מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג
א. ב"סדר תפילות כל השנה" הנדפס ברמב"ם סוף ספר אהבה, איתא: "קדיש דרבנן. כל עשרה מישראל או יתר שעוסקין בתלמוד תורה שעל-פה ואפילו במדרשות או בהגדות, כשהן מסיימין אומר אחד מהן קדיש בנוסח זה... [אצלו ההתחלה היא מנוסח 'קדיש הגדול', וממשיך עד "דאמירן בעלמא", וממשיך "על ישראל"] וזהו הנקרא קדיש דרבנן".
דהיינו, שחובת אמירת קדיש זה חלה על כל לימוד בתורה שבעל-פה, ואפילו על ההגדות. וכן מובא ב'משיחות כ"א אדר ה'תשמ"ח - סיום השלושים להסתלקות הרבנית הצדקנית נ"ע זי"ע', ס"ב (ס' השיחות תשמ"ח ח"א עמ' 317, ללא ציון לרמב"ם): "בקדיש דרבנן - לא רק אחר לימוד פלפולא דאורייתא או הלכות התורה, אלא גם אחר לימוד האגדה, כמו לימוד "עין יעקב", על-ידי אנשים פשוטים שאינם שייכים ללימוד דף היומי, הלכה יומית וכיו"ב...". הרי ברור, שאחרי פלפול או הלכות צריך לומר קדיש דרבנן (ובמכל-שכן מלימוד האגדה).
והנה קטע זה מהרמב"ם הובא במג"א (סי' נד ס"ק ג), ומסיים: "אבל בליקוטי פרדס [מהדורת ירושלים עמ' 99] כתב, וז"ל: 'כשהציבור אומרים פסוק או משנה, צריכין לומר קדיש, לפיכך אומרים קדיש אחר פסוקי-דזמרה, ואף אחר משנה כגון במה מדליקין, ואומר בסיומן אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא, דהיינו כקריאת התורה כדי לקדש, שאין מקדישין אלא בסיום הפסוק או דרשת הפסוק' עכ"ל. ואם כן יש לומר שגם כוונת הרמב"ם בחיבורו לומר הגדה אחר תורה שבעל-פה, ולומר אחר-כך קדיש... וכן מנהג כל ישראל לומר אחר פרקים [=פרקי-אבות] ואין כאלוקינו ובמה מדליקין הגדת אמר רבי אלעזר כו', אם-כן גם כשלומדין משניות יש לומר הגדה אחריו כדי לומר קדיש" עכ"ל. והוסיף הפרמ"ג (באשל-אברהם סוף ס"ק זה) שאחר הלכה יאמרו ר' חנניא בן עקשיא וכדומה כדי לומר קדיש דרבנן. אבל בשו"ע רבנו הזקן (סו"ס נד) העתיק רק את דברי ליקוטי הפרדס, ולא הזכיר אלא אגדה ומשניות בלבד.
ולמעשה, מלבד אלו - אין נוהגין לומר קדיש על לימוד תורה שבעל-פה, כמו על שיעורים בנגלה בחסידות ובשו"ע (וכן 'דף היומי' ו'הלכה יומית' הנזכרים בשיחה הנ"ל) בישיבות או בבתי-כנסת (וכן על חזרת מאמרים ושיחות), וכן עמא דבר. וצ"ע.
ב. אגב, אדמוה"ז הוסיף שם במוסגר כדלהלן: "ואם כן, גם כשלומדין משניות יש לומר איזה אגדה בסיומן כדי לומר קדיש לאחריה (אבל אחר "איזהו" - די בסיום תפילת 'יהי רצון')". ולכאורה הכוונה לומר ש'יהי רצון' (שמקורו באבות פ"ה מ"כ), אף שתוכנו תפילה, ואינו "דרשת הפסוק", נחשב כ'הגדה'. ולא נתבאר הטעם.
במהדורה החדשה של השו"ע שם ציין למוסגר זה את ה'סדר היום' (סדר עבודה בסופו), אבל שם כתוב רק לומר 'יהי רצון', ולא שזה מועיל לאמירת הקדיש, כי שם לא נזכר קדיש כלל. כמו-כן ציין שם לפסקי הסידור, ומסתמא כוונתו לאות סה, השייכת לסעיף זה בשו"ע, אבל שם דן רק באמירת שיר המעלות וכגוונא בערבית, בקשר לפורס על שמע שבתחילת הסעיף, ולא בקדיש זה, עיי"ש.
ובשער-הכולל (פ"ג סכ"ז, שגם הוא נסמן שם) כתב, שלא תיקנו לומר את ה'יהי רצון' בשביל הקדיש, "שאם-כן, היה [להם] לקבוע אגדת חז"ל על פסוק, כמ"ש שם בשו"ע" [צ"ע, הרי בשו"ע משמע ש'יהי רצון' דינו כאגדה?], וביאר, שבסידור פסק רבנו לומר כאן קדיש "משום שבפע"ח ומשנת חסידים לא נמצא כלל ה'יהי רצון' כאן, ואעפ"כ פסקו לומר קדיש דרבנן משום שזהו עניין ד' חלקי התפילה המיוסדים מקדמונים [אבל לכאורה, גם אחר 'אין כאלוקינו' הקדיש הוא בין עולם לעולם, ומכל-מקום מוסיפים אגדה]. ומה שהנהיג אדמו"ר לומר ה'יהי רצון', שכן הוא בסדר היום (בנוסח אחר) ובסידור של"ה ובסידור האריז"ל (בלא כוונות ע"פ הסוד)".
אמנם הרה"ת ר' לוי יצחק שי' ראסקין, דומו"צ דחסידי חב"ד בלונדון, מבאר שאין צורך כלל בתוספת אגדה לגבי קדיש שאחר תפילה. ואף שאומרים קדיש דרבנן, הרי יש עוד כיו"ב, כי העיקר הוא עצם היכולת לומר קדיש, ומסיבה כלשהי ייתכן לומר קדיש אחר, כגון מנהגנו אחר אמירת 'כגוונא' שהוא קטע מס' הזוהר שבו מבואר הפסוק "ה' אחד ושמו אחד", ואומרים לאחריו חצי-קדיש (ראה בספר-המנהגים עמ' 27 בהערה ד"ה חצי קדיש). וכן באליהו-רבה סימן רצ"ב סקי"ח תמה למה נהגו בכמה מקומות לומר קדיש יתום אחרי פרקי-אבות ולא קדיש דרבנן (וכן כתבו 'מנהגים ורמיישא' אות צב, ו'מנהגי פיורדא' סימן ו ו'מנהגי וירצבורג'. וכן יש מנהג לומר קדיש יתום אחר "במה מדליקים" בליל שבת - הובאו בנטעי-גבריאל הלכות פסח ח"ג בהערות סוף פרק מא, ועוד). וע"ע.
אגב, הערה זו מתייחסת ל'חצי קדיש' שנזכר בתחילת העמ' הקודם (26), בסוף הקטע "קודם תפילת ערבית", ובטעות נדפסה שלא במקומה. ההערה עצמה נכתבה ע"י הרב גרונר שי' בתחילה בהוספות לשו"ע ח"ב (ס"ע 830) ובשנית בהערות וציונים לסידור עם דא"ח עמ' 734 (לדף קעא ע"א). |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
