רבים הסיפורים על מסעותיהם של האחים הקדושים, רבי אלימלך מליז'נסק ורבי זושא מאניפולי, ועל הנשמות התועות הרבות שעוררו במהלכם לתשובה. מכתתים היו את רגליהם בשבילי פולין, גליציה, הונגריה, רומניה, אוקראינה, ווהלין וליטא - כדי לגלות ניצוצות חבויים ולהשיבם לצור מחצבתם.

מסורת רווחת היא כי בכל מקום שבו דרכו רגליהם - התפשטה לאחר מכן דרך החסידות וקנתה לה שביתה, ולעומתה נמנעה חדירתה של תנועת ההשכלה, אשר חוללה שמות ביהדות גרמניה.

שנים רבות לאחר מכן ידעו תושביהן של ערים ועיירות באירופה להצביע על בית-מדרש שהתפלל בו רבי אלימלך, או על פונדק-דרכים שלן בו רבי זושא. באושפצין, למשל, הקפידו כל תושבי העיר לטבול עצמם, בערב יום-הכיפורים, במקווה שמימיו הנובעים ממעיין היו קרים כקרח - רק מפני שרבי אלימלך טבל בו באחד ממסעותיו.

פעם אחת הגיע הצדיק רבי זושא, בערב שבת-קודש, לעיר אחת. סר לבית-הכנסת והתעניין אצל הגבאי היכן יוכל להתארח בשבת. "גש אל ביתו של ר' יעקב הפרנס. מכניס-אורחים גדול הוא ובוודאי ישמח לארח גם אותך", יעץ לו הגבאי.

עשה רבי זושא כעצת הגבאי ופנה לביתו של הפרנס נדיב-הלב. את הדלת פתח ר' יעקב בכבודו ובעצמו, קידמו במאור-פנים והובילו אל אחד החדרים בחווילתו הגדולה. "חלץ עצמותיך והכן עצמך לקראת שבת המלכה", אמר לרבי זושא בחביבות. קודם שיצא מהחדר הוסיף ואמר: "מוזמן אתה לסעוד עמי על שולחני את כל סעודות השבת, אך יהיה עליך להכין דבר-תורה לכל אחת ואחת מהסעודות".

מנהג היה לו לר' יעקב הפרנס, שכל אחד ואחד מהאורחים שהסבו עמו לשולחן שבת - ולעיתים הגיע מספרם לעשרות -היה אומר דבר-תורה הקשור בפרשת השבוע או בענייני דיומא. נוהג זה היה מפורסם בין האורחים, וכל אחד ואחד מהם, אפילו הפשוטים ועמי-הארצות, השתדל להכין לקראת כל סעודה דבר-תורה, כדי להשביע את רצון המארח ולשמח את ליבו.

ליל שבת הגיע. התפילה בבית-הכנסת הסתיימה ור' יעקב הפרנס פסע לביתו ושובל ארוך של אורחים צועד בעקבותיו. לאחר שקידש המארח על היין והאורחים נטלו את ידיהם לסעודה- החל ר' יעקב לכבדם, זה אחר זה, לומר דבר-תורה.

ואמנם כל אורח בתורו שאל, הסביר, פירש או ציטט - איש-איש לפי רמתו ומידת למדנותו. ר' יעקב היטה אוזניו כאפרכסת וניכר היה בעליל כי הוא רווה רוב-נחת מדברי-התורה עצמם וגם מהמנהג שהנהיג בביתו.

הגיע תורו של רבי זושא, אולם הוא ישב דומם ולא פצה את פיו. דחק בו המארח, אך רבי זושא הוסיף לשתוק. "וכי לא ביקשתיך להכין דבר-תורה לסעודה?!", השתומם ר' יעקב, "אינך יודע את מנהג הבית?!", הוסיף בנימת גערה. ורבי זושא עדיין מחריש.

כעבור רגע התעשת ר' יעקב וחייך אל רבי זושא חיוך סלחני. אולי מבטו החד של רבי זושא ריכך אותו. "אם-כן, הכן-נא דבר-תורה למחר, לסעודת יום השבת", הפטיר ועבר אל האורח הבא.

למחרת שב ר' יעקב והזמין את האורחים הרבים לשאת דברי-תורה. כשהגיע תורו של רבי זושא פנה אליו המארח בשמץ של עוקצנות: "נו, ודאי היה לך די והותר זמן להכין דבר-תורה כלשהו; פתח פיך ויאירו דבריך!". הכול ציפו בסקרנות למוצא פיו של האורח השתקן.

"אינני למדן גדול", פתח רבי זושא ואמר, "אך בבוקר, לאחר התפילה, אמרתי כמה מזמורי תהילים, ובהגיעי לפסוק (י,ג) 'כי הילל רשע על תאוות נפשו', הייתי כמשתומם - הרי הילל הזקן צדיק גדול ועניו היה, ומדוע אפוא הוא נקרא 'רשע'?".

חלל החדר התמלא צחוק למשמע הקושיה ה'גאונית' של האורח האלמוני. גם ר' יעקב נשך את שפתיו בהתאמצו לכלוא את צחוקו. "זאת הקושיה", אמר, "ומהו התירוץ?".

"חשבתי להסביר זאת כך", אמר רבי זושא והישיר מבט אל ר' יעקב: "אם יצר-הרע ינסה להסית יהודי לעבור עברה מגונה ומכוערת, סתם-כך, ודאי לא ישמע לו ואף יטען כנגדו, 'מה לי - תלמיד-חכם, ירא-שמים ועשיר גדול - ולשטות זו'. מה יעשה אפוא יצר-הרע ויצליח? יכניס בליבו של היהודי מחשבה של ענווה ושל שפלות עצמית. כך יצליח לפתותו לדבר-עברה, שהרי על אדם שפל ופחות-ערך אין להתפלא כל-כך שהוא עובר עברה. זהו שאמר דוד המלך 'כי הילל רשע על תאוות נפשו' - כלומר, לפעמים הרשע עוטה עליו את גלימת הענווה של הילל הזקן כדי למלא את זממו ולממש את תאוות ליבו".

היושבים סביב השולחן, שהחיוך טרם סר משפתותיהם, הביטו זה בזה, תוהים ותמהים על ההסבר המוזר ששמעו מפי ההלך הלא-מוכר. דווקא המארח עצמו לא נראה משועשע כלל. להפך, חיוורון הציף את פניו ועיניו כמו התכווצו בחוריהן. גם בהמשך הסעודה התנהג ר' יעקב כמנותק מסביבתו. נראה היה כמפליג על כנפי מחשבותיו למחוזות אחרים לגמרי.

עם צאת השבת הסתגר ר' יעקב הפרנס עם רבי זושא בחדר וביקש ממנו דרך לתיקון ולתשובה על כמה וכמה חטאים שב'ענווה' יסודם.