חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:39 זריחה: 6:13 כ' בחשון התש"פ, 18/11/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 979 - כל המדורים ברצף

מדורים נוספים
שיחת השבוע 979 - כל המדורים ברצף
לא להתייאש, אפשר לתקן
יש חדש
בציפייה לגאולה
לחבר את הפרטים
תשובה
למעלה מהבקשות
הבטחה ביום הקדוש
קשוט עצמך
תפילה "ממעמקים"
מנהג 'כפרות'

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 979, ערב שבת פרשת וילך / שובה, ד' בתשרי ה'תשס"ו (7.10.2005)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

עמדה שבועית

לא להתייאש, אפשר לתקן

גם אם לא נצליח להגשים את כל ההחלטות הטובות, עצם השאיפה להשתנות משאירה אותנו על-פני המים. היא מוכיחה שעדיין נותרה בנו רוח-חיים של מאבק ושל ניסיון להיחלץ

סיפר המשפיע האגדי, ר' מענדל פוטרפס, כי בשבתו בכלא הסובייטי מצא את עצמו מתבונן בעכביש שטווה את קוריו בפינת החדר. הוא הבחין כי לאחר שהעכביש מסיים את טוויית הרשת, הוא עומד בפינה וממתין בסבלנות לזבוב שיילכד בה. כאשר הזבוב נלכד ומנסה להיחלץ מהרשת, עדיין העכביש עומד על עומדו ואינו זז. הוא מחכה שהזבוב יתייאש ויחדל מלפרפר, ואז הוא עט עליו וטורף אותו.

כחסיד, האמון על דברי הבעל-שם-טוב, שכל דבר שיהודי רואה או שומע יש בו הוראה בעבודת הבורא, חשב ר' מענדל שיש כאן לקח גדול לאדם: ה'עכביש' נמשל ליצר-הרע, הטווה את קוריו ומנסה להפילנו בפח. לעיתים הוא מצליח בכך, והאדם מועד ונכשל. אולם כל עוד אין האדם מתייאש והוא לפחות מנסה 'לפרפר', יש לו סיכוי להיחלץ מהמלכודת. אם חלילה הוא משלים עם המצב וחדל מלנסות להשתחרר, או-אז הוא נופל כפרי בשל לזרועות היצר.

לנסות ושוב לנסות

הנה, שוב אנו עומדים בעשרת ימי התשובה, מתכוננים ליום הקדוש, יום-הכיפורים. הימים האלה אמורים לעורר את ליבנו, לבחון את אורחותינו, לגרום לנו לקבל החלטות טובות, להשתנות, לתקן. אבל אז חולפת בנו המחשבה: הלוא גם אשתקד ניסינו להשתנות, והרבה לא נשתנה. רק מעטים מצליחים באמת לחולל שינוי מהותי בחייהם; רובנו ממשיכים במתכונת חיינו וחוזרים על אותן משובות.

בנקודה זו חשוב לזכור את משל העכביש. עצם ה'פרפור', אי-ההשלמה עם המצב, הניסיון להיחלץ – הוא חבל ההצלה שלנו. גם אם לא נצליח להגשים את כל ההחלטות הטובות, עצם השאיפה להשתנות משאירה אותנו על-פני המים. היא מוכיחה שעדיין נותרה בנו רוח-חיים של מאבק ושל ניסיון להיחלץ מקורי ההרגלים והחסרונות.

מלבד זאת, כל ניסיון נוסף מגדיל את סיכויינו להצליח. רבים ניסו למצוא עבודה ונדחו. מי שיתייאש, אכן יישאר מובטל לנצח, אך מי שינסה שוב ושוב, גדולים סיכוייו שיגיע למקום הנכון ולאדם הנכון וימצא עבודה. גם בחיי הרוח מילת-המפתח היא – לא להתייאש, לנסות שוב ושוב. אולי דווקא השנה נצליח לטלטל את עצמנו ולחולל שינוי חיובי בחיינו.

הדבר החשוב ביותר הוא לא להיות שבעי-רצון מעצמנו. תכונת 'השמח בחלקו' היא נפלאה בכל הקשור לעולם החומר. ככל שאדם שמח יותר במה שיש לו ואינו שואף לאגור עוד כסף ונכסים - כן גדל אושרו. זה גם העושר האמיתי ("איזהו עשיר? השמח בחלקו"). אך בכל הקשור לנכסים רוחניים - תורה, מעשים טובים, מידות טובות - כאן תכונת 'השמח בחלקו' היא תכונה גרועה מאוד. בעולם הרוח, העדר שביעות-רצון ושאפתנות מתמדת - הן התכונות הנכונות והראויות. בלעדיהן האדם קופא על שמריו, אינו מתקדם, וממילא נגרמת נסיגה.

ה' קרוב

את הביטוי "אצלי הכול בסדר", יש למחוק ממערכת המושגים של יהודי. אין דבר מסוכן יותר בעולם הרוח משביעות-רצון עצמית. זה המתכון הבטוח להתנוונות רוחנית ולאובדן היוזמה והחיות. התורה מציבה לפנינו רף גבוה כל-כך של שאיפות ויעדים, שלעולם לא נוכל להיות מרוצים. ככל שאנחנו מתקדמים בחיי הרוח, אנחנו אמורים להבין ולהרגיש עד כמה אנחנו רחוקים מן השלמות ומהזדככות רוחנית אמיתית.

הימים האלה הם הזמן המתאים ביותר לתקן ולשנות. על הימים האלה נאמר "דרשו ה' בהימצאו, קראוהו בהיותו קרוב". הקב"ה קרוב אלינו עכשיו יותר מבכל זמן אחר. הוא נותן לנו את הכוחות להחליט החלטות טובות, להתחזק בלימוד התורה, בתפילה, בקיום המצוות, במידות טובות. והוא גם נותן לנו את כל הברכות לשנה טובה ומתוקה.

יש חדש

פדיון כפרות

מנהג ישראל לקיים לקראת יום-הכיפורים את מנהג הכפרות, ולתת את תמורתן לצדקה. בתי-חב"ד ברחבי הארץ מפיצים מעטפות מיוחדות לפדיון כפרות. זאת הזדמנות נאותה גם לקיים את מנהג הכפרות וגם לתת צדקה למוסד העוסק כל ימות השנה במעשי צדקה וחסד ובהפצת אור היהדות בדרכי נועם ובאהבת-ישראל. פרטים בבית-חב"ד המקומי.

עלונים חדשים

לקראת שנת תשס"ו הוציאו-לאור צעירי-חב"ד מגוון של עלוני-הסברה חדשים. עלון נרות-שבת-קודש נדפס בכחצי מיליון עותקים, והוא יחולק במהלך השנה לנשי ובנות ישראל. בעלון גם מופיע לוח זמני הדלקת הנרות לכל השנה. כמו-כן הופיעו עלונים מהודרים על חגי תשרי, לילדים ולמבוגרים. עלונים אלו מוגשים בשפה ברורה ובעיצוב מודרני, והם זוכים להצלחה רבה בציבור הרחב.

לוח-שנה לעולים

לקראת השנה החדשה הפיק האגף לקליטת העלייה במרכז צעירי-חב"ד לוח-שנה חדש בשפה הרוסית. בלוח מובאים ההלכות והמנהגים שנוהגים בכל יום ובחגים ובמועדים, וכן מצויינים בו זמני הדלקת הנרות בכל העולם. הלוח מופץ בקרב העולים בארץ ובקרב יהודי מדינות חבר העמים. כמו-כן הפיקו צעירי-חב"ד סדרת עלונים צבעוניים על חגי תשרי, בשפה הרוסית, לעולים ממדינות חבר העמים.

הנשמה לך 6

תזמורת שלהבת הפיקה אלבום כפול של מיטב השירים בביצועה. באלבום, הנשמה לך 6, מוגשים שירים חדשים לצד ישנים, ומשתתפים בו גם זמרים אורחים, כמו האחים ברונר, מנדי ג'ירופי, אהרון רזאל ועוד. טל' 972-3-9606120.

בציפייה לגאולה

"משיח יכניס הרהורי תשובה בלב כל אחד ואחד מישראל, ועל-ידי שיחזרו בתשובה - יתעוררו רחמיו של הקב"ה על העולם כולו וימחל להם" (פרי צדיק על בראשית א,ב)

שלחן שבת

לחבר את הפרטים

ביום הסתלקותו כתב משה רבנו שלושה-עשר ספרי תורה. שנים-עשר ספרים חילק לשנים-עשר השבטים, ואת ספר-התורה השלושה-עשר מסר ללוויים וציווה אותם: "לקוח את ספר-התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' אלוקיכם".

ציווי זה, לשים את ספר-התורה בצד הארון, מעורר מחלוקת בגמרא. רבי מאיר סבור שספר-התורה היה מונח בתוך הארון, לצד הלוחות. לפי דעתו, הפירוש בציווי "מצד ארון ברית ה'" הוא לצד הלוחות, בתוך הארון. לעומתו סבור רבי יהודה שספר-התורה היה מונח מחוץ לארון, על "מדף (ש)היה בולט מן הארון מבחוץ". לדעתו, "מצד ארון ברית ה'" הוא כפשוטו – מחוץ לארון, צמוד אליו.

הלוחות והספר

מחלוקת זו בין רבי יהודה לרבי מאיר נובעת מגישתם השונה לדרכי החכמה. כאשר יש כלל שממנו נובעים פרטים, יש מקום לדון עד כמה צריכים הפרטים להיות קשורים אל הכלל המרכזי.

הלוחות וספר-התורה הם בדוגמת כלל ופרטים. בלוחות הברית כלולים כל ענייני התורה, אך בדרך כוללנית ותמציתית, ואילו בספר-התורה כבר מופיע הפירוט וניתנת הרחבה לפרטים של התורה. וכאן השאלה היא, עד כמה צריכים פרטי דיני התורה להיות קשורים לכלל שממנו הם נובעים.

לשמור על העוצמה

רבי מאיר סבור שגם הפרטים צריכים להיות באותה דרגה של נקודת הרעיון. לדעתו, אם הפרטים יתרחקו מהנקודה ומהכלל, הם יאבדו את העוצמה והאור של תמצית הרעיון. לכן, לדעתו, ספר-התורה היה בתוך ארון הברית, לצד הלוחות, דבר המסמל את חיבור הפרטים עם הכלל.

לעומתו רבי יהודה סבור, שכדי שהתלמיד יקלוט את הרעיון, צריך הרב להוציא את הפרטים החוצה, בדרך שתוריד אותם מהדרגה שבה עומדת הנקודה הכללית. אלא שגם לאחר שהפרטים יוצאים מן הכלל החוצה, יש לוודא שיורגש הקשר שלהם אל הנקודה, ושאין הם עומדים בפני עצמם. לכן רבי יהודה אומר שספר-התורה היה מחוץ לארון, אך צמוד אליו.

נקודת היהדות

למעשה, שיטתו של רבי מאיר אינה מתאימה לרוב בני-האדם, ואכן אמרו חז"ל על רבי מאיר "לא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו". הדרך הנכונה בעבור רוב בני-האדם היא כרבי יהודה, שהפרטים מורגשים כמציאות עצמאית, אלא שמורגשת בהם הנקודה.

את פרשת וילך קוראים בשבת תשובה (או בשבת שלפני עשרת ימי תשובה), ויש כאן רמז למהותם של עשרת ימי תשובה: בימים האלה מאירה אצל היהודי נקודת עצם הנשמה, ה'יחידה' שבנפש. העבודה היא, שנקודה זו לא תישאר כשהיא לעצמה, כעבודה מיוחדת של עשרת ימי תשובה בלבד, אלא תהיה קשורה גם ל'פרטים' – לקיום התורה והמצוות בכל ימות השנה, שעצם הנשמה יאיר גם בכל יום רגיל בשנה.

(לקוטי שיחות כרך ט, עמ' 196)

מן המעיין

תשובה

אין עוד מלבדו

"שובה ישראל עד ה' אלוקיך" (הושע יד,ב). יש לשוב בתשובה עד שמרגישים בלב ש"ה' הוא אלוקיך", שאין עוד מלבדו.

(רבי משה מקוברין)

תכשיט לקב"ה

"עד" הוא גם מלשון עדי ותכשיט. התשובה היא כמו תכשיט לפני הקב"ה, עד שעל-ידי תשובה מאהבה אפשר להפוך את הזדונות לזכויות.

(בית אברהם)

תחת כיסא-הכבוד

"גדולה תשובה שמגעת עד כיסא-הכבוד, שנאמר שובה ישראל עד ה' אלוקיך" (יומא סו,ד). גם אם חטאי האדם גדולים עד שנסתמו כביכול חלוני הרקיע, ואין תשובתו יכולה לעבור דרכם, בכל-זאת הקב"ה מקבל את תשובתו. וכיצד? מתחת כיסא-הכבוד.

(דברי שאול)

תשובת הרבים

כאשר היחיד שב בתשובה, תשובתו מגעת "עד ה'", דבר המורה על מרחק מסויים, אולם בהמשך נאמר שם "ושובו אל ה'", "שובו" בלשון רבים, כי כאשר רבים שבים בתשובה, תשובתם מגיעה עד דרגת "אל ה'".

(האריז"ל)

לקחת את הדברים

"קחו עמכם דברים ושובו אל ה'" (הושע יד,ג). את הדברים שאומרים בבית-הכנסת ובעת הלימוד אין להשאירם שם, אלא יש לקחת את הדברים האלו עמנו, גם כשאנו יוצאים מבית-הכנסת אל העולם הרחב.

(מלבי"ם)

סידור ההווה

התשובה היא תיקון וסידור ההווה, חרטה על העבר, קבלה טובה על להבא. כאשר ההווה מסודר כראוי, אפשר למלא את החסר, או את הלא-טוב של העבר, ולעשות גדרים וסייגים בדבר העתיד.

(אגרות-קודש)

חמישה זמנים

חמישה זמני תשובה הם: חודש אלול - העבודה של תיקון לבושי הנפש, מחשבה דיבור ומעשה; ימי הסליחות – תיקון המידות; ראש-השנה – תיקון המוחין; בין כסה לעשור – תיקון הרצון; יום-הכיפורים – תיקון התענוג.

(הרבי הריי"צ מליובאוויטש)

תשובה עילאה

כאשר יהודי נאנח או בוכה בראש-השנה על שלא טוב לו בגשמיות, בבריאות או בפרנסה, זוהי בחינת 'תשובה עילאה'.

(הרבי המהר"ש מליובאוויטש)

אמרת השבוע

למעלה מהבקשות

לאחד מחסידיו של רבי ישראל מרוז'ין היו בעיות קשות בעסקיו. הוא נסע אל רבו, וכל הדרך סידר במוחו את העניינים שיאמר. כשנכנס לחדרו, שכח את כל מה שהתכונן לומר, ויצא בלי להציג את עניינו. הדבר חזר ונשנה כשניסה להיכנס אל הצדיק שנית ושלישית. לבסוף שאל את הצדיק עצמו לפשר הדבר.

השיב הרוז'יני: "הכוהן הגדול, כשהיה נכנס לקודש הקודשים ביום-הכיפורים, לא היה מבקש מאומה. רק בצאתו מההיכל היה מתפלל תפילה קצרה. מדוע לא ניצל את ההזדמנות הנדירה של הכניסה לקודש-הקודשים כדי לבקש בקשות? אלא שכאשר נכנס אל הקודש נשכחו ממנו כל העניינים הגשמיים, ורק כשנפרד קצת מהקדושה היה יכול להתפלל תפילה קצרה".

וסיים הצדיק: "רמז לזה יש במגילת אסתר – 'ובהגיע תור אסתר... לבוא אל המלך – מלכו של עולם – לא ביקשה דבר'".

מעשה שהיה

הבטחה ביום הקדוש

בעיר-הולדתי בוקובסקו, שבמחוז סאנוק בפולין, היה עגלון צולע, עטור זקן צהוב מדובלל, ושמו יוסף-שמעון הינטר. לפרנסתו עבד יוסף-שמעון בפרך, בהובלת סחורות עם סוסו הכחוש, בקיץ הלוהט ובחורף המושלג.

בעיר התגוררה גם משפחה ברוכת-ילדים. הייתה להם בת שהגיעה לפרקה, לאה שמה. היא הייתה נערה מוכשרת ובעלת מידות טובות, אולם סבלה מהתקפות טירוף. בזמנים כאלה הייתה שוברת והורסת מכל הבא לידה. קראו לה 'די משוגענע לאה' ('לאה המשוגעת').

ליל היום הקדוש בבית-הכנסת של חסידי צאנז. הקהל גודש את המקום והחזן מכין עצמו לגשת לעמוד ולפתוח בתפילת 'כל נדרי'. חיל ורעדה באוויר. לפתע, בלי שום הודעה מוקדמת, התפרצה 'לאה המשוגעת' כסופה לעבר ארון-הקודש הפתוח והחלה לצעוק ולהשתולל. איש לא העז להתקרב אליה.

רק יוסף-שמעון העגלון אזר עוז וניגש אליה. הוא קרא לה לעזוב את המקום ולעלות לעזרת-הנשים. תשובתה של לאה הייתה מפתיעה: "אני מסכימה, בתנאי שתבטיח להתחתן איתי".

"אתחתן איתך", אמר לה יוסף-שמעון, בהבינו כי אם רצונו להוציא את לאה מבית-הכנסת, בהסכמתה, עליו להסכים לתנאה. כעבור רגע עזבה לאה בשקט את ארון-הקודש ויצאה מאולם בית-הכנסת. הקהל היה אסיר-תודה ליוסף-שמעון, שבזכות תושייתו ניצל כבודו של היום הקדוש והיה אפשר לקיים את התפילה.

לאחר יום-הכיפורים פנה יוסף-שמעון לרב העיר, בשאלה מה לעשות בהבטחתו ל'לאה המשוגעת'. "את הבטחתך ללאה – לפני 'כל נדרי' וליד ארון-הקודש הפתוח – עליך למלא", פסק הרב, והוסיף ברכה: "קיים את הבטחתך וה' יהיה בעזרך".

יוסף-שמעון ולאה התחתנו, והמזל החל להאיר להם פנים. יוסף-שמעון החל לעסוק במסחר, ובכל אשר עשה – הצליח. עם הזמן התעשר והלך, ואף בנה בית רחב-מידות בכיכר העיר. לו ולאשתו נולדו ארבעה בנים ובת, מוצלחים ויפי-תואר. הבן הצעיר, אהרון, למד איתי בישיבת עץ-חיים בעיר.

מדי יום ביומו הייתה לאה ממלאת סלים במצרכי מזון, והייתה סובבת בין עניי העיר ומחלקת להם. מפעם לפעם הייתה נתקפה שיגעון. תריסי הבית היו אז מוגפים, אך קולות ניפוץ הכלים נשמעו היטב בחוץ.

בי"ז באלול תרצ"ט פרצה המלחמה הארורה, וקלגסי הנאצים פרצו בסערה. בתוך ימים אחדים כבשו את פולין. בזמן שכל יהודי העיר חוו עוני ורעב, גם אז הצליח יוסף-שמעון, בעזרת שוחד, לנהל כל מיני עסקים. ידו הייתה פתוחה, והוא סייע ככל שיכול גם בתקופת המלחמה.

בכ"א באלול תש"ב הגיע יום הגירוש וההשמדה. כל יהודי העיר נלקחו לתאי הגזים בבלזץ. יוסף-שמעון ומשפחתו הסתתרו בחסותם של שוטרי העיר, ובכלל זה המפקד. לאחר מכן התחייבו השוטרים ליוסף-שמעון כי אם ייתן להם את כל כספו, ישאירו את משפחתו בחיים. הוא, כמובן, נתן להם את כל כספו.

ביום השלישי אחרי הגירוש הכללי נלקחה כל משפחת הינטר – ובכללה הבן הגדול, שכבר היה נשוי ואב לילד – על-ידי אותם שוטרים (השוטרים שניזונו מהם ביד רחבה), לבית-הקברות המקומי.

ראשון להירצח היה בנם-בכורם של יוסף-שמעון ולאה. למחרת נלקחו שוב כל בני-המשפחה לבית-העלמין ואז רצחו הגרמנים ביריות את הבן השני. ביום השלישי רצחו את לאה. ביומיים הבאים נרצחו גם הבן השלישי והבת. לבסוף נותרו רק יוסף-שמעון ובנו הצעיר, אהרון. גם הם נלקחו לבית-הקברות. ביוסף-שמעון ירו למוות, ואילו אהרון הצליח, בדרך נס, לקפוץ מעל חומת בית-הקברות ולהימלט.

במנוסתו נפצע אהרון ברגלו. אף-על-פי-כן הצליח להימלט מידי הגרמנים ולחבור לקבוצת יהודים שהסתתרו ביערות. על-אף התנאים הקשים והבלתי-אנושיים שבהם נאלצו לחיות ביער, הצליח אהרון להחלים מפציעתו.

אני שולחתי למחנה זסלב ולאחר מכן הועברתי למחנה-העבודה טרפצ'ה. כל יום יצאנו לעבודה בסלילת כבישים. יום אחד עלה בידי להימלט מהעבודה ולהצטרף אל אחיי שהסתתרו ביער. שם פגשתי את חברי אהרון.

לאחר נדודים משותפים בסלובקיה ובהונגריה ניסינו יום אחד לעבור בגנבה את הגבול לרומניה. אלפים רבים הצליחו לחצות גבול זה. לאחר שחרור רומניה בידי הסובייטים אפשר היה בדרך זו להגיע למקום מבטחים. דווקא בנקודה זו חדל מזלו של אהרון מלהאיר לו פנים. הוא נורה בידי משמר-הגבול הרומני ומת. בן עשרים וחמש היה במותו.

חציתי את הגבול בדיוק ביום שבו כרתו הרומנים שביתת-נשק עם הרוסים. לאחר חג-הסוכות תש"ה עליתי לארץ ותקעתי יתד בירושלים. מאז לא עזבתי את ירושלים, ואף זכיתי בחסדי ה' להקים בה משפחה לתפארת.

אולם עד היום ליבי דואב על משפחת הינטר, שהייתה מיוחדת ונדיבת-לב, ושלא נשארה ממנה אפילו נפש אחת לפלטה. במיוחד אני נזכר בהם בכל שנה ושנה, בליל יום-הכיפורים, כאשר החזן והקהל מתכוננים לתפילת 'כל נדרי'. יהיו-נא דברים אלה גל-עד לזכרה.

(תודתנו למספר הסיפור – ר' יצחק צוקרקנדל, ירושלים)

דרכי החסידות

קשוט עצמך

הפעילות להפצת התורה אינה אמורה להיות מותנית בשלמות האישית שאליה הגיע הפעיל, ובכל-זאת יש חשיבות רבה לדרגתו בעבודת ה'.  בהמשך הפסוק המדבר על החובה לעזור לזולת: "הלוא פרוס לרעב לחמך... כי תראה ערום וכיסיתו" (ישעיה נח,ז) נאמר: "ומבשרך לא תתעלם", שהיא החובה לפעול עם עצמך. הרבי מליובאוויטש מדייק בלשון הפסוק: "עליך לזכור שלך-עצמך גם יש 'בשר', ובשר חומרי, שאותו צריכים להשרות, למלוח ולשטוף" (לקוטי שיחות כרך ד, עמ' 1059).

בימי-קדם נהגו חסידים לאחל: "שהשם יתברך ייתן לנו לב טוב לעשות טובה לזולת, ושלא נשכח גם את עצמנו" (ספר המאמרים תשי"א עמ' 153). לפעמים דווקא הפעילות עם הזולת, כאשר רואים יהודים שהיו רחוקים משמירת תורה ומצוות, והנה הם מתעוררים ומשנים את חייהם מן הקצה אל הקצה – מעוררת את הפעיל עצמו, שגם הוא צריך להתעורר ולהשתנות ולתקן את הדורש תיקון.

היהודי השני מרגיש

זו אכן עצה טובה למי שמרגיש קושי להתעורר ולתקן את מעשיו: "לפעמים יש להקדים את הפעולה של 'קשוט אחרים' – כשרואה שאין לו כוח לעבודה של 'קשוט עצמך', מצד התגברות היצר וכו', שאז צריך להתחיל ב'קשוט אחרים', ובזכות זה יצליח גם ב'קשוט עצמך', על-דרך מאמר רז"ל 'המבקש רחמים על חברו והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחילה'" (ספר השיחות תשמ"ט כרך א, עמ' 126).

עם זה, תיקון החסרונות האישיים הוא בעל חשיבות רבה לא רק לאדם עצמו, אלא גם ליכולתו להשפיע על הזולת: "כאשר יש לאדם עצמו חסרונות, שאין הוא עוסק בתיקונם, מרגיש זאת גם היהודי השני. הדבר מקשה עליו לפעול על היהודי השני את הפעולה הנדרשת. צריכים אפוא לדעת את גודל האחריות שבתיקון החסרונות העצמיים, שכן אם לא עוסקים בכך, גורמים נזק לא רק לעצמנו, אלא גם לאחרים" (לקוטי שיחות כרך א, עמ' 79).

כל אחד ואחד יכול לפעול בהפצת היהדות, אבל מידת הצלחתו תלויה גם-כן ביכולתו לדבר "דברים היוצאים מן הלב", שאז "נכנסים אל הלב". "כאשר אינו רואה הצלחה מיידית בפעולותיו, ייתכן שסיבת הדבר היא החיסרון בדבריו, שאינם דברים היוצאים מן הלב באמיתיות, או שהחיסרון הוא בהתנהגותו האישית, שאינה שוללת לחלוטין את הטענה 'קשוט עצמך'" (התוועדויות תשמ"ה כרך ב, עמ' 1074).

הקדמה להצלחה

פעמים רבות ציין הרבי שאין להסתפק בפעילות להפצת היהדות חוצה אלא יש להשקיע גם בעבודה עם עצמך. למשל (תורת מנחם כרך ו, עמ' 20): "ישנם מי שנתמנו לפעול בעניינים של עסקנות ציבורית, ובמהלך עסקנותם התחילו להרגיש תענוג גדול בעסקנות, וכל כך נשתקעו בזה עד ששכחו לגמרי את עצמם... ועל זה באה ההוראה...

"א) למרות גודל המעלה שבעסקנות ציבורית, יש להגביל את הזמן המוקדש לעסקנות שיהיה בהתאם למה שנצטווה (שעה אחת, ב', ג' או ד' שעות, וכיוצא-בזה), שכן במשך זמן זה פועל הוא את כל מה שביכולתו לפעול, וממילא אין לו להשקיע בזה זמן נוסף, מכיוון שעל-ידי זה לא יתוסף בפעולתו.

"ב) בבד בבד עם פעילותו בעסקנות ציבורית, צריך לחשוב גם על עצמו, כמו שכתוב 'ומבשרך לא תתעלם'. דהיינו, לעסוק בבירור עצמו, לטבול במקווה, ללמוד חסידות ולהתפלל באריכות וכו', ובכללות, כפתגם החסיד ר' גרשון-דב, שה'מחר' צריך להיות באופן אחר לגמרי. ולא עוד אלא שהמחשבה על עצמו היא ההקדמה שעל-ידה תהיה העסקנות כדבעי, שלא יבוא למצב שישתקע בעסקנות עד שישכח לגמרי את עצמו".

חיים יהודיים

 

אלכסנדר: "תפילת 'כל נדרי' כזאת לא התפללתי מימיי"

תפילה "ממעמקים"

את הזוועות שחווה אלכסנדר ויינברג בימי השואה הוא מעדיף לשמור לעצמו. "יש דברים שאפילו לבניי ולנכדיי לא העזתי לספר", הוא אומר בקול חנוק מדמעות. קל לו הרבה יותר לספר על נקודות האור המעטות שהבליחו בתוך החושך הגדול.

בגיל 84 עדיין הוא משמש גבאי בית-הכנסת שארית-ישראל שברמת-גן. איש צלול, חביב ונמרץ להפליא. בשנה שעברה סיפר לרב בית-הכנסת, הרב בנימין קופרמן, על תפילת 'כל נדרי' בלתי-נשכחת שחווה באותם ימים. בערב יום-הכיפורים סיפר הרב את סיפורו מעל בימת בית-הכנסת וריגש את כל המתפללים.

כריך בעלטה

אלכסנדר נולד בעיירה סלומניקי שליד קרקוב. אחר-כך עברה משפחתו לקרקוב. לאחר פרוץ המלחמה נשלחו בני-המשפחה למחנה-הריכוז פלאשוב. באחת הסלקציות הראשונות הפריד מלאך המוות בינו ובין אביו, שאמנם היה בן ארבעים וארבע בלבד, אך בעיני הנאצי נחשב מבוגר מכדי לחיות. מפלאשוב נשלח אלכסנדר למחנה-הריכוז מטהאוזן, ושם שהה עד סוף המלחמה.

מדי בוקר היו הוא וחבריו מוסעים ברכבת להרים, כדי לכרות שם מנהרות שבהן אחסנו הגרמנים ציוד מלחמתי. "הדרך עברה במנהרה חשוכה, והיו רגעים שבהם השתררה ברכבת עלטה גמורה. פעם אחת, באותם רגעי חושך, תחבה יד אלמונית כריך לחיקי. לאחר מכן קלטתי שהיד שייכת לקצין אס-אס. מאז השתדלתי להימצא בנסיעות צמוד אליו, ואכן בכל פעם קיבלתי ממנו כריך. שתי פרוסות עם מרגרינה, שהיו בשבילי אוצר אמיתי".

מחזור על שק מלט

נראה שהקצין חיבב את אלכסנדר ואולי אף חיפש דרך לבטא רגש אנושי שפיעם בו. פעם אחרת עבר לידו ולחש, כאילו לעצמו: "אם רצונך להתעדכן בנעשה, תוכל לקחת את העיתון שעוטף את האוכל שלי". מאז נהג לזרוק את העיתון בקרבתו. "כך למדנו, אני וחבריי, על הנעשה בעולם ובחזיתות הלחימה", אומר אלכסנדר.

זה היה בערב יום-הכיפורים תש"ה. אלכסנדר וחבריו רצו מאוד להתפלל בלילה את תפילת 'כל נדרי'. במהלך היממה הקודמת כתבו קטעים שזכרו בעל-פה מתפילת היום הקדוש, על פיסות נייר שגזרו משקי-המלט.

"הקאפו שלנו היה אוסטרי מווינה, אסיר פוליטי בעצמו, שלא שנא יהודים. סיפרנו לו שבלילה יחול היום הקדוש לנו וביקשנו את הסכמתו להתפלל. סוכם שנתכנס בתוך המנהרה, והוא יישאר בפתח, כדי להזהיר אותנו מפני הגרמנים. התכנסנו לתפילת 'כל נדרי', ולמזלנו הגרמנים לא הופיעו.

'כל נדרי' במנהרה

"אפילו עכשיו, כשאני נזכר באותה תפילה, בשרי נעשה חידודין-חידודין. כארבעים יהודים מתחת לאדמה, מושפלים, מפוחדים ובקושי נושמים – שואלים רשות 'להתפלל עם העבריינים' ומבקשים 'ונסלח לכל עדת בני-ישראל'. זאת הייתה תפילה 'ממעמקים' בכל המובנים. תפילת 'כל נדרי' כזאת לא התפללתי מימיי, לא בשנים שקדמו לה ולא בכל אלה שבאו לאחריה".

בשנת תש"ח עלה אלכסנדר לארץ וזכה להקים כאן משפחה עם רעייתו, אף היא ניצולת שואה, ילידת לודז'. יש להם ילדים ונכדים ו"הרבה נחת". לאורך ימים ושנים טובות.

פינת ההלכה ומנהג

מנהג 'כפרות'

שאלה: מהי משמעות מנהג ה'כפרות' בערב יום-הכיפורים?

תשובה: מנהג עתיק מימי הגאונים, הנהוג זה דורות רבים ברוב קהילות ישראל, לעשות מעין 'קרבן' בתרנגול לקראת יום-הכיפורים, "נפש תחת נפש", לעוררנו לחזור בתשובה בכל לב ונפש.

כדי שלא ייראה כמקריב קודשים מחוץ למקדש, בחרו במין זה, שאינו עולה כלל על המזבח. ועוד, שהתרנגול נקרא 'גבר', ולכן הוא מכפר על האדם.

לוקחים תרנגול לגבר ותרנגולת לאישה (אם אפשר, אחד לכל נפש). מוטב שיהיו לבנים, משום שנאמר (ישעיה א,יח): "אם יהיו חטאיכם כשנים - כשלג ילבינו". אומרים עליו כמה פסוקים ומסובבים אותו סביב הראש באמירת: "זה חליפתי, זה תמורתי, זה כפרתי...".

יותר מכול חשוב שהשחיטה והבדיקות ייעשו כדת וכדין, על-ידי שוחט מוסמך וירא-שמים, בפיקוח רבני צמוד. אם חוששים שהלחץ יהיה גדול מדיי, יש להקדים את ה'כפרות' בכמה ימים.

על-פי האר"י, ה'כפרה' היא מעין ה'שעיר המשתלח', הבא לכפר על כל עוונות בית-ישראל, ועיקר עבודתה היא בשחיטה. לכן אם היה פגם בשחיטה עצמה, צריך כפרה אחרת; אך אם השחיטה נעשתה כדין, אפילו אם גילו שהעוף 'טרפה', כבר נעשתה ה'כפרה'.

נוהגים לתת את העוף לעניים. יש לדאוג שהעוף הוכשר תחילה כדין, ולפחות יש לוודא שהמקבל יכשירו כראוי. יש פודים את הכפרות ונותנים את שוויין לעניים, כדי שלא יתביישו במה ש"נותנים להם את העוונות".

את האיברים הפנימיים נהוג לזרוק לאכילת בעלי-חיים, שראוי לרחם על הבריות כדי שירחמו עלינו מן השמים.

מי שלא מתאפשר לו לערוך כפרות בתרנגול, יעשה זאת בדג, ובאין-ברירה - בכסף, שיינתן לצדקה.

מקורות: טושו"ע או"ח סי' תרה, נו"כ, שו"ע אדמו"ר הזקן וכף החיים שם. שער הכולל פמ"ד, א-ב. שו"ת יחוה דעת ח"ב סי' עא.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)