מדורים נוספים
	התקשרות 590 - כל המדורים ברצף
	עלייה והילוך שבאין-ערוך לגמרי!
	גילוי פנימיות התורה באופן ד"יפוצו מעיינותיך חוצה"
	השפעה על "אנשי חיל"
	פרשת לך-לך
	בירורי הלכה ומנהג
	הלכות ומנהגי חב"ד

מנהגי "בית-הכנסת של הרבי"

ב'התקשרות' גיליון תלט עמ' 17, מסופר: "אירע שבתפילת מנחה לאחר ברית מילה שהיתה בבית חיינו, שאלו רב (לא את הרה"ג רז"ש דבורקין ע"ה) אם לומר תחנון אז ופסק שלא לומר, וכן עשו, ואחר-כך יצא פתק מהרבי, ותוכנו: הייתכן שנהגו הפך השולחן-ערוך (אדמוה"ז, סימן קלא ס"ו) שבתפילה שלאחר הברית אומרים תחנון!?

לתוספת פירוט וביאור: הסנדק ואבי-הבן היה הרה"ח ר' יהודה לייב שי' ביסטריצקי. הסיפור מופיע גם בספר 'רבן של ישראל' עמ' 166. הרב ביסטריצקי מספר שהאירוע היה שונה קצת:

"הדבר אירע ביום הברית של בני ר' מנחם-מענדל שי', בד' בתשרי תשכ"ו. לפי הוראת הרבי הייתי הסנדק בברית-מילה אצל הבנים שלי. באותן שנים, הרבי היה נכנס מחדרו לזאל הקטן והתפלל מנחה ליד השולחן אצל הדלת (קרוב לכניסה ל-770). אני עמדתי ליד החלון הראשון. בתום חזרת הש"ץ פנה הרבי אל הש"ץ ושאל: מה עם תחנון? הבחורים הצביעו עליי לרבנים (הרה"ג ר' אליהו סימפסון והרה"ג ר' ישראל ג'ייקובסון ע"ה). הרבי הורה לי לגשת אליהם, והם הורו לי לצאת מבית-הכנסת. הרבי שאל: היכן הוא? וכשענו לו שהרבנים הורו לי לצאת, ציווה להחזירני, וביקש שולחן-ערוך אדמו"ר הזקן. כשהביאו לו את הספר דפדף שם, ועיין בהשלמה מה'דברי נחמיה', שכתב שהסנדק אינו אומר תחנון, אבל הציבור אומר. לאחר-מכן סגר את הספר, סימן תנועה של ביטול בידו, ועמד לומר תחנון. לאחר מכן הוציא הרבי פתק עבורי (לפייסני על מה שהוציאוני מבית-הכנסת) ובו כתב [התוכן:] בקשר למה שאירע היום, עיין שו"ע אדמו"ר הזקן סי' קלא ס"ו".

חבל שהעניין אינו ידוע לרבים מאנ"ש, הנמנעים מלומר תחנון במנחה שאחרי הברית [ראה הדעות בזה בשו"ת יביע-אומר ח"ג או"ח סי' יב, ובס' פסקי תשובות סי' קלא ס"ק יז. הסיבה שהרבנים נסתפקו בזה היתה כנראה מפני שבזמן הרמ"א ואדמוה"ז היתה הברית צמודה לשחרית, וכלשונם "שמלין אז התינוק", ואילו בימינו היא בדרך-כלל צמודה ל(ולפני) מנחה (ראה מש"כ בזה בשו"ת יבי"א שם בסוף התשובה), אך הרבי לא סבר חילוק זה].

גם המעשה דלהלן מסופר שם:

הרבי הקפיד והעיר שלא יאמר הש"ץ 'הודו' שבהלל בניגונים (שזה מונע חזרת הקהל 'הודו' כדין), ויש אומרים שכאשר עשו כן, אף דרש פעם מהחזן (או שמא הרבנים פסקו?) לחזור על אמירתו.

ושאלונו: האם בטוחים שהיתה הוראה בזה, מפורשת או רמוזה, ושמא שליחי הציבור נהגו כך מעצמם?

הרה"ח ר' לוי-יצחק שיחי' גינזבורג מכפר-חב"ד, זוכר שבכל פעם שביקר בבית חיינו, משנת תשל"ה ואילך, הקפידו על כך במניין של הרבי, אך לא ידוע לו על הוראה מהרבי בזה. לפעמים המשיכו לנגן גם אחרי "ואמת ה' לעולם הללויה", ללא מילים, ורק כשסיימו את הניגון המשיכו 'הודו' [וכן סיפרו אחרים]. פעם אחת עבר לפני התיבה ש"ץ מארה"ק שלא הכיר הנהגה זו, והחל לומר 'הודו' בניגון, ואז הורה לו הרב, הרה"ג ר' יהודה-קלמן מארלאו ע"ה, לחזור שוב על 'הודו' [וזה חידוש], ע"כ.

אבל המזכיר הרה"ח ר' יהודה-לייב שי' גרונר מסר שהיתה הוראה להפך: "היו כמה וכמה פעמים שהש"ץ המשיך [לומר 'הודו' עם] הניגון שהתחיל באמירת 'הללו את ה' כל גויים', והרבי הראה בידו הק' להמשיך".

ושוב כתב לנו: "שאלתי את החזן ר' משה שי' טלישבסקי, ואמר לי שבכל פעם שהוא התפלל שחרית ביום-טוב במניין של הרבי - היה מנגן גם-כן בהפסוקים של הודו וגו' והרבי היה מעודד כנ"ל. וכן עשו כמה וכמה בעלי-תפילה".

החזרת מזוזה למקומה בברכה

שאלה: האם צריך לברך על קביעת מזוזה שהורדה לצורך בדיקה והוחזרה למקומה, כדלהלן:

1. בו ביום.

 2. האם תלוי במספר השעות בו ביום?

 3. למחרת.

 4. אם הורידו בלילה וקובעים למחרת (אחרי שינה).

 5. אם מעביר אותה למקום אחר.

 6. אם קבעו בלא ברכה, מה לעשות?

 7. אם קבעו בלא ברכה מזוזות חדשות לגמרי, מה לעשות?

תשובה: אם הסירה על-מנת לבודקה (וכל שכן - מסיבה אחרת) והחזירה תיכף לאחר-מכן, הסכמת רוב האחרונים שלא לברך בו ביום¹, כי יש בזה הרבה ספקות². והערוך השלחן פסק, שאם נטלה כדי לבדקה ולקובעה לאחר יום, ודאי מברך³. והמנהג הוא כדעתו, וכן מסר הרה"ג ר' אליהו שי' לנדא בשם אביו הרב ז"ל.

לכן בו ביום, כמה שעות שיהיו, לא נהגו לברך. ולמחרת - מברכים, גם אם הורידו בלילה.

אם מעבירים אותה למקום אחר, או קובעים במקומה מזוזה אחרת - מברכים.

ואם קבעו מזוזה זו או בכלל בלא ברכה, למעשה אין לברך⁴.

----------

1) יוסף-אומץ סי' תעה, סידור יעב"ץ, פתחי תשובה סי' רפט ס"ק א, דעת קדושים ס"ק ד, מהר"ם שיק, בן-איש-חי, שו"ת: מהרש"ג יו"ד סי' נז, בית יצחק סי' צד, מנחת יצחק ח"י סי' צג ועוד - נסמנו בס' שכל טוב סי' רפט ס"ק כו.

2) ובס' חובת-הדר פי"א הערה כו כתב "ולכאורה נראה דהפסק של ב' וג' שעות הוי הפסק, כמו שמצינו בשאר מצוות כגון ציצית ותפילין". אבל עיין ב'שערי הל' ומנהג' או"ח ח"א סי' ז, שהרבי ביאר הסתירות בין ציצית, תפילין וסוכה, בכך, ששיעור ההפסק הוא שיעור העניין גופא, כמו בק"ש "שהה (באונס) כדי לגמור את כולה", וכן משך הנחת תפילין וציצית בתפילה, משך סעודה, וכדומה. ומבאר, שהפסק ללא אונס בקריאת-שמע ותפילה אינו הפסק כיוון שעדיין מחוייב הוא בהם, משא"כ בציצית, תפילין וסוכה, שכבר יצא ידי חיובו, ע"כ. ולפי זה, במזוזה שכל הזמן עודנו חייב בה, אין מתחשבים בהיסח הדעת שלו (כמ"ש בשו"ת דבר יהושע ח"ג סי' נא אות ה, מסי' תעז ס"ב ובשו"ע רבינו ס"ז). ובק"ש (ובת"ת, ראה שם בסוף הסימן) גם הפסק שינה אינו מחייב לחזור לראש. אבל ההבדל הוא, שבמזוזה החיוב הוא לקבוע מזוזה כלשהי, לאו-דווקא זאת שהסיר, ולכן היסח-הדעת גמור יחייב ברכה כמו בקביעת מזוזה אחרת (הרב אליהו שי' לנדא).

3) סי' רפט ס"ד. ובשו"ת 'תשובות והנהגות' ח"ב סי' תקנ"א פירש, שכיוון שבמזוזה הדרך לשהות כמה שעות לצורך הבדיקה, אין זה הפסק, ורק אם ישן ושהה עד למחר הרי זה הפסק גמור וצריך לברך. ובשו"ת משנה-הלכות ח"ז סי' קפה כתב שאם הסיח דעתו ממש, כגון שנטלה מלכתחילה על-מנת לבדקה ולהחזירה לאחר כמה ימים, הכל מודים שאפילו אם אחר-כך החזירה מייד, חוזר ומברך (הובא בשכל טוב שם סוף ס"ק כו).

4) וכן אם יסירנה ע"מ לקבעה מייד ללא היסח הדעת, אין מקום לברך, כמובא בשכל טוב שם ס"ק לז (ולעשות הפסק והיסח הדעת בשביל הברכה, אסור).

'מודה אני' לנשים

שאלה: האם לפי נוסח חב"ד, אשה המתעוררת בבוקר אומרת 'מודה אני' כשאות ד' בסגול, או בקמץ כמו הגברים?

תשובה: הרבי ענה על שאלה זו (וכן אם לומר 'שלא עשני עבד' או 'שפחה'): "כמנהג המקום בזה" (שערי הל' ומנהג או"ח ח"א סי' נ). הרגיל בין אנ"ש הוא, שהנשים אומרות באותו נוסח כמו הגברים.

אמירת קדיש לאחר 'אנעים זמירות'

שאלה: בקהילות שבהן נוהגים לומר 'אנעים זמירות', האם יש לומר קדיש לאחריו? אם לא, האם כשאומרים בכל-זאת קדיש, יש לענות "אמן" ו"יהא שמיה רבא"?

תשובה: בסידורים:  יעב"ץ¹, ו'אוצר התפילות'², מופיע קדיש-יתום אחר 'אנעים זמירות', וכך נהוג בקהילות רבות.

מכיוון שמופיעים שם פסוקים לאחר הפיוט (לך ה' הגדולה; מי ימלל - ולפחות את זה האחרון רגילים לומר), ניתן לומר קדיש, אף שעדיף שיהיה "מזמור, או ג' פסוקים" (ועדיף שיאמרו זאת כולם, או הש"ץ בקול)³. גם אם לא אמרו פסוקים כלל, חובה לענות על הקדיש, כי אין בקדיש מושג של "ברכה לבטלה" שאין לענות אחריה אמן (אלא אם אומר באופן שלא תיקנו חז"ל זאת כלל, כגון בפחות ממניין).

מאידך, בסידור 'עבודת ישראל'⁴ אומרים אחר-כך 'מזמור שיר ליום השבת' ועוד, ורק לבסוף אומרים קדיש (כנראה - כדי שלא להרבות בקדישים, כמנהג חב"ד בשיר-של-יום ו'ברכי נפשי' דראש-חודש).

----------

1) המקורי, הוצאת אשכול תשנ"ג, ח"א עמ' תשפ"ז.

2) עמ' שעו.

3) ראה משנה-ברורה סי' נה ס"ק ב וספר-המנהגים עמ' 6 ובמקורות שצויינו בשניהם.

בספר 'לקט הקמח החדש' סי' נד ס"ק ז מביא דעה ששני פסוקים מספיק, וזכור לי שבתשובות הגאונים יש, שמספיק פסוק אחד.

4) לר' יצחק בער (מנהג גרמניה), עמ' 25.

המשניות שלאחר התפילה, בקול רם

שאלה: בחב"ד נהוג שהאבלים אומרים משניות לאחר התפילה, ולאחריהן אומרים קדיש. האם חובה על אחד מהם לומר את המשניות בקול רם, כך שלפחות עשרה ישמעו אותן? ואם לא עשו כן, האם יש לענות אמן וכו' לאחר הקדיש שלהם?

תשובה: לכתחילה צריך אחד מהאבלים לומר את הסיום של (ברייתא ד'רבי ישמעאל' שלפני הודו, 'אמר רבי אלעזר' שלפני עלינו וכן של) המשניות שלאחר התפילה, בקול הנשמע למניין מתפללים¹. כאמור, גם אם לא עשו כן, חייבים לענות על הקדיש כרגיל.

----------

1) ספר-המנהגים עמ' 6.

הפסק בתפילה לאמירת קדיש-דרבנן וקדיש-יתום

שאלה: ב'לוח דיני הפסקות בתפילה' אין התייחסות לשאלה אם מותר לאבל לומר קדיש יתום וקדיש דרבנן, כשעה שהוא עומד במקומום שבהם אסור להפסיק. נא להבהיר נושא חשוב זה.

תשובה: אכן, ב'לוח' הנדפס בסוף סידורי תהלת ה', חסרים פרטים רבים, ובמקור הלוח, קונטרס 'דיני הפסק בתפלה' (לר' יי"צ איידלמן, תשמ"ט) ישנם עוד פרטים הן בטבלה עצמה והן בליקוט שלאחרי זה. לאחריו יצא קונטרס בשם 'הפסק בתפילה' (לר' יואב למברג, תשס"א, קט עמודים - וזה כמה שנים שהוא כותב מהדורה חדשה ומורחבת בהרבה) ובו נכנס לפירוט ובירור גדולים יותר, אבל הוא גם מחדש הרבה, ולא כל מסקנותיו מוסכמות. למעשה, כשאין עצה טובה יותר, משתמשים בלוח הנפוץ.

לגוף השאלה: באג"ק (ח"ז עמ' קלט, הובאה ב'שערי הל' ומנהג' או"ח ח"א עמ' קמה) עונה הרבי על השאלה "כיוון שאומר הוא קדיש דרבנן קודם הודו, אם יש להפסיק בשביל זה באמצע פסוקי דזמרה?". והמענה: "הנה לדעתי... כיוון שאין זה חיוב פרטי שלו, כי אם מוטל על המניין, הרי אין בזה היתר שיפסיק הוא במקום שאין להפסיק". כמובן שהוא הטעם והוא הדין לקדיש-יתום.

זה דלא כרבים המתירים זאת, כדין "מפני הכבוד", כמו בס' נטעי גבריאל הל' אבילות ח"ב פמ"ד ס"י, ובס' הלכה ברורה להרב דוד יוסף סי' נא בבירור הלכה ס"ק טו, וראה בס' אשי ישראל פט"ו הע' קט וש"נ.