מדורים נוספים
	שיחת השבוע 973 - כל המדורים ברצף
	להפוך את הכאב לכוח-מניע
	בציפייה לגאולה
	יש חדש
	המתנה שקיבל משה רבנו
	טבילה
	התירוצים תחילה
	כסף זה לא הכול
	חייבים 'משפיע'
	"מה אני אמור לעשות מחר בבוקר?!"
	שתייה בסעודה

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 973, ערב שבת פרשת עקב, כ"א במנחם-אב ה'תשס"ה (26.8.2005)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

עמדה שבועית

להפוך את הכאב לכוח-מניע

לעולם לא נשכח את שבעת ימי החורבן שעברנו, אולם את הזיכרון הזה נהפוך לכוח-מניע. חובתנו להשתלט על הספינה שאיבדה את דרכה ולהחזירה לנתיב הנכון

את שבעת ימי החורבן, שבהם הצליחה הממשלה להרוס עשרים ושישה יישובים יהודיים ולעקור כעשרת-אלפים יהודים מבתיהם בארץ-ישראל – לעולם לא נשכח. נזכור את המראות והקולות. ננצור בליבנו את הזעקות שנעצרו מול פנים חתומות. נצרוב בנפשנו את התפילות. נשמור את הדמעות ששפכנו.

את הזיכרון הזה נהפוך לכוח-מניע. לא רק כדי לסלק מהחיים הציבוריים את כל מי שהיו שותפים לפשע הנורא. זה חשוב, אבל חבל להפנות את האנרגיות שבתוכנו לתחושות נקמה. העיקר הוא לקחת את הטלטלה האדירה שעברנו ולתרגם אותה לצמיחה חדשה וליצירת מציאות אחרת, שבה לא יוכלו עוד להתרחש מעשים נוראים כאלה.

שיאי-שפל של גלות

הגירוש הזה והבריחה חסרת-ההיגיון מהטרור לא באו בגלל איש כזה או אחר (אף שבוודאי יש להם חלק נכבד במהלך האומלל ואין להסיר מהם את האחריות). כל זה קרה בגלל אבדן-ערכים כללי. מדינת ישראל התנתקה בתחילה מתורת ישראל. בהמשך התנתקה מעם-ישראל, כשהרסה את קדושת הזהות היהודית והחלה להעלות ארצה מאות-אלפי גויים גמורים. ועכשיו היא משלימה את ההינתקות ומתנכרת גם לערכים הבסיסיים של אהבת ארץ-ישראל ויישובה.

אם זו דמותה של המדינה – אפשר בהחלט לתהות על עצם הטעם לקיומה. וכי "התקווה בת שנות אלפיים" היא להקים בארץ-ישראל מדינה חילונית, חיקוי עלוב של מדינה אירופית, שמשימתה המרכזית היא להקים לערבים מדינה פלסטינית? אפילו להגן על שלומם וביטחונם של יהודים אינה מסוגלת. במדיניותה התבוסתנית היא נהפכה למדינה היחידה בעולם שבה יותר מאלף יהודים נרצחו בחמש השנים האחרונות, רק בשל היותם יהודים.

המציאות העגומה הזאת ממחישה עד כמה רחוקה מדינת ישראל מלהיות גאולה, ואולי היא אף מביאה את הגלות לשיאי-שפל חדשים. נוכח כל זה גוברת הציפייה לגאולה האמיתית, שתבוא על-ידי משיח-צדקנו. ועם זה, אין אנו פטורים מהחובה לנסות להשתלט על הספינה שאיבדה את דרכה ולהחזירה לנתיב הנכון.

הבעיה המרכזית היא חוסר הפרופורצייה בין גודלו של הציבור המאמין והערכי בארץ-ישראל לבין מידת השפעתו במערכות המנווטות את מהלך העניינים. הציבור הדתי הצליח להגיע להשפעה רבה בתוך צה"ל, בעיקר בדרגי השטח, אולם צה"ל הוא גוף מבצע. המערכות השולטות הן הפוליטית, המשפטית והתקשורתית.

לשנות את התקשורת

במערכת הפוליטית יש לציבור המאמין ייצוג, אולם במערכת המשפטית והתקשורתית נוכחותו אפסית. שנים רבות זלזלו בתקשורת ולא הבינו את כוחה ומידת השפעתה. זו הייתה טעות טרגית. התקשורת עוסקת ללא הרף בשטיפת-מוח. היא מחדירה ארס של כפירה, נהנתנות, טשטוש הזהות היהודית, הבלטת סטיות ומתן לגיטימציה להתבוללות רוחנית ופיזית. במידה רבה היא גוררת אחריה גם את המערכות האחרות.

המעטים שהצליחו להשתלב בתקשורת, לא הצליחו להשפיע על הקו השולט, ואולי אפילו נסחפו בזרם. אין להסיק מכך שאתגר זה אינו ראוי. להפך, אותם מעטים לא הצליחו רק משום שהיו מעטים. אם בעקבותיהם יבואו רבים, התקשורת תשנה את פניה.

לשם כך עלינו לנקוט מדיניות דו-כיוונית: מצד אחד להיזהר מהשפעתה השלילית של התקשורת. חיוני להרחיק אותה מבתינו ולא לחשוף לארסה את ילדינו. ברוך-השם יש כיום רדיו טוב יותר ועיתונים ערכיים יותר. גם אם אין הם מושלמים, עדיין הם טובים לאין-ערוך מהתקשורת ההרסנית. בתוך כך יש להכשיר צעירים בעלי שורשים יהודיים איתנים, ולכוון אותם להיכנס לתקשורת ולהתחיל מהלך שישנה אותה מבפנים.

אם אתם זועמים על דיווחיה המגמתיים של התקשורת, קומו ועשו כדי לשנותה.

בציפייה לגאולה

"אמר הקב"ה: בעולם הזה, הכוכבים נלחמו בשבילכם, אבל לעתיד לבוא, 'ויצא ה' ונלחם בגויים'... ויהיו הכול רואים ומראים אותו באצבע, שנאמר 'ואמר ביום ההוא, הנה אלוקינו זה'" (מדרש תנחומא עקב, ג)

יש חדש

סיוע לעקורים

מרוב להיטות לבצע במהירות את מלאכת גירוש היהודים מבתיהם, לא חשבו על היום שאחרי ועל פתרונות הדיור לכל המשפחות. כך אנו עדים למחזות המבישים, של משפחות שמתגלגלות ממלון למלון, בלא תנאים מינימליים. הציבור הרחב נחלץ לעזור לגיבורי העם, שממשלתו מתנכרת להם. גם בתי-חב"ד פועלים לסייע לעקורים, ובעיקר בתי-חב"ד בבאר-שבע, באשקלון, בירושלים, בחוף ים-המלח, בגדרה, בבני-עי"ש, בנתניה  ובאריאל. בירושלים הוקם מטה ארצי, למען אחיי שמו, המרכז את הפעילות. מוקד למתנדבים: 1700501300. לתרומות: 1800311012. לתעסוקה לעקורים: 1800203202.

קייטנות חב"ד

בימים האלה מסתיים המחזור השני של קייטנות חב"ד, שמפעילים בתי-חב"ד ברחבי הארץ. בקייטנות משתתפים כלל ילדי ישראל, תלמידי בתי-ספר ממלכתיים וממלכתיים-דתיים כאחד. רשת קייטנות חב"ד היא הגדולה בישראל, ופועלות בה כמאתיים קייטנות. נוסף על פעילות קיץ ונופש מעניקות הקייטנות שפע של תכנים וערכים, ברוח חסידית עליזה ותוססת.

חדש בספרות ילדים

סיפורים הנחמדים מזהב, מאת ר' עמוס קרניאל, מגיש עולם של רעיונות וערכים, בחרוזים ובאיורים. הספר נועד לילדים מגיל ארבע. טל' 03-9606939. הביקור המופלא במנהרת הזמן הוא ספרה של הגב' שרה-רבקה נחמה דובז'ינסקי, והוא מגולל את סיפורו של עם-ישראל, הצועד לעבר הגאולה. פורמט אלבומי, איורים מאת מיכל טויטו. טל' 972-3-9606120.

שלחן שבת

המתנה שקיבל משה רבנו

כאשר ציווה הקב"ה את משה לחצוב את הלוחות השניים, אמר לו: "פסול לך". הגמרא לומדת מזה, כי בכך אמר לו הקב"ה: "פסולתן – שלך יהא". כלומר, הקב"ה העניק למשה רבנו את פסולת החציבה של לוחות האבן.

כאשר פועל עושה עבודה עבור בעל-הבית, יש מקום לדון בשאלה למי שייכת הפסולת שנופלת מהעבודה. המשנה קובעת כללים מתי הפועל רשאי להשתמש בפסולת ומתי היא שייכת לבעל-הבית. בהמשך לכך מובא בברייתא: "מסתתי אבנים – אין בהם משום גזל". כלומר, מסתתי אבנים יכולים לקחת לעצמם את הפסולת ואין בכך חשש של גזל מבעל-הבית.

פסולת יקרה

על-פי זה נשאלת השאלה, מדוע היה הקב"ה צריך לומר למשה שהפסולת מחציבת הלוחות שייכת לו, והרי "מסתתי אבנים" יכולים לקחת לעצמם את הפסולת גם בלי רשות מיוחדת.

שאלה זו שואל אדמו"ר מהר"ש (רבי שמואל) מליובאוויטש, והוא משיב, שחציבת הלוחות אינה דומה כלל לחציבת אבנים רגילות. הלוחות נחצבו מאבן יקרה ('סנפירין' או 'סנפירינון'), ובמצב כזה ודאי שהפסולת היא בעלת ערך רב ובעל-הבית אינו מוחל עליה. לכן נזקק הקב"ה לומר למשה שהפסולת מוענקת לו (וכפי שאמרו חז"ל, שמאותה פסולת התעשר משה).

למעלה ולמטה

אולם עדיין יש לברר אם הבחנה זו, בין אבנים סתם לאבנים יקרות, תופסת לגבי הקב"ה. הלוא לגבי הקב"ה אין שום הבדל בין אבן פשוטה לאבן יקרה, וכשם שפסולת של אבן פשוטה אינה נחשבת בעלת ערך בעיני בעל-הבית, כך גם הפסולת של האבן היקרה אינה בעלת-ערך כלל וכלל לגבי הקב"ה. חוזרת אפוא השאלה, מדוע היה צריך לתת רשות מיוחדת למשה לקחת לעצמו את פסולת הלוחות.

משיב על כך המהר"ש, שאמנם לגבי הקב"ה אין שום הבדל בין אבן פשוטה לאבן יקרה, אבל משה רבנו "עשאן למטה", בעולם הזה הגשמי, שבו יש הבדל גדול בין האבנים. אדם נדרש להתנהג על-פי המושגים הקיימים בעולמו הגשמי, ומכיוון שכאן יש הבדל בין אבן פשוטה לאבן יקרה, נזקק משה לרשות מיוחדת לקחת את פסולת הלוחות.

פלפולי התורה

הגמרא ממשיכה, שכשם שפסולת הלוחות ניתנה למשה, כך ניתנה לו גם 'פסולת' מהתורה, הלוא היא 'פלפולא דאורייתא'. פלפולי התורה הם השאלות והקושיות, ולכאורה הם מסתירים את אור התורה. לכן הם מוגדרים 'פסולת' לגבי עצם השכל הטהור שבתורה. אותם נתן הקב"ה למשה, והוא, בהיותו 'טוב-עין', מסרם לישראל.

בפלפולי התורה יש מעין דבר והיפוכו: מצד אחד, כאמור, הם מסתירים את אור התורה, אולם כאשר מתייגעים בפלפולי התורה ועמלים לתרץ את הקושיות ולסלק את סבך ההעלמות וההסתרים, מגיעים לעיקר ועצם התורה, שלמעלה אפילו מהתורה כפי שניתנה מלמעלה.

(לקוטי שיחות כרך יט, עמ' 106)

מן המעיין

טבילה

מקור לכל ההארות

הבעל-שם-טוב זכה לכל ההארות והדרגות שהשיג, בזכות הטבילות שהיה טובל תמיד.

(כתר שם טוב)

חיזוק המוח והלב

לגאון רבי שכנא מלובלין היה תלמיד, שמפעם לפעם היה מתבלבל פתאום בעת לימודו. יעץ לו רבו להקפיד על טבילת טהרה, המחזקת את המוח בתורה ומחזקת את הלב בתפילה.

סוגי טבילות

יש טבילת טהרה פרטית, המכוונת לכוח נפשי מסויים הזקוק לטהרה ולזיכוך, יש טבילה שתכליתה טהרת המוחין. יש טבילה המטהרת את הלב. ויש טבילה שמטרתה לטהר את "לבושי הנפש" – המחשבה, הדיבור והמעשה.

(ליקוטי דיבורים)

למעלה ממצווה

הטבילה במקווה אינה מצווה, אך מה שאפשר להשיג על-ידה, אי-אפשר להשיג אף על-ידי הגדולה שבמצוות.

(רבי אהרן מקרלין)

טהרת הנפש

הטהרה במקווה מועילה לטהרת הנפש ולהכנה טובה לכל דבר מצווה.

(אדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש)

זיכוך הגוף

טבילת טהרה מזככת את הגוף מטומאתו. היא מזככת את הגוף יותר מכפי שהיה קודם. היא גם מטהרת ומזככת את ה'גופים' של כוחות הנפש.

(לקוטי דיבורים)

חיזוק הזיכרון

ראש הקהילה בימיו של המהר"ם מפדודה, היה יהודי ירא-שמים ובעל-צדקה, אך היה לועג תמיד לטבילת-הטהרה שנהגו המקובלים, וסירב לבנות בכספי קופת הקהל מקווה חדש בעבור בני פדודה. לפתע חלה האיש באיבוד כוח הזיכרון. על-פי עצת המהר"ם הובילוהו לקראקוב, לרבי אליהו בעל-שם. אמר לו רבי אליהו כי יקבל עליו להיזהר בטבילת טהרה, וכן עשה ונתרפא.

(אגרות-קודש)

אמרת השבוע

התירוצים תחילה

בימי נעוריו של רבי בונם מפשיסחה הגיע אל רבי משה-לייב מסאסוב, ושמע מפיו עניין בהלכה, המבוסס על דיוק בסדר הדברים שכותב הרא"ש, שמקדים את המאוחר, ועל-פי הביאור של רבי משה-לייב התיישב הדבר. ואמר רבי משה-לייב: "אל תחשוב שעיינתי בסוגיה כדי לתרץ את דיוק סדר דברי הרא"ש. הרעיון השכלי עלה בדעתי כעניין לעצמו, אלא שחיפשתי לתרץ באמצעותו דיוק כלשהו".

והוסיף רבי משה-לייב: "אף הרמב"ם, בספרו 'מורה נבוכים', לא שאל תחילה את הקושיות ואחר-כך חקר כדי לתרצן. אם נאמר כך, נמצא שקודם שמצא את התירוץ היו לו קושיות קשות באמונה חס-ושלום. התירוצים והביאורים כבר היו לו קודם-לכן, אולם מכיוון שרצה לזכות את בני דורו, היה צריך להודיע להם שבכך מתורצות הקושיות".

מעשה שהיה

כסף זה לא הכול

בעיר אחת התגורר יהודי עשיר, בעל חסד גדול וראש וראשון לכל דבר שבקדושה. כשנפטר האיש בשם טוב, הוריש הון רב לבנו. אולם הבן היה היפוכו הגמור של אביו. הוא היה ראוותן ובזבזן בחייו הפרטיים, וקמצן גדול בכל הקשור לענייני הזולת. אט-אט התרושש הבן מנכסיו הרבים, עד שנאלץ למכור את חפציו האישיים. הוא מכר את כל רהיטיו ולבסוף נותר בידו רק שטיח מפואר.

לאחר שמכר את השטיח שב לביתו. "קחי את מחצית הפדיון", אמר לאשתו בעצב. "את המחצית השנייה אקח עמי ואצא לדרך. כאן, בעירי, חייתי בפאר ובהדר, ואיני יכול לעבוד כפועל פשוט ולהתפרנס מיגיע כפיי. אצא לעיר אחרת ושם אולי אתפרנס". נפרד מאשתו ויצא לדרך.

הצטרף לשיירה שהלכה למדינה אחרת. שם שלח ידיו בכל מיני מלאכות וההצלחה האירה לו פנים. מחצית משכורתו שימשה למחייתו ואת המחצית השנייה חסך כדי להביא את הכסף עמו בבוא העת חזרה לביתו. כשצבר סכום נכבד החל לעסוק במסחר ואף כאן ראה ברכה בעמלו.

יום אחד החליט כי הגיעה השעה לחזור לאשתו החיה בעוני ובדחקות. המיר את כספו הרב ליהלומים ולאבנים טובות, עטפם בשקית וטמנם בחגורתו.

בדרכו לשוב לביתו נקלע לפונדק, ושכב שם ללינת-לילה. למחרת בבוקר התקשה לקום ממיטתו. הוא קדח מחום, ראשו היה כבד וכל איבריו דאבו. ראה בעל הפונדק כי אורחו חלה, והעמיד משרת שיטפל בו. אולם מצבו הוסיף להידרדר ורופא הוזעק אליו. לאחר שבדק אותו לא הצליח הרופא לאבחן את המחלה ולא ידע להתאים לה תרופה.

בהבינו את חומרת מצבו ביקש החולה מהמשרת כלי כתיבה ונייר. רשם את שמו, שם אשתו וכתובתו והושיט ידו לחגורתו. הוציא את שקית היהלומים וטמן בה את הפתק. מטרתו הייתה שידעו מי הוא ולמי לתת את הכסף, וכדי שאשתו לא תישאר עגונה וענייה כל ימיה. לאחר מכן השיב את הצרור לחגורתו. בשעות הבאות נחלש עוד יותר עד שאיבד את הכרתו. המשרת, שהתקשה לעמוד בפיתוי, פתח את חגורתו של החולה, נטל את שקית היהלומים ונמלט.

כשנוכח בעל הפונדק בהרעה שחלה במצב אורחו, הזעיק אליו רופא מומחה מהעיר הגדולה. לאחר שעות ארוכות של טיפול צמוד ומסור, ניכרו בחולה סימני הטבה. בתוך ימים אחדים שב להתהלך על רגליו. אולם כאשר הבחין כי צרור היהלומים שלו נעלם, החל לבכות ולזעוק. עמל של שנים ירד לטמיון.

לאחר שהתאושש מעט מהאסון שניחת עליו, החליט כי לא ישוב לביתו בידיים ריקות. הוא שב על עקבותיו ויצא לסיבוב נוסף - להתחיל הכול מהתחלה.

לגנב העלוב גמל הקב"ה מידה כנגד מידה. כעבור זמן לא-רב נפל למשכב ומת אי-שם באכסניית-דרכים נידחת. כשהגיעו אנשי החברה-קדישא לטפל בנפטר האלמוני, מצאו ברשותו את שקית היהלומים והפתק שבתוכה. סבורים היו כי הנפטר הוא שכתב את הפתק. לאחר שקברו את המשרת, שלחו את השקית על-פי הכתובת שהופיעה בפתק.

הצטערה האישה צער עמוק על מות בעלה והתאבלה עליו קשות. חלפו ימי האבל ועמם גם ימי העוני - בזכות הצרור יקר-הערך שנשלח אליה.

כל אותה עת עבד בעלה קשה כדי לצבור מחדש סכום כסף שעמו יוכל לשוב לביתו. הפעם האירה לו ההצלחה פנים אף יותר מבפעם הקודמת. בתוך פרק-זמן לא-ארוך הצליח לצבור סכום גדול.

יום אחד הצטרף לשיירה שיצאה לעבר עירו. בדרך עבר באותו פונדק שבו חלה, פרע לבעליו את חובו הישן, והמשיך בדרכו לעבר ביתו.

בינתיים שונו פני עירו. העיר גדלה, רחובותיה התרחבו והבתים שופצו. לרגע איבד את דרכו. עצר יהודי נשוא-פנים וביקשו להדריכו ברחובות העיר. "איני יכול כעת", השיב לו הנשאל, "ממהר אני לסדר קידושין לפלוני עם אלמנה עשירה. בוא עמי ואחר-כך אעזור לך". הלך עמו האיש והכיר את רובע מגוריו. והנה פונה הרב לרחוב מגוריו והנה חצרו וביתו והם מלאים קהל רב. לפתע נתקלו עיניו בעיניה של 'האלמנה העשירה' וזעקה מחרידה בקעה מפי שניהם.

מהומה קמה סביבם. לאחר שהתעשתו ניגשו שניהם אל הרב והודיעו לו כי מסיבת החתונה בטלה ומבוטלת. "ברוך מחיה המתים", אמרה האישה בשמחה לבעלה. היא הסבירה לו כי אנשי החברה-קדישא שבעיר פלונית שיגרו אליה עדות כי הוא נפטר ואף שלחו לה את שקית היהלומים שהותיר לה. "והנה אתה חי לנגד עיניי!", קראה בצהלה.

הסעודה הגדולה שתוכננה כסעודת חתונה הפכה למסיבת קבלת-פנים ולסעודת-הודיה על הצלת האישה מנישואים אסורים. בסעודה גולל הבעל את המאורעות שעברו עליו. הוא הביע חרטה על דרכו בעבר והכריז על פתיחת פרק חדש בחייו.

"בצעירותי האמנתי כי העושר והנאות-העולם הם העיקר בחיים", אמר, "והנה איבדתי הכול – את כספי, את כבודי וכמעט איבדתי גם את חיי ואת רעייתי. עתה אני יודע כי הכסף אינו אלא אמצעי ולא מטרה; אמצעי לחיים על-פי תורה ולנתינה ועזרה לזולת. אני את השיעור שלי – לא אשכח".

דרכי החסידות

חייבים 'משפיע'

אחד הדמויות המרכזיות בהוויה החסידית הוא ה'משפיע'. גדולי החסידות דאגו למנות בכל מקום 'משפיע', שתפקידו לעורר את הלבבות לעבודת ה' ברוח החסידות. "משפיעים אצל חסידים הם דבר עיקרי בדרכי החסידות", אומר כ"ק אדמו"ר הריי"צ (שיחת חג-הפסח תש"ג אות נ).

ועוד הוא כותב (אגרות-קודש כרך ד, עמ' צה): "כשאנו מסתכלים בהנהגת והדרכת קודש-הקודשים הוד כ"ק רבנו הזקן... רואים אנו, כי לכל לראש הנה ראשית עבודת הקודש בעבודת התעמולה הייתה לבחור באחד החסידים ולמנותו למדריך ומנהיג של עדת החסידים במקום ההוא, ועל פיו היו כל ענייני החסידים בין איש לרעהו".

הכול תלוי ב'נוטע'

"השם 'משפיע' הוא תואר כללי של האיש המלמד את התורות והמאמרים לפני החסידים בעדתו, ומספר להם סיפורים שונים, אבל בפנימיות הדברים התואר 'משפיע' מבטא את ההשפעה הגדולה שיש ל'משפיע' על עדת החסידים" (ספר השיחות תש"ב עמ' 53).

הרבי הריי"צ מוסיף ומבאר (שם) את עבודת ה'משפיעים': "ה'משפיעים' בעדת החסידים היו שונים באישיותם. לפעמים היה ה'משפיע' גם הרב או המורה-הוראה של העדה, או השוחט או המלמד, ולעיתים לא נשא ה'משפיע' אף אחד מהתפקידים הללו ולא היה אלא 'משפיע', שעליו מוטל כל התפקיד של ההדרכה החסידית באותה עדה של חסידים".

אחריות רבה הוטלה על שכמם של ה'משפיעים'. קליטת אור החסידות תלויה הרבה בהכשרה של הנפש, וזו משימתו של ה'משפיע' - להכשיר את הלבבות לקליטת אור החסידות. "יש כמה סיבות להעדר הצמיחה של הנטיעה או לצמיחת פירות מקולקלים, אך לאמיתו של דבר, הרי זה תלוי בנוטע... מן ההכרח שהנוטע (ה'משפיע') יהיה מסור ונתון לנטיעה, ישגיח על כל פרט ופרט, וישקיע את כל הכוחות בכל דבר, שכן טובת הפרי נוגעת לו בנפשו. זהו ה'משפיע' החסידי האמיתי" (חג-הפסח תש"ג שם).

למזוג גם לעצמו

בדור האחרון עורר הרבי מליובאוויטש מחדש את הצורך במינוי 'משפיעים' בכל מקום, וקרא לכל אחד ואחת למנות עליהם 'משפיע'. הרבי הדגיש, שהבסיס לעבודת ההשפעה על הזולת הוא אהבת-ישראל, ולכן הורה להוציא-לאור קונטרס מיוחד, שבו נלקטו מקורות שונים למצווה זו, והעניק קונטרס זה, חתום בחתימת ידו, לכל אחד ואחד מה'משפיעים'.

הרבי התייחס גם לאפשרות שהראויים להיות 'משפיעים' יסרבו לקבל עליהם את המשימה. וכך אמר (שיחות-קודש תשל"ז עמ' 346): "יש להשתדל שלא תהיה שפלות של שקר... ועל-פי הפסק-דין אשר מי שהגיע להוראה ואינו מורה הרי הוא כמי שלא הגיע להוראה ומורה, מובן שהנוהג בשפלות של שקר, הרי מלבד זאת שאינו עובד עבודתו וחסר לו עניין הנחוץ לו, לוקח על עצמו אחריות גדולה ביותר".

עוד הגיב הרבי על הטענה, שה'משפיע' מרגיש שעדיין לא תיקן את עצמו: "סדר הדבר אינו שישב וימתין עד שיהיה הוא-עצמו בתכלית השלמות ורק אז יתעסק עם הזולת - שהרי לזולת אין זמן לחכות.. וכן אל ימתין עד אשר ה'מושפע' יפנה אליו, ודווקא כאשר תזדמן שאלה קשה, שאף אחד לא יידע להשיב עליה, אזי יורה מה לעשות - אלא סדר ההנהגה הוא שהוא-עצמו צריך ללכת אל הזולת ולעורר אותו".

עם זאת, ה'משפיע' צריך לעסוק הרבה גם בתיקון עצמו ולא להתרכז בהשפעה על הזולת בלבד. פעם, בעת התוועדות אצל הרבי הריי"צ, הבחין הרבי כי אחד המסובים עסוק כל הזמן במזיגת 'משקה' לאנשים שמסביבו, עד ששכח בעצמו לומר 'לחיים'. אמר לו הרבי: "משפיע, כשהוא עסוק בהשפעה, שוכח את עצמו, וזה חיסרון" (ספר המאמרים תשי"א עמ' 95).

חיים יהודיים

עזרא ושניים מילדיו. "כעת אנחנו סופית חסרי-בית"

"מה אני אמור לעשות מחר בבוקר?!"

עד הרגע האחרון קיוו תושבי גני-טל שגזרת הגירוש תתבטל. דבר אחד היה ברור להם – יהיה מה שיהיה, הם יישארו יחד. הלכידות בקרב תשעים משפחות גני-טל היא ערך מקודש, ומי שתרם לכך רבות הוא רב היישוב, הרב גבי קדוש. ההכרה במציאות המרה באה כאשר החיילים החלו לדפוק על הדלתות. "רק אז קלטנו שהנה אנחנו עומדים להיות מגורשים מבתינו", אומר עזרא אלדר ממייסדי גני-טל, לפני כעשרים ושש שנים.

בעצב עמוק ובעיניים מושפלות מתאר עזרא את השעות האחרונות ביישוב: "בבוקר יום רביעי שעבר הקישו חיילים על דלתות הבתים. התרכזנו כולנו בבית-הכנסת לתפילת שחרית מרגשת. שבנו לבתינו לארוז את חפצינו. בצהרי היום עברו החיילים פעם נוספת בין הבתים ודחקו בנו להתפנות. נאספנו פעם שנייה בבית-הכנסת, לתפילת מנחה עם אמירת 'אבינו מלכנו'. זכיתי לעבור לפני התיבה. ההתרגשות הייתה עצומה והדמעות נשפכו כמים. כבר שנים רבות מאוד איני זוכר את עצמי בוכה, אבל החוויה הנוראה הזאת שברה אותי לרסיסים. לילדים הייתה זו חוויה קשה לא-פחות והמחזות קרעו את הלב".

החיים נקטעו

כעת הוא יושב עם משפחתו במלון הכפרי בקיבוץ חפץ-חיים ומרגיש שקטעו לו את החיים. עזרא (56), אב לשישה וסב לארבעה, הוא חקלאי. "יש לי חמישה-עשר דונמים של פרחים ועשבי תבלין. אשתי, נעמי, מנהלת את המתנ"ס בנווה-דקלים", הוא אומר ומתקשה לדבר בלשון עבר.

"מה אני אמור לעשות מחר בבוקר?! מה אמורים לעשות חבריי החקלאים, רובם בני-גילי?! שנים עוברות עד שמקימים חממה, לומדים את האקלים ומכירים את אופי האדמה. רוב תושבי גני-טל הם חקלאים. ייצאנו לחו"ל והכנסנו לקופת המדינה מיליוני דולרים. כעת נשארנו בלי עבודה, בלי פרנסה ובלי כבוד".

רמיסת הכבוד

"קשה להשתחרר מההרגשה שהייתה למישהו כוונה לרמוס את כבודנו עד עפר", אומר עזרא ומונה שורת דוגמאות. הקשה מביניהן הייתה לאחר הגירוש: "הורשינו לחזור לבתינו כדי להשלים את אריזת החפצים. המדינה הביאה לשם כוחות-עזר, שיסייעו לנו באריזה. אני נכנס לביתי ומוצא שם ...ערבים. לא פחות ולא יותר. אותם הביאו כדי לארוז לי את הבית. אחד צועק לעברי 'יאללה אודרוב'. חשבתי שאני מתפלץ".

בבוקר יום שני השבוע התקשר אל עזרא חבר ששהה באותה שעה בגני-טל, כדי להשלים את אריזת חפציו. "השעה הייתה תשע שלושים וחמש", מתאר עזרא. "והחבר אומר לי: 'ברגע זה הופך דחפור ענק את ביתך לתל-חורבות'. גרוני נחנק ולא הצלחתי לענות לו. אז זהו, כעת אנחנו סופית חסרי-בית"...

להעביר ממשלת זדון

כעסו של עזרא על המדינה, עצום. "זו בגידה מוחלטת בנו. בימים-הנוראים כשאתפלל להעביר 'ממשלת זדון מן הארץ', לא אחשוב על ממשלה של גויים הנמצאת אי-שם מעבר לים", הוא אומר.

ואף-על-פי-כן עזרא משוכנע כי בכוח האמונה בקב"ה ובעזרת הלכידות והתמיכה ההדדית יצליחו הוא וחבריו לשקם את עצמם ולקום מן ההריסות. "השקיעה בדיכאון – כלל לא באה בחשבון. בעזרת ה' נבנה מחדש ונמשיך הלאה בגב זקוף, עד כמה שאפשר".

פינת ההלכה ומנהג

שתייה בסעודה

שאלה: האם יש לברך לפני שתיית משקה בתוך הסעודה?

תשובה: מכיוון שאי-אפשר לאכילה בלא שתייה, נכללת השתייה בתוך הסעודה ונפטרת בברכתה. אין לברך על מים או משקה-קל בתוך הסעודה, גם אם שותים זאת להרוות צימאון ולא כדי להקל את האכילה.

גם אם האדם היה צמא קודם הסעודה ודחה את שתייתו לסעודה, ההנחה היא שדחייה זאת באה כדי שלא תזיק לו שתייה על קיבה ריקה, ואם-כן הסעודה נחשבת גורם לשתייה, ולכן נפטרת השתייה בברכת הלחם.

משקה משכר, במקומות קרים שנוהגים לשתותו בקביעות בתוך הסעודה - פטור מברכה תמיד. במקומות אחרים, אם שותה כדי לעורר תיאבון או כדי להפסיק בין דג לבשר - פטור מברכה. אולם אם דחה שתייתו לשעת הסעודה, או ששותה ('לחיים') לשם שמחה, לקינוח, או כדי לשפר את העיכול - חייב בברכה (אם לא בירך על המשקה הזה לפני הסעודה).

קפה או תה ששותים תמיד רק אחרי הארוחה, פטורים מברכה (ויש המסתפקים באלו, ומורים לברך תחילה על סוכרייה וכדומה כדי לפוטרם, כדעת המשנה ברורה. ויש מהספרדים המהדרים לעשות כך אפילו לשתיית מים).

כל האמור אינו חל על שתיית יין, שמפני חשיבותו לקידוש ולהבדלה קבעו לו ברכה גם בתוך הסעודה. אפילו מי ששותה את היין כדי לדלל את המאכל שבמעיים, חייב בברכה. אולם כשהאדם שתה יין לפני הסעודה (כמו בקידוש), ולא החליט שלא לשתות עוד – לא יברך על שתיית יין בתוך הסעודה.

מקורות: ראה ברכות מא,ב, ובראשונים. טושו"ע או"ח סי' קעד,ז ונו"כ, ושו"ע אדמו"ר הזקן א-ה. 'סדר ברכת הנהנין' פ"ד ה"ז-י וביאור הרב גרין, וש"נ. משנה ברורה סי' קעד ס"ק לא,לט וקצות השלחן בבדה"ש סו"ס מ. 'הערות וביאורים בהל' ברה"נ' עמ' 153-4, 'וזאת הברכה' (תשס"א) פ"ח, וש"נ.