל מנחם' כרך ג' עמ' צג-צד) שיגר לו הרבי מכתב ובו נאמר בין השאר:

על-פי החזקה דשליח עושה שליחותו וודאי מסר חתנו הרב [=קרול, רב מושב חמד באה"ק] שליט"א תוכן שיחתנו על-דבר אגודת-הרבנים דאהקת"ו וכו', ולצערי הרב לא נודע (על-כל-פנים לא נשמע כאן) - על-דבר פעולות וכו' ובכל זה.

על-פי שיטתי דעד-עתה שאינו זקוק  להתעוררות מצידי, כיוון שזכה וקיבל תורה והדרכה פנים-אל-פנים מכ"ק אדמו"ר נ"ע ובמשך כמה וכמה שנים,

ולאחרי זה - במשך כמה וכמה שנים פעל ועשה על-פי זה במדינה ההיא ובתנאים ההם -

בכל זאת - לאור המצב המשווע (דלב ישראל ער הוא ביותר, מסטרא חדא - והעדר פעולה בזה (המשווע גם-כן) מצד אלה שצריכים להיות מדריכים מעוררים וכו', מסטרא תנינא - וכל ההסברות שבזה הרי כמאן דעביד (אפילו בכ"ף הדמיון) לא אמרינן -

הנה מצורף בזה העתק מכתבי לאחד...

"ואפילו לא בלע"

"כפי שראיתי - הדיבור כאן עם פלוני וכיוצא בו בענייני ארץ-הקודש ת"ו (כולל - דבני-ברק) לא רק שחסר ה"דערהערן" [=הפנמה], כי-אם גם שמיעה כפשוטה אין אצלם, ואיידי דטריד למיפלט לא בלע ואפילו לא נגע בו" - קבל הרבי במכתב להרב לנדא בקיץ תשכ"ט (איגרות-קודש, כרך כו, עמ' קסו).

הדפסת חידושיו בנגלה

להלן קטע מיומן שנת הקהל תשמ"א עמ' 86-85:

"ביום ה' י"ז שבט (תשמ"א) היתה 'יחידות' לאורחים. עם הרב אליהו לנדא (בנו של הרב יעקב לנדא, אב"ד דבני ברק) שוחח הרבי זמן די ממושך. בין הדברים שאלו לשלום אביו ואמר, שאילו לא היו החסידים מצניעי-לכת והיו מדפיסים חידושי תורה בנגלה, היתה ההתנגדות לחסידות פוחתת. הרבי ביקש ממנו להשפיע על אביו שידפיס את חידושי-התורה שלו בנגלה".

(וראה פירוט יתר בשיחות-קודש תשמ"א, כרך ב, עמ' 800).

ממעייני החסידות

פרשת מטות

פרשת מטות

פרשת מטות נקראת לעולם בימי בין המצרים. סופם של ימים אלו להתהפך ל"ימים טובים וימי ששון ושמחה" (רמב"ם סוף הלכות תעניות); ועניין זה בא לידי ביטוי בשלושת הנושאים המרכזיים שבפרשתנו.

פרשת נדרים - מדובר בה על האפשרות של הפרת נדר, דהיינו שלא מוכרחים להתנתק מענייני העולם (על-ידי נדר), אלא יש בכוחנו להעלותם ולהופכם לקדושה.

מלחמת מדיין - מסופר על חלוקת השלל של מדיין והכשרתם של כלי מדיין, כלומר, טהרת השלל והעלאתו לקדושה.

נחלת בני גד ובני ראובן - שבטים אלו העדיפו את עבר הירדן בגלל היותו ארץ מקנה, ורצו להיות רועי צאן, הרחק משאונה של עיר ובמנותק מ'העולם'; אך משה הבהיר להם שעיקר העבודה היא המלחמה בחומריות העולם כדי לבררה ולזככה, "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה".

(לקוטי-שיחות, בין-המצרים תשמ"ז)

וידבר משה אל ראשי המטות (ל,ב)

ההכרעה במה לנדור ובמה טוב שלא לנדור חייבת לבוא דווקא מנשיא - "ראשי המטות". שכן, הנודר נדר ומפריש את עצמו מדבר מסויים עושה כן בגלל חששו שההתעסקות באותו דבר עלולה להורידו מדרגתו. ומכיוון שעניין זה אינו שווה לכל נפש, אלא הוא תלוי במצבו האישי המדוייק של כל יחיד ויחיד, מובן שההחלטה הסופית צריכה לבוא מנשיא; רק הוא בכוחו לקבוע בבירור אם עבודה זו מתאימה לאדם מסויים זה, אם לאו.

(לקוטי-שיחות, כרך ב, עמ' 693)

זה הדבר אשר ציווה ה' (ל,ב)

כשיהודי עוסק בתורה - הוא עוסק ממש באותו דבר עצמו שציווה ה' למשה בסיני.

(לקוטי-תורה במדבר עמ' פב)

איש כי ידור נדר לה' (ל,ג)
האומר פירות אלו עלי קורבן... הרי אלו אסורין עליו, מפני שאפשר שידור אדם קורבן ויעשה בהמה שהיתה חול קורבן ותאסר (רמב"ם הלכות נדרים פ"א)

בא וראה עד היכן מגיע כוחו של הדיבור, שהוא מסוגל להפוך חול לקודש - להחיל קדושת קורבן על בהמה של חולין. מובן אפוא כי אסור לזלזל בכוח זה ויש להקפיד להשתמש בו אך ורק לדברים רצויים.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת מטות-מסעי תשמ"ח)

לתת נקמת ה' במדיין (לא,ג)
שהעומד כנגד ישראל כאילו עומד כנגד הקב"ה (רש"י)

צא ולמד כמה גדולה חיבתן של ישראל לפני המקום. שהרי מדובר בנקמתם של אלו שמתו (בין במגפה בין באמצעות דייני ישראל) בעוון בנות מדיין ובעוון עבודה-זרה; ועל יהודים אלו אומר הכתוב שהעומד כנגדם כעומד נגד הקב"ה!

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת מטות תשל"ד)

לכל מטות ישראל תשלחו לצבא (לא,ד)
לרבות שבט לוי (רש"י)

"מדיין", מלשון מדון ומריבה, מורה על מחלוקת ופירוד לבבות. לכן השתתף במלחמה זו גם שבט לוי, שעניינו התחברות ואחדות (לוי מלשון "הפעם יילווה אישי אליי").

(לקוטי-שיחות, כרך כג, עמ' 210)

כל הורג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו (לא,יט)
הכלי מטמא אדם בחיבורי המת כאילו נוגע במת עצמו (רש"י)

אף בנוגע לטהרה וקדושה כך: מי שדבק בתלמידי-חכמים "מעלה עליו הכתוב כאילו נדבק בשכינה ממש" (כתובות קיא). ומרובה מידה טובה ממידת פורענות, שכן אין אדם נטמא מהמת אלא בנגיעה ישירה (דהיינו נגיעה בחרב ("חיבורי המת") ולא "נגיעה" באמצעות חץ); ואילו בצד הקדושה די גם בדבקות "רחוקה" בתלמידי-חכמים, כמאמר רז"ל (כתובות שם) "כל המשיא בתו לתלמיד-חכם והעושה פרקמטיא לתלמיד-חכם והמהנה תלמיד-חכם מנכסיו כאילו מידבק בשכינה".

(לקוטי-שיחות, מטות תשד"מ)

ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד (לב,א)

מובא בספרים ששבטים אלו חיבבו את המן ולא אכלו מאכלים אחרים, ומשום שלא שחטו את צאנם, היה להם מקנה רב. הן חיבת המן והן העדפת עבר הירדן נבעו מאותה נקודה - שאיפת בני ראובן ובני גד להתרחק מהעולם.

המן היה לחם מן השמים ולא תולדה של חרישה וזריעה; גם עבר הירדן היה "מקום מקנה", מנותק משאון העיר ומענייני המעשה.

(לקוטי-שיחות, כרך ט, עמ' 18)

פרקי אבות

"על שלושה דברים העולם עומד"

שמעון הצדיק היה משיירי כנסת הגדולה; הוא היה אומר: על שלושה דברים העולם עומד - על התורה ועל העבודה ועל גמילות-חסדים (פרק א, משנה ב)

פירוש רבינו עובדיה מברטנורא:

על התורה - שאלמלי לא קיבלו ישראל את התורה, חוקות שמים וארץ לא שמתי. ועל העבודה - עבודת הקרבנות. שכך שנינו במסכת תענית [כז,ב]: אלמלא מעמדות, לא נתקיימו שמים וארץ. ומצינו שבשביל הקרבנות שהקריב נח, נשבע [הקב"ה] שלא יביא מבול לעולם, הרי שהעולם עומד על הקרבנות. ועל גמילות-חסדים - דכתיב (תהילים פט): עולם חסד ייבנה. וגמילות-חסדים הוא לשמח חתנים, ולנחם אבלים, ולבקר חולים, ולקבור מתים, וכיוצא בזה.

פירוש כ"ק אדמו"ר:

ידוע ששלושה עמודים אלו הם כנגד שלושת האבות: אברהם - גמילות-חסדים והכנסת-אורחים; יצחק - שהיה עולה תמימה, עניינו עבודה, תפילה כנגד קרבנות תקנום; ויעקב - עניינו תורה, כמו שנאמר, "ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל".

ונשאלת השאלה: לפי זה היה צריך להיות הסדר הפוך - גמילות-חסדים (אברהם), עבודה (יצחק), תורה (יעקב)? ומה גם שכן הוא סדר עבודת היום: גמילות-חסדים (נתינת צדקה לפני התפילה), עבודה (עבודת התפילה), תורה (לימוד התורה - מבית-הכנסת לבית-המדרש)!

ויש לומר, שהרי המציאות היא שמן התורה יודעים על עבודה וגמילות-חסדים.

ועוד יש לומר, דהנה עיקר הפעולה בעולם לעשות לו יתברך דירה בתחתונים היא על-ידי התורה. שכן, תורה עניינה המשכה מלמעלה למטה דווקא, אשר עם היותה ארוכה מארץ מידה ורחבה מני ים, עד בלי גבול, להיותה חכמתו ורצונו של הקב"ה - היא מתלבשת בשכלו המוגבל של האדם, ועד שמתלבשת בענייני העולם (פסקי דינים לגבי הנהגה בעולם), שעל-ידי זה משתנה העולם בהתאם לתורה. וכלן, כשמדובר בשלושה דברים שעליהם העולם עומד - מקדים התנא עמוד התורה.

(ספר-השיחות תש"נ, כרך ב, עמ' 653)

* * *

יש קשר מיוחד בין בעל המאמר - שמעון הצדיק - לגמילות-חסדים:

בגמרא מסופר: "ארבעים שנה ששימש שמעון הצדיק, היה גורל ('להשם') עולה בימין", וימין מורה על חסד וקירוב, כמאמר, "ימין מקרבת". והיינו שעבודתו של שמעון הצדיק היתה בקו החסד. והדבר נרמז גם בשמו, שכן התואר "צדיק" מורה (בפשטות) על אדם המצטיין בצדקה וחסד (גמילות-חסדים), ככתוב "כי צדיק ה', אוהב צדקות".

והוראה זו באה בהמשך למשנה הקודמת: "והעמידו תלמידים הרבה", עניין של השפעה וקירוב.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת נשא ה'תשמ"ב - בלתי מוגה)

בירורי הלכה ומנהג

קדיש דרבנן אחר הלימוד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

א. ב"סדר תפילות כל השנה" הנדפס ברמב"ם סוף ספר אהבה, איתא: "קדיש דרבנן. כל עשרה מישראל או יתר שעוסקין בתלמוד תורה שעל-פה ואפילו במדרשות או בהגדות, כשהן מסיימין אומר אחד מהן קדיש בנוסח זה... [אצלו ההתחלה היא מנוסח 'קדיש הגדול', וממשיך עד "דאמירן בעלמא", וממשיך "על ישראל"] וזהו הנקרא קדיש דרבנן".

דהיינו, שחובת אמירת קדיש זה חלה על כל לימוד בתורה שבעל-פה, ואפילו על ההגדות. וכן מובא ב'משיחות כ"א אדר ה'תשמ"ח - סיום השלושים להסתלקות הרבנית הצדקנית נ"ע זי"ע', ס"ב (ס' השיחות תשמ"ח ח"א עמ' 317, ללא ציון לרמב"ם): "בקדיש דרבנן - לא רק אחר לימוד פלפולא דאורייתא או הלכות התורה, אלא גם אחר לימוד האגדה, כמו לימוד "עין יעקב", על-ידי אנשים פשוטים שאינם שייכים ללימוד דף היומי, הלכה יומית וכיו"ב...". הרי ברור, שאחרי פלפול או הלכות צריך לומר קדיש דרבנן (ובמכל-שכן מלימוד האגדה).

והנה קטע זה מהרמב"ם הובא במג"א (סי' נד ס"ק ג), ומסיים: "אבל בליקוטי פרדס [מהדורת ירושלים עמ' 99] כתב, וז"ל: 'כשהציבור אומרים פסוק או משנה, צריכין לומר קדיש, לפיכך אומרים קדיש אחר פסוקי-דזמרה, ואף אחר משנה כגון במה מדליקין, ואומר בסיומן אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא, דהיינו כקריאת התורה כדי לקדש, שאין מקדישין אלא בסיום הפסוק או דרשת הפסוק' עכ"ל. ואם כן יש לומר שגם כוונת הרמב"ם בחיבורו לומר הגדה אחר תורה שבעל-פה, ולומר אחר-כך קדיש... וכן מנהג כל ישראל לומר אחר פרקים [=פרקי-אבות] ואין כאלוקינו ובמה מדליקין הגדת אמר רבי אלעזר כו', אם-כן גם כשלומדין משניות יש לומר הגדה אחריו כדי לומר קדיש" עכ"ל. והוסיף הפרמ"ג (באשל-אברהם סוף ס"ק זה) שאחר הלכה יאמרו ר' חנניא בן עקשיא וכדומה כדי לומר קדיש דרבנן. אבל בשו"ע רבנו הזקן (סו"ס נד) העתיק רק את דברי ליקוטי הפרדס, ולא הזכיר אלא אגדה ומשניות בלבד.

ולמעשה, מלבד אלו - אין נוהגין לומר קדיש על לימוד תורה שבעל-פה, כמו על שיעורים בנגלה בחסידות ובשו"ע (וכן 'דף היומי' ו'הלכה יומית' הנזכרים בשיחה הנ"ל) בישיבות או בבתי-כנסת (וכן על חזרת מאמרים ושיחות), וכן עמא דבר. וצ"ע.

ב. אגב, אדמוה"ז הוסיף שם במוסגר כדלהלן: "ואם כן, גם כשלומדין משניות יש לומר איזה אגדה בסיומן כדי לומר קדיש לאחריה (אבל אחר "איזהו" - די בסיום תפילת 'יהי רצון')". ולכאורה הכוונה לומר ש'יהי רצון' (שמקורו באבות פ"ה מ"כ), אף שתוכנו תפילה, ואינו "דרשת הפסוק", נחשב כ'הגדה'. ולא נתבאר הטעם.

במהדורה החדשה של השו"ע שם ציין למוסגר זה את ה'סדר היום' (סדר עבודה בסופו), אבל שם כתוב רק לומר 'יהי רצון', ולא שזה מועיל לאמירת הקדיש, כי שם לא נזכר קדיש כלל. כמו-כן ציין שם לפסקי הסידור, ומסתמא כוונתו לאות סה, השייכת לסעיף זה בשו"ע, אבל שם דן רק באמירת שיר המעלות וכגוונא בערבית, בקשר לפורס על שמע שבתחילת הסעיף, ולא בקדיש זה, עיי"ש.

ובשער-הכולל (פ"ג סכ"ז, שגם הוא נסמן שם) כתב, שלא תיקנו לומר את ה'יהי רצון' בשביל הקדיש, "שאם-כן, היה [להם] לקבוע אגדת חז"ל על פסוק, כמ"ש שם בשו"ע" [צ"ע, הרי בשו"ע משמע ש'יהי רצון' דינו כאגדה?], וביאר, שבסידור פסק רבנו לומר כאן קדיש "משום שבפע"ח ומשנת חסידים לא נמצא כלל ה'יהי רצון' כאן, ואעפ"כ פסקו לומר קדיש דרבנן משום שזהו עניין ד' חלקי התפילה המיוסדים מקדמונים [אבל לכאורה, גם אחר 'אין כאלוקינו' הקדיש הוא בין עולם לעולם, ומכל-מקום מוסיפים אגדה]. ומה שהנהיג אדמו"ר לומר ה'יהי רצון', שכן הוא בסדר היום (בנוסח אחר) ובסידור של"ה ובסידור האריז"ל (בלא כוונות ע"פ הסוד)".

אמנם הרה"ת ר' לוי יצחק שי' ראסקין, דומו"צ דחסידי חב"ד בלונדון, מבאר שאין צורך כלל בתוספת אגדה לגבי קדיש שאחר תפילה. ואף שאומרים קדיש דרבנן, הרי יש עוד כיו"ב, כי העיקר הוא עצם היכולת לומר קדיש, ומסיבה כלשהי ייתכן לומר קדיש אחר, כגון מנהגנו אחר אמירת 'כגוונא' שהוא קטע מס' הזוהר שבו מבואר הפסוק "ה' אחד ושמו אחד", ואומרים לאחריו חצי-קדיש (ראה בספר-המנהגים עמ' 27 בהערה ד"ה חצי קדיש). וכן באליהו-רבה סימן רצ"ב סקי"ח תמה למה נהגו בכמה מקומות לומר קדיש יתום אחרי פרקי-אבות ולא קדיש דרבנן (וכן כתבו 'מנהגים ורמיישא' אות צב, ו'מנהגי פיורדא' סימן ו ו'מנהגי וירצבורג'. וכן יש מנהג לומר קדיש יתום אחר "במה מדליקים" בליל שבת - הובאו בנטעי-גבריאל הלכות פסח ח"ג בהערות סוף פרק מא, ועוד). וע"ע.

אגב, הערה זו מתייחסת ל'חצי קדיש' שנזכר בתחילת העמ' הקודם (26), בסוף הקטע "קודם תפילת ערבית", ובטעות נדפסה שלא במקומה. ההערה עצמה נכתבה ע"י הרב גרונר שי' בתחילה בהוספות לשו"ע ח"ב (ס"ע 830) ובשנית בהערות וציונים לסידור עם דא"ח עמ' 734 (לדף קעא ע"א).

לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש פרשת מטות
כ"ג בתמוז - מברכים החודש מנחם-אב

השכם בבוקר - אמירת תהילים בציבור. אחר-כך לומדים כשעה מאמר חסידות שיהיה מובן לכולם, ואחר-כך - התפילה.

הפטרה: "דברי ירמיהו" (ירמיהו א,א-ב,ג).

המולד: יום שישי בשעה 9:20 ו-10 חלקים.

מברכים החודש: ראש חודש מנחם-אב ביום השבת-קודש. אין אומרים 'אב הרחמים'.

אחר התפילה - התוועדות בבית-הכנסת.

מנחה: קוראים בתורה (וכן בשני וחמישי הבעל"ט) לכהן - עד "לעיני כל מצרים" (לג,ג. כמנהג העולם).ללוי - עד סוף כל המסעות (לג,מט) 1, ולשלישי - מ"וידבר ה'... בערבות מואב..." עד "לרשת אותה" (לג,נ-נג)2.

פרקי-אבות - פרק א3.

יום ראשון,
כ"ד בתמוז

שיעור חומש דהיום - עד "בערבות מואב" (לג,מט)4.

יום שני,
כ"ה בתמוז

שיעור חומש דהיום - עד ""לרשת אותה" (לג,נג)4.

יום שלישי,
כ"ו בתמוז

שיעור חומש דהיום - מ"והתנחלתם" (לג,נד). ומכאן ואילך - כרגיל.

יום שישי
כ"ט בתמוז, ערב ראש-חודש
ביום זה יש להוסיף במיוחד בתורה, תפילה וצדקה5, והצדקה - הוצאת שתי סעודות, ומה טוב - שלוש סעודות. מי שלא הספיק להחליט על-דבר קיום הוראה זו ושל לימוד ענייני 'בית הבחירה' לפני בין-המצרים, עליו להחליט זאת בהקדם, ויפה שעה אחת קודם6. ומובן אשר אלה שלא עשו בפועל ככל הפעולות דלעיל בזמנן - כדאי להשלימן גם לאחר מכן7. "מובן בפשטות, שכל הנ"ל שייך גם לנשי ובנות ישראל"8.

----------

1) "אין להפסיק בהם [בין המסעות], שהוא כנגד שם מ"ב" - ס' צרור-המור פ' מסעי, הובא במ"א סי' תכח סוף ס"ק ח. הובא ללא הסתייגות בשערי-אפרים (ז,כה), במשנה ברורה (תכח,כא), בכף-החיים (שם ס"ק לט) ובליקוטי מהרי"ח (סא,ב). בערוך-השולחן (שם סו"ס ו, וכן בשערי-רחמים על השערי-אפרים שם ובתיקון 'איש מצליח') כתב שנוהגים כך רק "בשבת שחרית", אבל מנהגנו להיזהר בזה גם במנחת שבת, ובימי שני וחמישי (היום-יום, כג תמוז. ספר-המנהגים עמ' 14. לוח כולל-חב"ד. במקורות אלו לא הזכירו כלל את הקריאה דשבת שחרית, ואולי אין בזה חידוש כיוון שגם אחרים נוהגים כך, אבל לפועל יש להזכיר זאת כיוון שבכל החומשים שראיתי - כולל ספר חת"ת, הוצאת קה"ת, כפר-חב"ד תשס"ד (!) - נדפס 'שני' בפסוק "על ים סוף" (לג,י). והעיר ע"ז בשערי-רחמים הנ"ל ובחומש 'שי למורא'. מה גם לדידן שנוגע לסיום והתחלת שיעורי חומש דחת"ת בימים הראשונים של השבוע הבא).

2) ספר-המנהגים ולוח כולל-חב"ד הנ"ל. וע"ע בס' 'דרכי חיים ושלום' עמ' עה (ולא חילק בין שבת לחול כבפרשיות אחרות, לא בעניין הזהירות ולא בעניין ההפסקות).

3)במנהגי מהרי"ל (הוצאת מכון ירושלים עמ' קנב, והמהדיר לא ציין מקור קדום ממנו) הובא הסימן נפ"ש (נשא, פינחס, שופטים) כסימן להתחלת הלימוד בפרקי-אבות בשבתות שלאחרי חג השבועות, הובא בס' 'בין פסח לשבועות' פ"ה סל"ב (ומשם לספר-השיחות תש"נ ח"ב עמ' 652 הערה 115). שם בהערה נג העיר שהדבר מובא במהרי"ל לסיום מחזורים! אמנם "התורה - על הרוב תדבר", כי בקביעות נדירה כבשנה זו אין סימן זה תקף (וחבל שלא הזכיר זאת בס' הנ"ל, שבדרך-כלל עוסק בכל הקביעויות). תודה להרה"ח ר' דוד שי' קרץ מעפולה.

4) כך נהג הבעל-קורא בבית חיינו הר"ר מרדכי שוסטרמן בקריה"ת בשבת שחרית.

5) יתר על הנהוג בכל ערב-ראש חודש (המנהג, ב'התוועדויות' תשמ"ו ח"ג ס"ע 593).

6) "על-פי פסק-דין שו"ע או"ח סי' תקע"א ס"ג".

7) מתוך: פתח-דבר ל'הלכות בית הבחירה להרמב"ם עם חידושים וביאורים' של הרבי (הוצאת קה"ת, מוצש"ק מברכים מנ"א, תשמ"ו, ברוקלין נ.י.).

8) ליקוטי-שיחות כרך כד עמ' 266. ולהעיר שנשים חייבות לסייע במצות בניין ביהמ"ק (הל' בית הבחירה פ"א הי"ב), ושהערה זו שייכת להוספות שהורה הרבי בכל העניינים מי"ז בתמוז ואילך.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)