ח"י אלול מביא חיות ושמחה בכל ענייני חודש אלול, אף-על-פי שחודש זה הוא הזמן המתאים לערוך "חשבון נפש" המעורר, מטבעו, רגש של מרירות * גם העובדה שהאדם מרגיש שהוא נמצא בהסתר ומתמרמר בנפשו על ההסתר, היא עצמה סיבה לשמחה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. כ"ק מו"ח אדמו"ר אומר (באחת משיחותיו1) בשם זקני החסידים: "ח"י אלול הוא היום שהביא ומביא חיות באלול".
וצריך להבין:
בחודש אלול ישנם עניינים שונים ועבודות שונות: עניינים של שמחה, וגם עניינים של היפך השמחה - כמו העניין ד"חשבון הנפש" שבחודש אלול,
- כידוע שחודש אלול הוא חודש החשבון על כל השנה כולה, ובפרט מח"י אלול, כמ"ש כ"ק מו"ח אדמו"ר2 שהחשבון הפרטי על כל י"ב חודשי השנה הוא בי"ב הימים מח"י אלול עד ראש-השנה, יום לחודש יום לחודש -
ש"חשבון הנפש" קשור עם תנועה דהיפך השמחה - ובשתיים: (א) מצד כללות עניין החשבון, שצריך להיות מתוך שימת-לב, ללא התפעלות (שזהו עניין דשמחה). (ב) מצד פרטי החשבון - שכאשר עושה חשבון-נפש מכל מחשבותיו, דיבוריו ומעשיו במשך כל השנה, הרי, ביודעו ש"הקב"ה מדקדק (אפילו) עם סביביו (עם צדיקים) כחוט השערה"3, וגם "במלאכיו ישים תהלה"4, ואפילו "שמים (כללות סדר ההשתלשלות) לא זכו בעיניו"5, ומכל-שכן הוא, שהיו אצלו מחשבות, דיבורים ומעשים שלא כדבעי [ולדוגמא: אבק לשון-הרע, שעל זה איתא בגמרא6 ש"הכל באבק לשון-הרע"] שעל-ידם נתרחק מהקב"ה - בוודאי בא לידי רגש של מרירות גדולה.
ומלשון כ"ק מו"ח אדמו"ר הנ"ל ("ח"י אלול הוא היום שהביא ומביא חיות באלול"), משמע, שח"י אלול מביא חיות בכל ענייני חודש אלול, כלומר, לא רק בענייני השמחה שבחודש אלול, אלא גם בענייני המרירות שבחודש זה.
ולכאורה אינו מובן: מהו הפירוש של חיות במרירות?
ב. וחידוש גדול יותר אומר כ"ק מו"ח אדמו"ר (בשיחה הנ"ל1) - "ח"י אלול הוא יום המיועד לשמחה ולברכה":
ובהקדם דיוק הלשון "שמחה" ואחר כך "ברכה" - שה"שמחה" מהווה הקדמה ל"ברכה". ועל-פי הידוע7 ש"ברכה" היא מלשון המשכה, נמצא, שהשמחה היא ההקדמה לכל העניינים כולם ("ברכה"), שהתחלת כל העניינים כולם היא על-ידי שמחה.
ונמצא, שלא זו בלבד שכל ענייני חודש אלול (גם ענייני המרירות שבו) צריכים להיות בחיות ושמחה (שזהו תוכן הפתגם שח"י אלול מביא חיות באלול), אלא עוד זאת, שהשמחה היא ההקדמה לכל ענייני חודש אלול, וללא הקדמת השמחה לא יכול להיות שום עניין.
ולכאורה אינו מובן - מהו ההכרח בהקדמת השמחה לכל העניינים כולם, ובפרט לענייני המרירות שבחודש אלול?
ג. ויש לומר הביאור בזה:
רגש המרירות בהחשבון-נפש צריך להיות מצד זה שמחשבותיו, דיבוריו ומעשיו - בין לטוב בין כו' - נוגעים בעצמותו ומהותו יתברך.
דהנה, כאשר סיבת המרירות היא מצד זה שכתוצאה ממחשבה, דיבור ומעשה הלא טובים חסר לו בבני, חיי ומזוני - אזי התפיסת-מקום דהמרירות אינה אלא באותה מדה שמציאותו תופסת מקום.
ואפילו אם סיבת המרירות היא מצד זה שכתוצאה ממחשבה, דיבור ומעשה הלא טובים לא בירר חלקו בעולם - גם אז התפיסת-מקום דהמרירות אינה אלא באותה מדה שכללות העניין של עולם-הזה תופס מקום.
ולכן, סיבת המרירות צריכה להיות מצד זה שענייניו של האדם נוגעים (כביכול) בעצמותו ומהותו יתברך - שאז המרירות היא בתוקף גדול ובאמיתיות.
והעניין בזה - שצריך להתבונן תחילה ש"עבודה צורך גבוה היא"8, היינו, שעבודתו נוגעת למעלה, ועד למעלה מעלה שאין למעלה ממנו ("העכער, העכער, און נאך העכער וואס העכער פון דעם איז ניטא") - בעצמותו ומהותו יתברך, שכן, אף שכללות ההשתלשלות הוא בריחוק מן העצמות, ש"שמים לא זכו בעיניו", ומכל-שכן הוא (כנ"ל ס"א), מכל מקום, כיוון שנשמות ישראל הם "בנים למקום", "בנים אתם להוי' אלוקיכם"9, לכן, עבודתם של ישראל - עבודת הבן - נוגעת בעצמותו יתברך; וכאשר יבין וירגיש באיזה "מקום" ו"דרגא" נוגעת עבודתו - אזי תהיה מרירותו על העדר עבודתו מרירות אמיתית ותקיפה.
ד. וכדי שיהיה הרגש שעבודתו של האדם נוגעת למעלה - דרושה הקדמת השמחה דווקא:
ללא שמחה - הרי ביודעו מעמדו ומצבו וערך פחיתותו ("זיין נידעריקייט") בכלל, ובפרט מצד מחשבה, דיבור ומעשה שלו הלא טובים, שבגלל זה הרי הוא בריחוק מן העצמות לגמרי (במכל-שכן וקל-וחומר מזה ש"שמים לא זכו בעיניו", כנ"ל) - אינו יכול בשום אופן לפעול בעצמו את ההרגש שעבודתו נוגעת בעצמותו יתברך.
והעצה לזה - עניין השמחה, דכיוון ש"שמחה פורצת גדר"10, הרי, מבלי הבט על ריחוקו מן העצמות (כנ"ל), פורצת השמחה ומגביהה את האדם ומעמידה אותו במעמדו ומצבו האמיתי (מעמדם ומצבם של כל בנ"י) - "בנים למקום", ועד - כפי שהוא בשורשו בעצמותו יתברך, ובמילא, נרגש אצלו עד כמה עבודתו נוגעת למעלה.
ה. ומזה מובן שעניין השמחה הוא ההקדמה לכל ענייני העבודה - שהרי כל ענייני העבודה צריכים להיות מתוך ידיעה והרגש שעניין העבודה נוגע למעלה.
וכמודגש בסדר העבודה דכל יום ויום - "שתיקנו ליתן שבח והודיה לשמו יתברך בכל בוקר ולומר אשרינו מה טוב חלקנו וכו' ומה יפה ירושתנו, כלומר, כמו שהאדם שש ושמח בירושה שנפלה לו הון עתק שלא עמל בו, כן ויותר מכן לאין קץ יש לנו לשמוח על ירושתנו שהנחילנו אבותינו כו'"11.
ובזה מודגשת גם השייכות לכל אחד ואחד מישראל - כי, כשם שעניין הירושה אינו תלוי כלל ביגיעתו, וגם לא בשכלו של היורש (אם הוא חכם או הפכו), אלא בכל אופן הרי הוא יורש, כך גם בהירושה ד"מה יפה ירושתנו" אין הבדל בין הגדול שבגדולים לפחות שבפחותים, וגם הפחות שבפחותים והקל שבקלים שמח מהירושה ד"מה יפה ירושתנו".
ובלשון הכתוב בהתחלת פרשת השבוע*11: "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם", ומוסיף ומפרט "ראשיכם שבטיכם וגו' מחוטב עציך עד שואב מימיך" - שגם הפחותים ביותר, שנתמנו ל"חוטב עציך" ו"שואב מימיך" בגלל שלא היו ראויים לבוא בקהל12, הנה גם הם "ניצבים... לפני ה' אלוקיכם".
וזהו גם הביאור בדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר שח"י אלול מביא חיות בכל ענייני אלול, גם בענייני המרירות שבאלול - כי, מרירות אמיתית ותקיפה מתעוררת כתוצאה מהרגש האדם עד כמה נוגעת עבודתו למעלה, ורגש זה בא על-ידי חיות ושמחה דווקא.
ו. האמור לעיל שגם עבודת המרירות צריכה להעשות מתוך חיות ושמחה - שייך במיוחד לח"י אלול, כאמור, ש"ח"י אלול הוא היום שהביא ומביא חיות באלול".
והעניין בזה:
ח"י אלול הוא13: (א) יום הולדת הבעש"ט, (ב) יום התגלות אחיה השילוני אל הבעש"ט, (ג) יום התגלות הבעש"ט, (ד) יום הולדת רבינו הזקן. כלומר, עניינו של ח"י אלול הוא - התגלות תורת החסידות הכללית ותורת חסידות חב"ד.
וזהו ש"ח"י אלול הוא היום שהביא ומביא חיות באלול" - כי, עניין זה שגם עבודת המרירות צריכה להיות מתוך חיות ושמחה, נתגלה ונפעל על-ידי תורת החסידות, כדלקמן.
ז. ובהקדמה - שיש עניינים שמצינו גם בנגלה דתורה, אלא שתורת החסידות גילתה אותם.
ולדוגמא - מה שכתב רבינו הזקן בתניא14: "כתיב15 לעולם ה' דברך ניצב בשמים, ופירש הבעש"ט ז"ל כי דברך שאמרת יהי רקיע בתוך המים וגו'16, תיבות ואותיות אלו הן ניצבות ועומדות לעולם בתוך רקיע השמים ומלובשות בתוך כל הרקיעים להחיותם" - שעניין זה מפורש להדיא במדרש17, אלא, שעד הבעש"ט לא שמו לב להנאמר במדרש זה, והבעש"ט גילה את הדבר, כמודגש בדיוק לשון רבינו הזקן "ופירש הבעש"ט", כלומר, שהבעש"ט פירש ("ער האט פאנאנדער-געשפרייט") וגילה את הדבר בכל העולם כולו18.
ועל דרך זה בנדון דידן, שהשמחה בעבודת המרירות מוכרחת גם על-פי נגלה דתורה, אלא, שעניין זה נתגלה על-ידי תורת החסידות, כדלקמן.
ח. כתב הרמב"ם19: "השמחה שישמח אדם בעשיית המצווה ובאהבת הא-ל שציווה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו, שנאמר20 תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב".
וההסברה בזה - בפשטות - שהעדר השמחה בקיום המצוות הוא כעין מרידה בהקב"ה, שעל-ידי זה מראה בעצמו שאינו שש ושמח על שזכה לקיים רצונו יתברך.
ומשמעות לשון הרמב"ם שחיוב השמחה הוא בכל מצווה ובכל עניין של עבודת ה', כלומר, כל עניין - איזה שיהיה - שעל-ידו עובד הוא את ה', צריך לעשותו בשמחה21.
ומזה מובן שגם עניין המרירות צריך להיות בשמחה - דכיוון שהמרירות שייכת למצוות ועבודת התשובה, הרי זה ככל ענייני המצוות ועבודת ה' שצריכים להעשות בשמחה דווקא.
ועניין זה מובן ומודגש יותר על-פי המבואר בתורת החסידות22 - שעיקר עניין המצוות הוא (לא כל כך הכוונה והסגולה הפרטית שבכל מצווה, אלא) קיום רצון הקב"ה, והרי עניין זה הוא בכל המצוות בשווה. ובמילא, מבלי הבט על החילוקים שמצד פרטי המצוות, ולדוגמא, מצווה ששייכת לקו החסד או מצווה ששייכת לקו הגבורה, כמו מרירות, צריך לקיים את כולן (גם המצווה הקשורה עם מרירות) בשמחה מצד העניין הכללי שבכל המצוות בשווה - ציווי הקב"ה.
ט. ועוד עניין מודגש ומבואר בתורת החסידות - כיצד תהיה המרירות מתוך שמחה:
ובהקדמה - שעד עתה נתבאר רק ההכרח לכך שגם המרירות תהיה מתוך שמחה (כיוון שגם היא מצווה), וגם טעם וסיבת השמחה (קיום רצון וציווי הקב"ה), אבל עדיין לא נתבאר איך תהיה המרירות מתוך שמחה, דכיוון שתנועת המרירות ותנועת השמחה הן שתי תנועות הפכיות - כיצד ייתכן ששתי תנועות אלו תהיינה אצל האדם בבת אחת?!
והעצה לזה - כדאיתא בזוהר23 "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדווה תקיעא בלבאי מסטרא דא": מצד הרגש הריחוק מאלוקות - שזהו מצד נפשו הבהמית - הרי הוא במרירות, ומצד זה שהוא מקיים מצווה (רצון הקב"ה) - שזהו מצד נפשו האלוקית - הרי הוא בשמחה. והריחוק שמצד נפש הבהמית אינו מבלבל להשמחה שמצד נפש האלוקית, כמבואר בתניא24 ש"תיקר נפשו בעיניו לשמוח בשמחתה יותר מהגוף הנבזה, שלא לערבב ולבלבל שמחת הנפש בעצבון הגוף".
ועוד עניין בזה - שהרי הביאור הנ"ל אינו מספיק עדיין, כי, אף שהמרירות והשמחה באים ממקומות שונים (המרירות מצד נפש הבהמית, והשמחה מצד נפש האלוקית), מכל מקום, נמצאות הן במקום אחד, בלב הגשמי, ואיך ייתכן ששתי תנועות הפכיות תהיינה בבת אחת במקום אחד - על יסוד דברי הספרי25 בנוגע לאהבה ויראה (שגם הן ב' תנועות הפכיות): "אין אהבה במקום יראה ויראה במקום אהבה אלא במדת הקב"ה בלבד". ועל דרך זה בנוגע למרירות ושמחה - שבעבודת השם יכולים להיות שניהם ביחד.
י. ועוד עניין בהשמחה שבמרירות שגם הוא מודגש בתורת החסידות:
נוסף על האמור לעיל (ס"ח) שסיבת השמחה שבעבודת המרירות היא מצד קיום רצונו יתברך, שזהו מצד הנקודה הכללית שבעבודת המרירות כבכל המצוות, יש טעם נוסף מצד תכונתה הפרטית של עבודת המרירות גופא - שעצם עובדת היותו במרירות בגלל מעמדו ומצבו הבלתי-רצוי, גורמת לשמחה.
ובהקדם הביאור בדיוק לשון הכתוב26 "ואנוכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא", "הסתר אסתיר" ב' פעמים - שההסתר גופא הוא בהסתר, היינו, שלא נרגש שזהו הסתר27. והחילוק שביניהם - שכאשר יודעים ומרגישים ההסתר, אזי הרגש ההסתר אינו נותן מנוח... אין תיאבון ("מ'האט ניט קיין אפעטיט")... לא יכולים לישון בשקט... "און קיין זאך גייט ניט איין"... ובמילא, סוף-סוף יוצאים מההסתר; אבל כאשר ההסתר עצמו מוסתר, היינו, שלא מרגישים שמצב זה הוא הסתר - חושבים שהמצב יכול להשאר כמו שהוא, ולא חושבים כלל אודות יציאה מההסתר.
וזוהי סיבת השמחה שבמרירות - שמזה גופא שמרגיש שנמצא בהסתר, ומתמרמר בנפשו על ההסתר, נעשה אצלו רגש של שמחה על כך שיצא מהסתר הכפול ("הסתר אסתיר"), ובמילא יצא סוף-סוף גם מהסתר הראשון (שעליו הוא מתמרמר).
וגם עניין זה (כמו העניין הכללי בהשמחה מצד קיום רצונו יתברך) מודגש ומתגלה בתורת החסידות:
תורת החסידות מגלה את החיות שבכל דבר ומאורע, כולל גם החיות שבעניין ההסתר - כתורת הבעש"ט28 על הפסוק "ואנכי הסתר אסתיר", שגם בהסתר הכפול ("הסתר אסתיר" ב' פעמים) נמצא ה"אנוכי".
וכאשר יודעים ומכירים שבכל מעמד ומצב, גם בההסתר, נמצא ה"אנוכי" - אזי גם במצב בלתי-רצוי אין מקום לנפילת-הרוח, וגם המרירות היא מתוך חיות ושמחה. כי "שיוויתי הוי' (ומוצא ומגלה אני אותו אפילו בעניין של) לנגדי (ובמילא שיוויתיו) תמיד"29.
(קטעים משיחת ח"י באלול ה'תשי"ב - בלתי מוגה;
'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תשי"ב, חלק שלישי (ו), עמ' 162-158)
----------
1) שיחת ח"י אלול תש"ה בתחילתה (סה"ש תש"ה עמ' 122).
2) שיחת ח"י אלול תש"ג (סה"ש תש"ג עמ' 177. עמ' 179).
3) יבמות קכא,ב (ובפרש"י).
4) איוב ד,יח.
5) שם טו,טו.
6) ב"ב קסה, רע"א. הובא ברמב"ם הל' איסורי ביאה פכ"ב הי"ט.
7) ראה תו"א מקץ לז,ג. ובכ"מ.
8) ראה עבוה"ק בהקדמה. שם ח"ב (חלק העבודה) פ"ג. הובא בשל"ה שער הגדול כט,ב ואילך. נתבאר בד"ה לא תהי' משכלה ה'תשי"ב (תורת-מנחם - התוועדויות ח"ד עמ' 324 ואילך). וש"נ.
9) פ' ראה יד,א.
10) ראה בארוכה סה"מ תרנ"ז ס"ע רכג ואילך.
11) תניא פל"ג (מב, סע"א ואילך).
*11) נצבים כט,ט-י.
12) ראה יבמות עט, סע"א. פרש"י עה"פ.
13) שיחת ח"י אלול שבהערה 1. וראה גם 'תורת-מנחם - התוועדויות' ח"א עמ' 186. וש"נ.
14) שעהיוה"א בתחלתו.
15) תהילים קיט,פט.
16) בראשית א,ו.
17) תהילים במקומו. וראה גם שיחת ח"י אלול ה'ש"ת ס"ג (סה"ש קייץ ה'ש"ת עמ' 170). תש"ג (סה"ש תש"ג עמ' 146).
18) ראה גם 'תורת מנחם - התוועדויות' ח"ד עמ' 55. ועוד.
19) הל' לולב בסופן.
20) תבוא כח,מז.
21) ראה גם לקו"ש חי"ז עמ' 275.
22) ראה לקו"ת שלח לט,א ואילך. עטרת ראש דרוש לעשי"ת נח, סע"ב ואילך. המשך תרס"ו ע' נו. ועוד.
23) ח"ג עה,א. הובא בתניא ספל"ד. שם אגה"ת רפי"א.
24) פל"א (מ,ב).
25) ואתחנן ו,ה.
26) וילך לא,יח.
27) ראה ספר בעש"ט עה"ת ח"ב פ' וילך אות ד ואילך, ובהנסמן שם.
28) ראה שם אות ה, ואות י, ובהנסמן שם.
29) תהילים טז,ח. וראה צוואת הריב"ש ס"ב. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
