פרשת בראשית עוסקת בבריאת העולם, "עולם על מילואו נברא" - עבודת הצדיקים * פרשת נח, העוסקת בטיהור העולם על-ידי מי המבול - עניינה עבודת בעלי-תשובה * לאחר מכן באים לפרשת לך-לך, שבה נדרש היהודי להוסיף ולהתעלות באין-ערוך, למעלה ממדידה והגבלה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. כאשר מעבירים את הסדרה, ונזכרים ששם הסדרה הוא "לך-לך" [היינו, אף-על-פי שבסדרה זו ישנם ריבוי עניינים, ואילו ציווי הקב"ה לאברהם "לך לך מארצך וממולדתך גו'" מסופר רק בפסוקים הראשונים שבסדרה, אף-על-פי-כן, נקראת כל הפרשה כולה בשם "לך-לך"] - הרי זה מזכיר ומעורר שהעבודה צריכה להיות באופן ד"לך-לך", הליכה אמיתית, למעלה ממדידה והגבלה, באין-ערוך לגבי דרגתו הקודמת.
ולא רק כאשר מדובר אודות ענייני הרשות - דמאי קא-משמע-לן, אלא גם כאשר מדובר אודות ענייני קדושה, נדרשת העבודה ד"לך-לך", עלייה והילוך שבאין-ערוך.
זאת אומרת: גם כאשר עבודתו היא באופן ד"בכל מאודך", הנה כאשר מתרגל בעבודה זו, הרי ההרגל נעשה טבע שני, או (כהלשון המובא במקום אחר) טבע סתם, ומאחר שזה נעשה טבעו ורגילותו, שוב אינו נקרא "עובד אלוקים" על-ידי עבודה זו, אלא "אשר לא עבדו".
וכמבואר בתניא (פרק ט"ו) "מה שכתוב בגמרא דעובד אלוקים היינו מי ששונה פרקו מאה פעמים ואחד, ולא עבדו היינו מי ששונה פרקו מאה פעמים לבד" - שזהו "משום שבימיהם היה הרגילות לשנות כל פרק מאה פעמים... ולכן זאת הפעם המאה ואחת היתרה על הרגילות שהורגל מנעוריו, שקולה כנגד כולן... להיות נקרא עובד אלוקים".
והנה, "בימיהם היה הרגילות לשנות כל פרק מאה פעמים", ולכן כאשר לומד מאה פעמים ואחד, נקרא "עובד אלוקים"; אבל כאשר מתרגל ללמוד מאה פעמים ואחד - הרי גם כאשר לומד מאה פעמים ואחד, שוב אינו נקרא "עובד אלוקים", ולא זו בלבד שאינו נקרא "עובד אלוקים", אלא יתירה מזו: "אשר לא עבדו"!
וכפי שידע איניש בנפשיה, שכאשר עושה דבר מסויים מצד הרגילות שלו - אינו זקוק ליגיעה ולהשתדלות בעניין זה, ולכן אינו נקרא "עובד אלוקים" מצד עבודה זו.
דוגמה פשוטה לדבר:
כאשר נולד ילד יהודי להורים שעבודתם היא באופן ד"בכל מאודך" - הרי תיכף ומיד מהרגע שיצא לאוויר העולם, "בטרם ידע הנער מאוס ברע ובחור בטוב", הרי הוא גדל באווירה של עבודת-ה' באופן ד"בכל מאודך".
וכאשר שולחים אותו למוסד חינוך - הרי אופן החינוך הוא ברוח זו, כי אף-על-פי שהחינוך הוא אמנם "על פי דרכו", הרי זה באופן שהפנימיות שבזה חדורה בכללות העניין ד"בכל מאודך".
וגם אחר-כך הרי הוא דר בסביבה החדורה בעבודת-ה' באופן "דבכל מאודך" - ולכן, העבודה ד"בכל מאודך" נעשית טבעו ורגילותו, מאחר שאינו יודע אודות אפשרות אחרת - מעולם לא ראה מציאות אחרת!
ולכן, אין זה נחשב לעבודה ויגיעה שלו, ואין זה אפילו "קב שלו" ("קב" אחד בלבד שלו) - כי לא הייתה לו ברירה להיוולד אצל הורים אחרים, וכאשר הכניסוהו למוסד חינוך הנ"ל (בהיותו בן ג' או ה' שנים) לא שאלו אותו לאיזה מוסד חינוך ברצונו להיכנס (ועל-דרך זה בנוגע למוסדות חינוך לבנות), ובמילא נעשתה הנהגה זו לטבע ורגילות אצלו.
ועל זה באה ההוראה דפרשתנו - "לך-לך מארצך וממולדתך ומבית אביך": למרות שמדובר אודות "ארצך ומולדתך" דקדושה, אופן העבודה ד"בכל מאודך", אף-על-פי-כן, מאחר שזהו "ארצך ומולדתך", טבעו ורגילותו כו', הרי הוא במעמד ומצב ד"אשר לא עבדו", ולכן נדרש ממנו העניין ד"לך-לך", עילוי והליכה שבאין-ערוך לגבי דרגתו הקודמת, למעלה ממדידה והגבלה לגמרי.
זאת אומרת: נקודת ההוראה דפרשת "לך-לך" היא - שגם כאשר נמצאים במעמד ומצב נעלה ביותר, נדרשת עלייה והילוך באופן שבאין-ערוך כו'.
ב. וזהו גם סדר הפרשיות - בראשית, נח ולך-לך:
בפרשת בראשית מדובר אודות כללות העבודה דבר-נש עסיק באורייתא ומקיים עלמא. וכפי שנתבאר (לעיל, שיחת שבת בראשית תשמ"ב ס"י) מה שכתוב בדרושי חסידות שחידוש התהוות העולם שעל-ידי עבודת בני-ישראל הוא בדוגמת החידוש דהתהוות יש מאין, היינו, שבני-ישראל פועלים בעבודתם "שמים חדשים וארץ חדשה".
ולאחרי פרשת בראשית באה פרשת נח - שהחילוק ביניהם הוא בדוגמת כללות החילוק שבין עבודת הצדיקים ועבודת הבעלי-תשובה. והביאור בזה:
פרשת בראשית עניינה - בריאת העולם, "עולם על מילואו נברא", שזהו כללות העניין דעבודת הצדיקים - "האלוקים עשה את האדם ישר".
דהנה, בקבלה וחסידות מבואר אמנם שכללות העניין דבריאת העולם קשור עם עבודת התשובה, כי בריאת עולם התיקון הייתה לאחרי שבירת הכלים שבעולם התוהו, ולכן הרי זה קשור עם כללות העניין דעבודת התשובה - להשיב את הניצוצות שנפלו בשבירת הכלים. וזהו כללות העניין דסותר על מנת לבנות - בניין עולם התיקון, בדוגמת כללות העניין דעבודת התשובה.
אבל אף-על-פי-כן, על-פי פשטות העניינים מובן שפרשת בראשית קשורה עם כללות העניין דעבודת הצדיקים, מאחר ש"עולם על מילואו נברא", באופן ד"האלוקים עשה את האדם ישר".
ולאחרי זה באה פרשת נח, שעניינה - "כי מי נח זאת לי" [וכמבואר בדרושי חסידות שזה קשור עם בחינת "כימי עולם וכשנים קדמוניות"], נייחא דרוחא, נייחא לעליונים ונייחא לתחתונים - לאחרי שהעולם היה במעמד ומצב ש"ותמלא הארץ גו'" עניינים בלתי רצויים. זאת אומרת, שהנקודה הכללית דפרשת נח היא - עבודת התשובה.
וכמבואר בדרושי חסידות שהארבעים יום דירידת גשמי המבול הם בדוגמת הארבעים סאה דמקווה - מאחר שכללות עניין המבול בא לטהר את הארץ, בדוגמת העניין ד"לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם", שזהו כללות העניין דעבודת התשובה.
ועבודת התשובה דפרשת נח היא באופן שנח הקריב קרבנות מן הבהמות שהיו בארץ קודם המבול, זאת אומרת, שלוקחים דבר שהיה בארץ שעליה נאמר "ותימלא הארץ גו", ומהפכים זאת להיות קורבן לה', ועד שעל-ידי זה נפעל כללות העניין ד"וירח ה' את ריח הניחוח".
ועל-ידי זה - "ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף גו' ולא אוסיף", "כפל הדבר לשבועה", ובאופן ד"לא ישבותו" - עניין הנצחיות.
ג. והנה, כללות עניין הנצחיות קשור עם עבודת התשובה דווקא. והביאור בזה:
מבואר בשמונה פרקים להרמב"ם בהקדמה למסכת אבות ("מילי דחסידותא"), שישנו עילוי בעבודת הבעל-תשובה שכבש את יצרו לגבי עבודת הצדיק שלא נתנסה בזה - כי אצל הצדיק אי-אפשר לדעת בבירור שעבודתו תהיה כן בתמידות, מאחר שלא הגיע לידי ניסיון, אבל הבעל-תשובה, שבא לידי ניסיון וכבש את יצרו כו' - הרי בודאי שימשיך בעבודתו בתמידות ובאופן נצחי.
דוגמה לדבר:
שטר שיצא עליו ערעור ונתקיים בבית-דין, לא שייך עוד עניין של ערעור על שטר זה. דהנה, גם קודם שנתקיים השטר בבית-דין, יש בו תוקף דשטר על-פי תורה, אלא שאין זה שולל את האפשרות שיבוא מישהו ויערער על השטר. אבל לאחרי שיצא ערעור על השטר ונתקיים בבית-דין, נעשה תוקף השטר באופן ששוב לא יוכלו לערער עליו כלל.
ועל-דרך זה מובן בנוגע לענייננו - שדווקא לאחרי שעמד בניסיון וכבש את יצרו, נעשית עבודתו באופן נצחי, שלא שייך בה שינוי כו'.
ועל-פי זה מובן שכללות עניין הנצחיות ("לא ישבותו") בעבודת האדם - שייך בעבודת התשובה דווקא. וזהו הקשר ד"לא ישבותו" עם פרשת נח, שנקודתה - עבודת התשובה.
ד. על-פי האמור לעיל מובן שלאחרי פרשת בראשית ופרשת נח נמצאים במעמד ומצב נעלה ביותר - כי ישנם כבר ב' אופני העבודה, הן עבודת הצדיקים (פרשת בראשית) והן עבודת התשובה (פרשת נח).
ולא זו בלבד שישנם ב' אופני עבודה אלו בנוגע לעצמו, אלא עבודתו היא באופן שפועל ב' אופני עבודה הנ"ל בכללות העולם: פרשת בראשית - עבודת הצדיקים בנוגע לכללות העולם, ופרשת נח - עבודת התשובה בנוגע לכללות העולם.
והנה, לאחרי כל עילויים הנ"ל, מגיעים לשבת פרשת לך-לך, ואז אומרים לו ליהודי שצריך להיות "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך", היינו, שלאחרי כל זה נדרשת ממנו עבודה באופן דעלייה והילוך שבאין-ערוך לגמרי!
זאת אומרת: לאחרי כללות העבודה דחודש תשרי, אותיות "רשית", שאז נמשכים כל ענייני בני-ישראל בגשמיות וברוחניות על כל השנה כולה, הנה כאשר מגיע חודש מרחשוון, שאז מפרקים את המטען הרוחני שרכשו במשך חודש תשרי ("מען פאקט פאנאנדער די 'סחורה' וואס מען האט איינגעהאנדעלט און איינגעקויפט במשך חודש תשרי") - כידוע פתגם רבותינו נשיאינו - הנה בבוא שבת פרשת לך-לך, שאז לומדים וקוראים בתורה פרשת לך-לך, וצריכים לחיות עם ההוראות דפרשה זו (כתורת אדמו"ר הזקן הידועה שצריכים לחיות עם ההוראות דפרשת השבוע) - לומדים הוראה כללית על כל השנה כולה, שהעבודה בכל עניינים הנ"ל צריכה להיות באופן דעלייה והילוך שבאין-ערוך, למעלה ממדידה והגבלה לגמרי.
וכפי שמבאר אדמו"ר הזקן בתורה-אור (ריש פרשתנו) [שמאמרים אלו נלקטו ונסדרו על-ידי הצמח-צדק] שבכללות העניין ד"לך-לך" ועל-דרך זה "וילך למסעיו" - ישנם ב' אופני הליכה: מלמעלה למטה, ומלמטה למעלה.
וכמבואר שם ש"אברם הוא שכל הנעלם מכל רעיון", ומשם צריך להיות עניין ההילוך מלמעלה למטה, "מאב רם בחינת יסוד אבא עד אל הארץ בחינת מלכות", ועל-ידי זה נפעל העניין ד"אשר אראך" - "אראה ואגלה אותך בעצמך כו'", היינו, שעל-ידי זה הרי הוא מגיע לדרגה נעלית יותר - באין-ערוך מבחינת "שכל הנעלם מכל רעיון". וזהו גם עניין ההילוך מלמטה למעלה, היינו, שעל-ידי הירידה למטה הרי הוא מגיע לדרגה נעלית יותר כו'.
וכמדובר כמה פעמים שכאשר ישנם ב' פירושים בעניין אחד (העניין ד"לך-לך", הליכה מלמעלה למטה, והליכה מלמטה למעלה) - בהכרח לומר שאינם ב' פירושים נפרדים, אלא ישנו קשר ביניהם, ועד שהם עניין אחד, כמדובר כמה פעמים אודות הראייה לדבר מפירוש תיבת "שעטנז" - צירוף ג' העניינים ד"שוע טווי ונוז".
ה. והנה, כללות עבודת האדם באופן דהליכה מלמעלה למטה - מודגשת בסדר העבודה מידי יום ביומו:
לכל לראש צריך להתפלל בבית-הכנסת, ואחר-כך צריך ללמוד תורה בבית-המדרש, ואחר-כך הרי הוא הולך מלמעלה למטה - להתעסק בענייני העולם, "הנהג בהם מנהג דרך ארץ". ועל-ידי ירידה זו נפעל עילוי נעלה יותר וכו'.
ועל-דרך בנוגע לכללות חיי האדם:
לכל לראש ישנם השנים שבהם עיקר עסקו בלימוד התורה - החל מ"בן חמש שנים למקרא, בן עשר שנים למשנה, בן חמש-עשרה לגמרא כו'", שאז עבודתו צריכה להיות באופן ד"תורתו אומנתו" (אפילו לשיטת ר' ישמעאל) - מאחר שאין לו דאגות הפרנסה וכו'.
ואחר-כך באות השנים שבהן עבודתו היא באופן דהליכה מלמעלה למטה, היינו, שיורד למטה להתעסק בענייני העולם, מאחר ש"ריחיים בצווארו", כי הוא חייב לפרנס את בני ביתו.
והנה, גם באותן השנים שבהן עבודתו היא באופן ד"תורתו אומנתו" - צריכה להיות עבודתו באופן ד"לך-לך", ובב' אופני ההליכה, הן ההליכה מלמטה למעלה, והן ההליכה מלמעלה למטה, כדלקמן.
ו. והביאור בזה:
העבודה דהליכה מלמטה למעלה, עניינה - שצריך להוסיף עוד יותר ולהגיע לדרגה נעלית יותר בלימוד התורה.
דהנה, כאשר מדובר אודות תלמיד הראוי לשמו, היינו, תלמיד שמנצל את הזמן באופן המתאים ולומד כדבעי כו' - נשאלת השאלה: כיצד יכול להוסיף עוד יותר בלימוד התורה, הרי במשך המעת-לעת ישנם כ"ד שעות בלבד, ומאחר שהוא מנצל את כל זמנו באופן המתאים, מהיכן יקח זמן נוסף כדי להוסיף בלימוד התורה?!
הנה על זה אומרים לו שבלימוד התורה ישנם ב' עניינים: כמות ואיכות. ולכן, גם כאשר נראה לו שאינו יכול להוסיף בכמות דלימוד התורה, הרי בוודאי שיכול להוסיף באיכות דלימוד התורה.
ובאמת אפשר להוסיף גם בכמות הלימוד - שהרי רואים בפועל שכאשר הלימוד הוא בעצלתיים, הרי הכמות שמספיק ללמוד היא פחותה מאשר הכמות שהיה יכול להספיק אם היה לומד מתוך חיות כו'. ועל-פי זה מובן שאפשר להוסיף גם בכמות הלימוד - כי כאשר לומד בחיות יותר, הרי הוא מספיק ללמוד כמות גדולה יותר.
והנה, ב' העניינים דכמות ואיכות, אינם ב' דרגות בלבד, אלא הם ב' סוגים כלליים, שבכל אחד מהם ישנם ריבוי דרגות.
ועל-דרך המבואר באגרת-הקודש (סימן י"ז) בנוגע לכללות העניין דגן-עדן - "שיש כמה וכמה מעלות ומדרגות גן-עדן זה למעלה מזה עד רום המעלות", אף-על-פי שבכללות ישנם בגן-עדן ב' בחינות בלבד - גן-עדן התחתון וגן-עדן העליון.
ועל-דרך זה מובן בנוגע לב' העניינים דכמות ואיכות שבלימוד התורה - שהם ב' סוגים כלליים, ובהם ישנם ריבוי דרגות.
ובפרט שכללות העניין דגן-עדן קשור עם לימוד התורה - כי קיום המצוות שייך רק בעולם הזה ולא בגן-עדן, מה-שאין-כן לימוד התורה שייך גם בגן-עדן, כפי שמצינו שיש מתיבתא דרקיעא, מתיבתא דשמיא, מתיבתא דקוב"ה וכו'.
ז. על-דרך זה צריך להיות עניין ההילוך מלמעלה למטה:
גם כאשר הוא תלמיד הראוי לשמו, היינו שכל חיותו בלימוד התורה - אינו יכול להסתפק בלימוד התורה בלבד, אלא נדרשת ממנו הליכה מלמעלה למטה, "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך", לצאת החוצה ולהשפיע על יהודי שנמצא בחוץ להניח תפילין, ולקנות אות בספר-תורה.
וכמבואר באגרת-הקודש (סימן ה') שגם תלמידי-חכמים העוסקים בלימוד התורה, צריכים לעסוק בגמילות-חסדים, כמאמר רז"ל, כל האומר אין לי אלא תורה וכו'.
ומאחר שמדובר אודות תלמיד הראוי לשמו, היינו, שכל חיותו היא בלימוד התורה, בדוגמת "דגים שבים" [והרי משל זה נאמר בנוגע ללימוד התורה דווקא, ולא בנוגע לקיום המצוות] - מובן שההילוך מלמעלה למטה, לצאת החוצה ולהתעסק בהפצת המעיינות כו', הרי זה עניין הדורש תנועה של מסירת-נפש, ובסגנון אחר: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך", הליכה באופן שבאין-ערוך.
וזהו כללות עניין ההליכה מלמעלה למטה - היינו, שנוסף על עיקר עסקו בלימוד התורה, הרי הוא מנצל את הזמנים הפנויים (על-פי הוראת הנהלת הישיבה) לעסוק בכללות העניין דהפצת המעיינות חוצה, ולאחרי זה - בכללות עניין המבצעים.
ח. והנה, כאשר התלמיד יוצא להתעסק בהפצת המעיינות חוצה, הרי אף-על-פי שפעולה זו באה אצלו על-ידי עניין של מסירות-נפש, אף-על-פי-כן, בנוגע לפעולה עם הזולת אין ניכר אצלו כלל שזהו עניין הכרוך עם מסירות-נפש, היינו, שעושה זאת מתוך הכרח כו', אלא הוא מתעסק בזה מתוך חיות כו'.
ואף-על-פי שהוא תלמיד ישיבה, ועניינו רק לקבל ולציית להוראות של הראש-ישיבה, המשפיע והמשגיח, ובפרט על-פי המבואר בשיחה הידועה (ספר-השיחות תורת-שלום, עמ' 75 ואילך) אודות אור המשפיע ואור המקבל, ואם-כן, למאי נפקא מינה (לכאורה) אם פעולתו בהפצת המעיינות חוצה היא מתוך הרגש וחיות כו', העיקר הוא שמציית ומתנהג בפועל על-פי ההוראות שמקבל מהנהלת הישיבה?!
הנה הביאור בזה - כאשר מתעסק בהפצת המעיינות חוצה ללא כל חיות כו', הנה כאשר אותו יהודי שמנסה להשפיע עליו רואה שהוא מדבר עמו מתוך כפייה והכרח, או שעושה זאת בקרירות ("קאלט בלוטיק") על-כל-פנים, או באופן ד"מים פושרים", ללא הרגש וחיות כו' - הרי בוודאי שלא יצליח לפעול מאומה על הזולת.
ולכן, למרות שראשית העבודה ועיקרה ושורשה היא באופן דקבלת-עול, הנה ביחד עם זה הרי הוא מתעסק בכללות העניין דהפצת המעיינות חוצה מתוך הרגש וחיות דווקא.
ואינו יכול לטעון שעבודתו תהיה באופן ד"עבד נאמן", כמבואר בהמשך תרס"ו שעבודתו היא באופן דקבלת-עול בתכלית השלימות, היינו, שכל מציאותו היא מציאות האדון, עד שהתענוג שלו הוא תענוג האדון וכו' - כי עד שיגיע לדרגת העבודה ד"עבד נאמן" יעברו מספר ימים, ואילו הפעולה עם הזולת (להצילו מיד ה"קלוגינקער") צריכה להיות תיכף ומיד, ואי-אפשר להמתין עד שיגיע לדרגת העבודה ד"עבד נאמן", ולכן, הפעולה וההתעסקות עם הזולת צריכה להיות מתוך חיות כו'.
זאת אומרת: כאשר מדבר ומשפיע על הזולת, צריך לדבר עמו בדברים היוצאים מן הלב, וכהדיוק "מן הלב", היינו, פנימיות הלב, ולא רק מן השפה ולחוץ, אפילו שפת הלב, אלא מתוך פנימיות הלב דווקא.
ט. והנה, כללות העבודה ד"לך-לך", עניין ההילוך, צריך להיות בתמידות, במשך כל זמן עבודתו בהיות נשמתו מלובשת בגופו, שהרי הנשמות המלובשות בגוף הן בבחינת "מהלכים", כמו שכתוב "ונתתי לך מהלכים" גו'. זאת אומרת: גם כאשר עבודתו היא בתכלית העילוי, נדרשת ממנו תנועת ההליכה לדרגה נעלית יותר.
וכפי שמצינו בנוגע לאופן עבודת משה רבינו:
עבודתו של משה רבינו הייתה בתכלית העילוי, שהרי משה רבינו היה מבחר מין האנושי. ובפרט לאחרי גודל העילוי ד"משה קבל תורה מסיני".
והנה, מבלי הבט על גודל המעלה שבעבודת משה רבינו תיכף לאחרי מתן תורה - לא הסתפק בזה, אלא המשיך גם אחר-כך בלימוד התורה, בעילוי אחר עילוי.
ועל-דרך זה בנוגע להילוך שמלמעלה למטה:
למרות שעבודת משה רבינו הייתה בתכלית העילוי, אף-על-פי-כן ירד ממדרגתו כדי ללמוד תורה עם כל בני-ישראל, כמבואר במדרשי רז"ל כיצד היה סדר המשנה שהיה משה רבינו לומד עם בני-ישראל.
ויתירה מזו: לא רק שלמד תורה עם "דור דעה" שלו, אלא גם לאחרי ש"כלו מתי מדבר", ונשארו "אותן שכתוב בהן (בפרשת ואתחנן) חיים כולכם היום", היינו, דורו של יהושע (שהיו בדרגה פחותה יותר מ"דור דעה" של משה רבינו) - למד משה רבינו את כל העניינים שלאחרי פרשת ואתחנן עם דורו של יהושע.
ועל-פי זה מובן כיצד צריכה להיות הנהגת כל אחד ואחד מישראל - שלומד תורתו של משה רבינו - על-פי אופן ההנהגה דמשה רבינו.
י. והנה, על-ידי העבודה באופן ד"לך-לך", מגיעים לסיום הפרשה - "בעצם היום הזה נימול אברהם גו'", שזה קשור עם מה שכתוב ביציאת מצרים "בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים", ועד שזוכים לגאולה האמיתית והשלימה - "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות".
והיציאה מהגלות אל הגאולה האמיתית והשלימה היא "ביד רמה", ובאופן ד"כספם וזהבם אתם", היינו, שלוקחים את כל ענייני התורה ומצוותיה שקיימו במשך זמן הגלות, ביחד עם הניצוצי קדושה שבדברי הרשות וכו'.
והולכים ביחד עם משיח צדקנו לארץ-הקודש - במהרה בימינו ממש, בגאולה האמיתית והשלימה.
(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת לך-לך, י' במרחשוון ה'תשמ"ב.
'תורת-מנחם - התוועדויות ה'תשמ"ב, כרך א, עמ' 392-378 - בלתי מוגה) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
