רבים זכו להתקרב לאור התורה והמצוות דווקא במעמדים של שמחה. בעולם של ימינו יש הרבה מאמצים 'לעשות שמח', אבל בדרך-כלל אין זו שמחה אמיתית, אלא התפרקות יצרים. אחרי 'שמחה' כזאת אין האדם חש התרוממות-רוח ואין הוא מרגיש שקיבל כוחות חדשים, אלא להפך, מרוקן מאנרגיות ומחדווה אמיתית. לכן בני-האדם מוקסמים כל-כך לראות שמחה אמיתית, טהורה, שמרימה את האדם לפסגות חדשות.
יש גם-כן מי שבתודעתם מתחברת שמירת התורה והמצוות עם תחושת עול ופחד, ואין הדבר מושך את ליבם להתקרב לעבודת ה'. ודאי שיהודי צריך לעבוד את ה' מתוך קבלת-עול ויראת-שמים, אבל אין בזה סתירה לשמחה. לצד היראה צריך יהודי להיות מלא שמחה מהזכות שניתנה לו לגרום נחת-רוח לאביו שבשמים, בבחינת "עבדו את ה' בשמחה". שמחה זו היא כמו מגנט, שמושך אליו גם יהודים נוספים.
שמחה ותענוג
באחת משיחותיו (התוועדויות תשמ"ח כרך ב, עמ' 271) מדבר הרבי מליובאוויטש על כך "שכל עניין בעבודת ה' ייעשה מתוך תענוג ושמחה", ובהמשך לזה הוא אומר, ששמחה זו צריכה להיות "לא רק בנוגע לעצמו, אלא גם בנוגע לזה שצריכים לקרבו ליהדות, שהתקרבותו לתורה ומצוות תהיה (לא מצד יראת העונש וכיוצא בזה, אלא) על-ידי זה שמרגיש הטוב-טעם והתענוג שיש בתורה ומצוות".
ועוד הוא אומר (שם עמ' 270): "ההשפעה על הזולת צריכה להיות באופן כזה שתגרום לשמחה ותענוג גם אצל הזולת". כלומר, הפעילות לקרב יהודי לאור התורה והמצוות צריכה להיעשות בדרך שתביא לאותו יהודי תחושת שמחה ותענוג.
השמחה מסייעת גם-כן להתגבר על הקשיים הרבים הכרוכים בשינוי הרגלים ואורחות-חיים. על השמחה נאמר שהיא "פורץ גדר", ובכוחה לפרוץ מגבלות. דברים שאדם מתקשה לעשותם במצבים רגילים, הוא יכול להשיגם כשהוא שרוי בשמחה. יתרה מזו: השמחה יכולה להביא את האדם לעשות דברים שנראו בלתי-אפשריים לגמרי.
הרבי הביא פעמים רבות משל לזה מאדם שנותנים לו ארגז כבד ומורים לו לשאתו לביתו. כשהאיש שואל מה יש בארגז, משיבים לו: אבנים. האיש נושא את הארגז הכבד, וכעבור זמן קצר מרגיש את קושי המשא, ובשלב כלשהו מניח את הארגז מידיו וטוען שאין לו כוח להמשיך. ברגע זה, כשהאיש כולו נוטף זיעה, תשוש וחסר-כוחות, באים ואומרים לו שאמנם יש בארגז אבנים, אבל אלה אינן אבנים פשוטות, אלא אבני-חן, יהלומים יקרים, והוא מחזיק בידו אוצר יקר – אין ספק שיקום בשמחה ויישא את הארגז הכבד לביתו כאילו היה נוצה קלילה.
השמחה נוסכת אפוא באדם כוחות חדשים, עד שכל מושגי היכולת ואי-היכולת משתנים לגמרי. כשיהודי זוכה לחוש את השמחה שבהתקרבות לקב"ה, פתאום שום דבר לא קשה לו. הוא יכול לשנות את כל אורחות-חייו במהירות ובקלות, בלי לחוש בקושי כלשהו, שכן השמחה ממלאת אותו תעצומות-נפש וגבורה.
פתיחת הנפש
השמחה גם פותחת את הנפש. אנו רואים פעמים רבות שבעת שמחה האדם משתחרר מעכבות רבות וממעצורים הטבועים באופיו. קמצן מפזר כספים רבים בעת שמחתו. אדם קר ומאופק מתחיל פתאום לרקוד ולפזז. כי השמחה פותחת את המעצורים בצינורות החיות של הנפש, ומאפשרת לכוחותיה הבלתי-מוגבלים של הנשמה לפרוץ ולהתגלות.
כשיהודי נסחף בשמחה של מצווה, נפשו נפתחת, מחיצות נופלות, מכשולים מתמוססים. כשהוא מקבל החלטה טובה במעמד של שמחה, קל לו הרבה יותר לעמוד בה, כי השמחה נותנת לו את הכוחות להתגבר על הקשיים. על-כן כדאי מאוד לנצל זמני שמחה, כמו שמחת בית-השואבה או הקפות שמחת-תורה, כדי למשוך את ליבם של יהודים נוספים אל אור התורה ומצוותיה. |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
