תכלית הכוונה של היציאה לקראת המלך ושל קבלת פניו "בשדה" היא ההליכה לאחר מכן אחריו - "העירה" * ההכנה לזה מתחילה בראש-חודש אלול ואף קודם לכן, בשבת מברכים חודש אלול * הנתינת-כוח לזה היא מפרשתנו - "ראה אנוכי נותן לפניכם" - עבודה באופן של "ראייה" * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בלקוטי-תורה¹ דיבור-המתחיל אני לדודי ודודי לי ראשי-תיבות אלול, מבואר, ש"באלול הוא זמן התגלות י"ג מידות הרחמים", ואף-על-פי-כן, "הן ימות החול, ואינם ימים-טובים כמו שבתות ויום-טוב... ובוודאי יש הפרש גדול בין יום-הכיפורים ובין אלול".

ומבאר: "אך הנה יובן על-פי משל למלך שקודם בואו לעיר יוצאין... לקראתו ומקבלין פניו בשדה, ואז רשאין כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו, והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם", והיינו, שכאשר המלך נמצא ב"היכל מלכותו", אזי "אין נכנסים כי אם ברשות, ואף גם זאת המובחרים שבעם ויחידי סגולה", ויש צורך בכמה וכמה הכנות, מה-שאין-כן בהיותו בשדה, רשאים ויכולים כולם לגשת אל המלך ולהגיש לו בקשותיהם כו'.

ודוגמתו בנמשל - שחודש אלול מותר ב"עובדין דחול" השייכים ל"שדה", והיינו, שלא נמצאים ב"בית" - "כתפארת אדם לשבת בית"²,  וגם לא נמצאים ב"עיר" - "עיר אלוקינו"³, דקאי על אותיות התורה והתפילה שנקראים "אבנים" שמהם נעשים "בתים" ומריבוי ה"בתים" נעשית "עיר"⁴, אלא נמצאים ב"שדה" - "עשו גו' איש שדה"⁵, ששם עוסקים ב"עובדין דחול", ובאופן שלא נרגש בזה העניין ד"בכל דרכיך דעהו"⁶, (שהרי כאשר העסק בעובדין דחול הוא מתוך הרגש ד"בכל דרכיך דעהו", אזי עושים מה"עובדין דחול" - "עיר", וגם "בית"), שלכן נמצאים ב"שדה", במעמד ומצב של "איש שדה".

ואף-על-פי שנמצאים "בשדה" - בא המלך שם, שזהו תוכן העניין דהארת י"ג מידות הרחמים. ואף-על-פי-כן "הן ימות החול, ואינם ימים-טובים כמו שבתות ויום-טוב" - שהרי נמצאים בשדה, ב"עובדין דחול".

ב.  בסיום המשל הנ"ל מוסיף רבינו הזקן: "ובלכתו העירה הם הולכים אחריו". ולכאורה אינו מובן⁷: לשם מה מוסיף רבינו הזקן תיבות אלו - הרי כדי לבאר את העניין שימי חודש אלול הם ימות החול, נוגע רק העניין דמלך בשדה, ולא הליכתו לעיר?

אך העניין הוא - שבתיבות אלו מבאר רבינו הזקן את התכלית שבדבר:

מלבד המעלה שבעצם העניין שהמלך בא לשדה ומתגלה לכולם, שגם כאשר נמצאים במעמד ומצב ד"איש שדה" יכולים לראות את המלך, יש בזה מעלה עמוקה יותר - שעל-ידי זה יוצאים סוף-כל-סוף מהמעמד ומצב ד"שדה", וכאשר המלך הולך העירה, "הם הולכים אחריו".

וטעם הדבר - כיוון שבהיות המלך בשדה, נתקשר ה"איש שדה" אל המלך, באופן שאינו יכול להיפרד ולהינתק ממנו, וכיוון שכן, הרי היכן שהמלך הולך, הולך גם הוא אחריו.

וכמו-כן ברוחניות - שהארת י"ג מידות הרחמים שבחודש אלול פועלת לא רק שבהיותו עסוק ב"עובדין דחול" מאירים אצלו י"ג מידות-הרחמים, שהרי לא זו התכלית; התכלית היא - שייצא מהמעמד ומצב ד"עובדין דחול" ויבוא אל עיר המלוכה עד להיכל (בית) המלך.

ג. והנה, העניין ש"בלכתו העירה הם הולכים אחריו" - נעשה בראש-השנה כו', ואילו בחודש אלול נמצאים עדיין בשדה;

אבל אף-על-פי-כן, כיוון שכל עניין דורש הכנה והקדמה,

- כמו עניין השבת שההכנה לזה היא מערב שבת, ויתרה מזה, מתחילת השבוע, כפי שאומרים "היום יום ראשון בשבת", כיוון שאז מתחילה כבר ההכנה ליום השבת⁸. וכמו-כן ביום-טוב, כמבואר בלקוטי-תורה⁹ שהגילוי שהיה מאיר בבית-המקדש בכל יום-טוב "היה נמשך... עד הרגל הבא אחריו", ונמצא, שההכנה ליום-טוב היתה מתחילה עוד מהיום-טוב שלפניו -

הנה ההכנה להליכה אחריו בפועל בראש-השנה - מתחילה כבר בחודש אלול, ועוד לפני זה, בשבת מברכים חודש אלול, שמיניה מתברכין כולהו יומין¹⁰, והיינו, שהחל משבת מברכים, ובפרטיות יותר, החל מראש-חודש אלול, צריכים להתחיל להתכונן לצאת מהשדה ולילך לעיר.

בחיצוניות ובגלוי נמצאים עדיין בשדה, אבל בפנימיות נקודת הנשמה נרגש כבר שצריכים לצאת מהשדה ולילך אחר המלך העירה.

ההליכה ל"עיר" ו"בית" בפועל היא אמנם בראש-השנה, ואילו בחודש אלול נמצאים עדיין ב"שדה"; אבל בפנימיות הנשמה נעשה כבר בחודש אלול העניין ש"בלכתו העירה הם הולכים אחריו".

וזהו תוכן אמירת המזמור "לדוד ה' אורי" בחודש אלול¹¹, שבו אומרים "בקשו פני", היינו, לעורר את פנימיות הנשמה, ועל-ידי-זה - "את פניך הוי' אבקש"¹².

ולאחרי ההכנה בחודש אלול - הרי זה נמשך בפועל ובגלוי בראש-השנה (שהוא יום-טוב בגילוי), וגמר ההמשכה היא ביום-הכיפורים בתפלת נעילה, ואחר-כך נמשך בגילוי בקו השמחה בחג הסוכות עד לשמיני-עצרת, שבו מקריבים "פר אחד איל אחד"¹³, "ישראל ומלכא בלחודוהי"¹⁴, "יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך"¹⁵.

ד. וזהו הטעם שבשבת מברכים חודש אלול (או בראש-חודש אלול) קורין פרשת ראה - "ראה אנוכי נותן לפניכם"¹⁶:

כיוון שהעבודה דחודש אלול היא "בקשו פני", לכן קורין בתורה "ראה גו' לפניכם", מלשון פנימיות¹⁷, שזוהי הנתינת-כוח על העבודה ד"בקשו פני".

וממשיך בכתוב: "ברכה וקללה" - שהם ב' הקווין ד"סור מרע ועשה טוב", מצוות עשה ומצוות לא תעשה, ב' הקווין שבהם נחלקת כללות העבודה דקיום המצוות.

ועל-זה נאמר "לפניכם גו' ברכה וקללה" - שהעבודה בב' הקווין הנ"ל צריכה להיות "לפניכם", בפנימיות הנפש. והיינו, שאין הכוונה לשלול רק את העבודה בדרך "מצוות אנשים מלומדה"¹⁸, אלא הכוונה היא לשלול גם את העבודה שעל-פי טעם ודעת, כי, טעם ודעת אינם פנימיות, ואילו העבודה צריכה להיות באופן של פנימיות דווקא - "בקשו פני".

והכוח לזה נתבאר בהתחלת הפסוק - "אנוכי נותן לפניכם":

"אנוכי" - קאי על עצמותו יתברך, ועצמותו יתברך אומר: "אנוכי נותן - הנני נותן את עצמי ("איך גיב זיך אוועק") - לפניכם", שהוא-עניין התקשרות העצמות עם עצם הנשמה, שעל-ידי זה קשורה הפנימיות של איש ישראל עם העצמות.

ומצד זה נרגש בפנימיות הנפש - שהיכן שהמלך הולך, מוכרח גם הוא ללכת אחריו, להיותו קשור עם עצמות המלך.

ה. וזהו גם דיוק הלשון "ראה גו'" - שהעבודה צריכה להיות באופן של ראייה דווקא:

עניין ראייה הוא שעל-ידה נעשית ההתאמתות היותר חזקה, כידוע החילוק בין שמיעה לראייה¹⁹ - אינה דומה שמיעה לראייה²⁰ - שאף שגם על-ידי שמיעה מתאמת אצלו הדבר, הרי זה רק בחיצוניות הנפש, ולכן על-ידי קושייה נחלש אצלו העניין, ועד שיכול לבוא לידי החלטה הפכית ממה ששמע, מה-שאין-כן בראייה, הנה כמה קושיות שישאלו אצלו, ישיב: אני בעצמי ראיתי זאת, והיינו, שזוהי התאמתות שבפנימיות הנפש, ששם אין מקום לקושיות.

קושיות ותירוצים תופסים מקום רק בחיצוניות הנפש, ולכן, בעניין שכל התאמתותו היא רק על-ידי שמיעה שמגעת בחיצוניות הנפש בלבד, שייך לומר שעל-ידי קושייה תהיה חלישות בדבר, ועל-ידי תירוץ יחזור הדבר לאיתנו; מה-שאין-כן ראייה שמגעת בפנימיות הנפש - הרי שם אין נתינת מקום לקושיות וכו'; קושייה אינה פועלת חלישות, ותירוץ אינו מוסיף מאומה.

וזהו "ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה" - שהעבודה בב' הקווין דסור מרע ועשה טוב צריכה להיות באופן של ראייה ("ראה"), הקשורה עם פנימיות הנפש ("לפניכם").

והכוח לזה הוא ממתן-תורה²¹ - שהרי העניין דמתן-תורה היה באופן ש"עינינו ראו ולא זר" (כלשון הרמב"ם²²), והיינו, שהאמונה בתורה אינה מצד אות ומופת, אלא זהו עניין שכל בני-ישראל (כל הנשמות שהיו בשעת מתן-תורה²³) ראו בעצמם, ועל-ידי זה נתאמת העניין דתורה ומצוות אצל כל בני-ישראל בפנימיותם.

בפנימיות מונח אצל כל אחד מישראל שהיכן שהמלך הולך מוכרח גם הוא לילך אחריו. ופנימיות זו ישנה אצל כל בני-ישראל. אבל יש צורך לעורר פנימיות זו, וזוהי העבודה דחודש אלול - "בקשו פני" - לבקש ולחפש את הפנימיות, ועבודה זו היא ההכנה שעניין זה יאיר בראש-השנה בגילוי, ומזה נמשך  גם על כל השנה, שקיום התורה ומצוות לא יהיה בדרך "מצוות אנשים מלומדה", וגם לא עבודה שעל-פי טעם ודעת, אלא מצד פנימיות הנשמה.

וזהו גם הכלי להמשכת שנה טובה ומתוקה בכל המצטרך, בגשמיות וברוחניות.

* * *

ו. אודות העניין  ד"ראה אנוכי גו'" נאמר הלשון "נותן" - ד"כל הנותן בעין יפה הוא נותן"²⁴, והיינו, שנותנים את כל העניינים.

ובפרטיות יותר:

בעניין הראייה גופא ישנן ב' מדריגות: (א) ראייה שעל-ידי העין, (ב) ההבטה שמצד העצם שלא על-ידי העין, כמו שכתוב²⁵ "אם יוצר עין הלא יביט", שפירושו הלא יביט בעצמו שלא על-ידי העין²⁶.

וזהו "ראה אנוכי נותן" - שהקב"ה נותן לבני-ישראל גם המדריגה היותר נעלית שבראייה.

ז. והעניין בזה:

נתבאר לעיל (ס"ה) מעלת הראייה בכלל (כולל גם ראייה שעל-ידי העיניים) לגבי שמיעה, שעל-ידה נעשית ההתאמתות היותר חזקה.

וזהו גם ש"אין עד נעשה דיין", ומהטעמים לזה - לפי שהדיין צריך להביט על העניין בב' קווין שקולים, לזכות ולחוב, וכיוון שהוא בעצמו ראה את הדבר, "לא מצו חזו ליה זכותא"²⁷.

כלומר: בשעה שהדיין שומע מפי עדים, הרי אף-על-פי שההתאמתות שעל-ידי עדות היא גדולה יותר מההתאמתות שעל-ידי השגה, שהרי השגה היא כמו שמיעה, ואילו עדות הוא עניין של "גזירת הכתוב"²⁸ שלמעלה מהשכל, מכל-מקום, כל זמן שלא ראה את הדבר בעצמו, יכול עדיין למצוא לו זכות; מה-שאין-כן כאשר ראה את הדבר בעצמו, "לא מצו חזו ליה זכותא".

ונמצא, שההתאמתות שעל-ידי ראייה נעלית יותר לא רק מהשגה (שמיעה), אלא גם מקבלת עדות.

ואף-על-פי-כן, יש בראייה עצמה ב' מדריגות:

א) ראייה שעל-ידי ממוצע - הממוצע דעין הגשמי, שבו מלובש כוח הראייה, אחד מחמשת החושים, שעל-ידו נתפס הדבר במוח; או ממוצע רוחני, שהוא-עניין ראייה דחכמה, ובשני האופנים, כיוון שהראייה היא על-ידי ממוצע, אין זה נוגע בפנימיות הנפש ממש.

ב) "הלא יביט" - בעצמו שלא על-ידי ממוצע, שזוהי הראייה שמצד עצם ופנימיות הנפש.

ויש להביא הוכחה להאמור שראייה שעל-ידי ממוצע אינה נוגעת בפנימיות הנפש ממש:

הכלל ש"אין עד נעשה דיין" הוא בדיני נפשות דווקא, מה-שאין-כן בדיני ממונות - "עד נעשה דיין"²⁷.

ומזה מוכח שגם ראיית העין ("עד") אינה עניין שנוגע בפנימיות נפשו ממש - שהרי בעניינים שנוגעים לעצמו או לקרובו הרי הוא פסול לדין, כיוון שזהו עניין שנוגע בפנימיות הנפש ממש, וכיוון שבדיני ממונות נעשה דיין אף-על-פי שראה את הדבר, על כרחך צריך לומר, שראיית הדבר אינה נוגעת בפנימיות נפשו ממש (ורק ראייה שבבחינת "הלא יביט", שלא על-ידי ממוצע, הוא-עניין שנוגע בפנימיות הנפש ממש).

וזהו "ראה אנוכי נותן גו'" - דכיוון ש"כל הנותן בעין יפה הוא נותן", ניתן לבני-ישראל גם המדריגה הב' שבעניין הראייה, ועניינו בעבודה - שקיום המצוות צריך להיות לא בדרך "מצוות אנשים מלומדה", ולא באופן של השגה, וגם לא באופן של ראייה כפי שרואים דבר זר, אלא באופן של ראייה כזו שנוגעת בפנימיותו ממש.

והכוח על זה הוא ממתן-תורה:

כאשר הקב"ה אמר "אנוכי הוי' אלוקיך"²⁰, הרי כיוון שדיבורו של הקב"ה חשיב מעשה³⁰, אזי נעשה כן אצל כל אחד ואחד מישראל - ש"אנוכי" נעשה "הוי' אלוקיך", כוחך וחיותך¹⁷, היינו, שהכוח והחיות של כל אחד מישראל הוא - "אנוכי".

וכיוון שכן, הרי מובן, שעניין התורה ומצוות אינו כמו מי שרואה דבר שחוץ הימנו (כמו בבחינה הא' שבראייה), אלא כמו דבר שהוא קרוב אליו, ולא רק  קרוב אליו, אלא זה הוא בעצמו, כמבואר בתניא³¹ שנשמתו של כל אחד מישראל היא "חלק אלוקה ממעל ממש".

וזהו אמיתית הפירוש ד"ראה אנוכי נותן לפניכם" - "לפניכם" היינו הפנימיות דפנימיות  שבנפש, שנמשך ובא מבחינת "אנוכי".

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת ראה, מברכים חודש אלול ה'תשי"ז - 'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תשי"ז כרך כ (ג) עמ' 224-230 - בלתי מוגה)

---------

1) פרשתנו לב,א ואילך.

2) ישעיה מד,יג.

3) תהילים מח,ב.

4) ראה יהל-אור עה"פ (עמ' קעט ואילך).

5) תולדות כה,כז. וראה אוה"ת עה"פ (קמב,ב ואילך).

6) משלי ג,ו. וראה רמב"ם הל' דעות ספ"ג.

7) ראה גם לקו"ש ח"ד עמ' 1344.

8) ראה רמב"ן יתרו כ,ח.

9) ברכה צח,ב.

10) ראה זח"ב סג,ב. פח,א.

11) ראה גם שיחת ש"פ ראה, מבה"ח אלול ה'תשט"ז בהתחלתה (תו"מ חי"ז ס"ע 166). וש"נ.

12) תהילים כז,ח. וראה יהל-אור עה"פ (עמ' קד ואילך).

13) פינחס כט,לו.

14) ראה זוהר ח"א סד,א-ב. ח"ג לב,א. קד,ב.

15) משלי ה,יז. וראה סה"מ מלוקט ח"ה ריש עמ' כג. וש"נ.

16) ריש פרשתנו.

17) ראה לקו"ת ריש פרשתנו. ובכ"מ.

18) ישעיה כט,יג. וראה תניא פל"ט. ובכ"מ.

19) ראה ד"ה פדה בשלום תשי"ג פ"ג (תו"מ ח"ז עמ' 199). וש"נ.

20) מכילתא יתרו יט,ט.

21) ראה גם לקמן ס"ח.

22) הל' יסוה"ת רפ"ח.

23) ראה פרדר"א פמ"א. ועוד.

24) ראה ב"ב נג, רע"א. וש"נ.

25) תהילים צד,ט.

26) ראה המשך תער"ב ח"ג עמ' א'תי. ועוד.

27) ר"ה כו, רע"א.

28) ראה לקו"ש חכ"א עמ' 62. וש"נ.

29) יתרו כ,ב.

30) ראה שבת קיט, רע"ב. ב"ר פמ"ד, כב.

31) רפ"ב.